Die Geschichte der zehn Tage am Sterbebett meines Vaters ist noch etwas, das erzählt werden muss. (Bisher existiert sie auf hebräisch und ist nicht für die Außenwelt bestimmt.) Auf jeden Fall habe ich mich irgendwann zum Entschluss durchgerungen, wieder nach Hause zu fliegen, was genau so schwer fiel, wie der Entschluss zu kommen. Ich kam um Mitternacht an, musste von meiner Frau vom Flughafen abgeholt werden, wegen der Quarantäre-Bestimmungen, um halb drei Uhr (isr. Zeit) bin ich ins Bett und habe zwei Stunden lang geschlafen. In diesen zwei Stunden hat er sich von unserer Welt verabschiedet.
Mein Bruder bat mich, etwas zur Beerdigung zu schreiben. Es sollte nicht länger als zwei Minuten sein. Ich hätte natürlich viel mehr zu sagen….
Doron hat es dann vorgelesen (Da die Beerdigung in der Schweiz war, habe ich das scharfe -ß weggelassen:
Prof. Dr. med. Dr. hc. David Chaim Shmerling, oder einfach: Aba, denn für mich war er immer nur Aba, hatte viele Begabungen, mit Hilfe derer er seine Karriere aufbaute und eine Familie gründete. Er hatte weitreichende Interessen in sehr verschiedenen Bereichen, die nichts mit seinem Beruf und seiner Karriere zu tun hatten. Er bereiste die Welt, meistens von einem Kongress zum andern, liebte klassische Musik, kirchliche Architektur, israelische Archäologie, französische und englische Belletristik. Er pflegte mit Liebe den grossen Garten, den wir in Gossau hatten, und hatte im Keller eine Werkstatt, in der ich ihm gerne zusah, wie er an irgendwas "werkelte". Er war ein Löwe, nicht nur weil er im Sternzeichen des Löwen geboren wurde, sondern in vielerlei Hinsicht, und sprach sehr verschiedene Sprachen exzellent, fliessend und akzentfrei. Nach seiner Pensionierung instruierte er ehrenamtlich die Ärzte des Kinderspitals in Jerewan in Armenien, was ihn sehr begeisterte, unter anderem, da das Schicksal der Armenier ihn seit seiner Jugend begleitete, nachdem er "die vierzig Tage des Musa Dagh" gelesen hatte. In seiner Bibliothek fand ich die beiden Bände der ersten hebräischen Übersetzung dieses umwerfenden Romans von Franz Werfel aus dem Jahr 1934, der Roman, der den Armeniern eine Seele gab, wie sie selber sagten, und der die hebräische Jugend in Palästina wie auch die Ghettokämpfer in Europa inspirierte. In diesem Roman sagt das Haupt der Derwische, der Scheich Ahmed: "Es gibt ein zweifaches Herz. Das fleischliche und das geheime himmlische Herz, das jenes umschliesst, so wie der Duft die Rose einhüllt."
Während seiner ersten Dienstzeit, längst bevor er Aba und Professor usw. war, diente er in Grand Arenas bei Marseille, in einem Flüchtlingslager, und einmal musste er gefälschte Pässe an den französischen Polizisten vorbeischmuggeln. Er stand da mit zwei Koffern voller gefälschter Pässe, und der Polizist fragte, was er da habe, und er sagte lachend: "Gefälschte Pässe!" Beide lachten, und der Polizist ließ ihn durch. Aba hatte Charme, und Witz, und die Fähigkeit zu überzeugen, und Selbstbewusstsein. Jetzt steht er da, vor einem Grenzpolizisten ganz anderer Art, dem kein Mensch jemals lebend begegnet ist. Ich weiss nicht, wie gut er darauf vorbereitet ist, er ist an diese Grenze gestürzt, hat sich den Kopf aufgeschlagen, und hatte zwei Wochen Zeit, bis er an die Reihe kam. Ich weiss nicht, welche Erwartungen er hat, und ich weiss nicht, was für einen Pass er in der Hand hält. Ich kann mir gut vorstellen, dass er sich in diesen zwei Wochen im Dämmerzustand einen guten Pass hergestellt hat, und ich wünsche ihm, dass sie ihm dort wohlgesinnt sein mögen. Sein fleischliches Herz hat aufgehört zu schlagen, möge sein himmlisches mit seinem Rosenduft seine Ruhe finden.
היה שלום, אבא! תרגיש טוב!
כבר ב-2014 כתבתי ספר המסכם את עבודות הבימוי שלי תחת הכותרת "זה מה שיש לי להגיד". כבר אז ידעתי ש"הקריירה" שלי כבמאי הגיעה לסיומה, קריירה שבעצם מעולם לא ממש התחילה. ובכל זאת ביימתי שני תריסרי הצגות. זה מה שהחיים העניקו, וזה הרבה פחות ממה שרציתי. היום שמעתי שוב את הביצוע האלמותי של מרסדס סוסה לשיר של ויולטה פרה "GRACIAS A LA VIDA". ושוב עמדו דמעות בעיניי למשמע השורות:
Gracias a la vida que me ha dado tanto
Me ha dado la risa y me ha dado el llanto
Así yo distingo dicha de quebranto
Los dos materiales que forman mi canto
Y el canto de ustedes que es el mismo canto
Y el canto de todos que es mi propio canto
היו רגעים שהרגשתי שהשיר שלי הוא השיר שלכם, והשיר של כולם הוא השיר שלי עצמי. רגעים מעטים מאוד. ואלה היו מהרגעים המאושרים ביותר בחיי. אני מעלה את הספר עכשיו לרשת. אולי מישהו יימצא בו עניין. אני בספק.
אביב גרמני 2017
רשימה זו תהיה ארוכה קצת, וכל אחד יכול, כמובן, לפרוש מתי שבא לו, אבל המסע הזה הסתיים עם שיא מיוחד במינו, ולכן כדאי בכל זאת להמשיך (או לדלג) עד הסוף.
(לשם הגדלת הכתב, כמו בכל אתר אינטרנט, יש להקיש CTRL +, לשם הקטנה CTRL -.)
המסע הזה לגרמניה היה שונה מכל הנסיעות שלי לגרמניה בשלושים השנים האחרונות. עד כה נסעתי לבד, לשם משימה מסויימת מאוד, והפעם נסעתי עם משפחתי (מיכל, מדין וחברתו נסטיה), וחוץ מהשיא בסוף, הנסיעה לא היתה משימתית. בפעם הראשונה הייתי תייר בגרמניה. תחושה מוזרה. מהסיבה הזו יהיו ברשימה זו גם עצות והמלצות תיירותיות. כמו כן, כיוון שנסעתי במסגרת משפחתית, זו תהיה רשימה הרבה יותר אישית, ובמובן זה גם חושפנית.
ועוד הערה, לפני שאתחיל: רשימותיי הקודמות על נסיעותיי לגרמניה נקראו "סתיו גרמני" (https://abumidian.wordpress.com/hebrew/maamarim/stavgermani2004/ ו- https://abumidian.wordpress.com/2009/09/26/deutscherherbst2009/ ). המושג "סתיו גרמני" טעון פוליטית, לעומת זאת "אביב גרמני" הוא תמים, הוא פשוט אביב. אלא שהאביב שלנו בגרמניה היה קר ואף גשום בחלקו. ואני לא אוהב שקר לי, וזה לא היה אביבי בכלל במושגים שלי!
אז יצאנו לדרך, סקרנים ונרגשים, וכבר בצ'ק-אין בנתב"ג חיכתה לנו הפתעה לא נעימה. מסתבר שמשום מה אחד השמות היה כתוב בצורה שגויה, וחברת התעופה air-berlin אשכרה חייבה אותנו לקנות כרטיס טיסה חדש! ראו הוזהרתם!! זאת היתה התחלה מרגיזה מאוד. גם הנחיתה בברלין-טגל היתה מוזרה-משהו. עמד שם שוטר גרמני, שניתב את הבאים בצעקות רמות (בגרמנית…) את הנוסעים ימינה ושמאלה (ימינה לביקורת הדרכונים, שמאלה לטיסות המשך). לא צריך הרבה דמיון בשביל לנחש איזה אסוצייציות זה מעורר…
אבל כל זה, בעיניי, כלום לעומת עצם העובדה, שגם בשנת 2017 אנחנו עדיין נוחתים בשדה התעופה טגל, בזמן שקיים שדה תעופה בינלאומי חדש, משלם המיסים הגרמני הוציא עליו הון תועפות, והוא ממשיך לשלם עליו מיליון יורו ביום! מיליון יורו ביום! אבל הוא לא עובד, כי יש בו אלפי ליקויים, שצריך קודם כל לתקן. ולמה התאורה במקום עובדת, והרכבת נוסעת לשם ובחזרה, והמנקים מנקים שירותים שאף שאחד לא משתמש בהם? אתם לא תאמינו מה היתה התשובה הרשמית של הממונה: "אנחנו לא מוצאים את התקע."
אז אם הגרמנים היו מוכנים לציית לפירר במשך 12 שנה, אפשר להבין, למה הם אוכלים את הלוקש הזה.
המלון שלנו היה בשדרות אוטו-זור על שם ראש העיר הראשון של מערב-ברלין אחרי המלחמה (עוד אחזור אליו ואפרט), בחצי הדרך בין שדה התעופה לגן החיות במרכז העיר. יחסית לקרבה למרכז העיר זהו מלון זול, וככה הוא גם נראה. אני קם מוקדם מאוד בבוקר, כך גם בנסיעה הזו, וקודם כל קניתי לכולנו כרטיסי נסיעה לתחבורה הציבורית בברלין ל-72 שעות. זה השתלם לנו, כי התכוונו לראות משהו מהעיר. לא עשיתי את החשבון, אני לא אוהב לעשות חשבון, אבל אני חושב שניצלנו את הכרטיסים היטב.
בכלל: בניגוד לפעמים שאני נוסע לבד, היה לי ברור שהפעם הכסף ייזרום בקילוחים (מאיתנו והלאה, כמובן). זה היה מבחן קטן מאוד לסבלנות שלי ולסובלנות שלי. המבחן העיקרי היה בעניין הקצב. אני אוהב לנצל היטב את הכסף, אבל עוד יותר אני אוהב לנצל את הזמן. הזמן שלנו כאן, על גבי כדור הארץ הזה, קצוב, ולא כדאי לבזבז אותו. לא מחכה לנו שום דבר אחרי זה. הדבר היחידי שאני אוהב לבזבז עליו את הזמן, זו השינה. אבל גם בעניין הזה, עם כל שנה שאני מתקרב לקץ, אני מאבד גם את הסבלנות בשביל זה. אחרי כמה שעות אני קופץ מהמיטה ומוכרח לעשות משהו.
נדב גבלינגר מנהל בברלין עסק מצליח של סיורים בעברית: "המיטב של ברלין", "ברלין האלטרנטיבית", "ברלין היהודית", ועוד כמה. סיור כזה אורך בדרך כלל חמש שעות, מעשר בבוקר עד שלוש אחר הצהריים. אין צורך להירשם, נדב ועשרת המדריכים שלו יודעים, שתהיה להם עבודה בכל יום. כמות התיירים הישראליים המגיעים לברלין בכל שבוע היא עצומה. אני לא טיפוס של טיולים מאורגנים, בחיים לא עשיתי את זה, אבל תמיד יש פעם ראשונה. והפעם זו היתה הפעם הראשונה, משתי סיבות: רצינו לתת לשני הצעירים שלנו איזה רושם ראשוני, כדי שנוכל אחר-כך לבחור מה אנחנו רוצים לעשות. וגם: נדב הוא בן-דוד שלי, מדרגה רביעית. לא ממש קרוב, ובחיים לא פגשתי אותו, אבל בכל זאת…
המדריכים הנחמדים הצליחו לשכנע אותנו לעשות קודם את "ברלין האלטרנטיבית", ולמחרת את "המיטב", כי למחרת אין "ברלין אלטרנטיבית", זה סיור שיוצא רק פעמיים בשבוע. "ברלין האלטרנטיבית" הוא סיור המתמקד בשלושה מוקדים בעיר: כיכר פוטסדם, רובע שונהפלד ורובע קרויצברג ופרידריכסהיין. לא אקלקל להן ואספר כאן את מה שאתם תקבלו מהם, אבל אני בהחלט מאוד – ולמרות שקשה לי עם טיולים מאורגנים – ממליץ על הסיור הזה! ואני אוסיף משהו אחד שלא תקבלו בסיור: נטע הסבירה לנו, שהמצב החוקי היה במשך ארבעים שנה יותר טוב עבור הומוסקסואליים במזרח גרמניה מאשר במערב גרמניה. רק אחרי האיחוד של שתי המדינות הגרמניות בוטל הסעיף האוסר על יחסי מין הומוסקסואליים, שמזרח גרמניה כבר מזמן לא היה לו תקוף. אז שאלתי בן-דוד רחוק שלי, שגדל במזרח ברלין, וחי כבר שלושים שנה עם אותו בן-זוג: "הרי אתם ידעתם שהמצב החוקי במערב גרמניה הוא פחות טוב בשבילכם. ובכל זאת החלטתם, בשלב מסויים, שזה עדיף לכם, מאשר להמשיך לחיות במזרח גרמניה. למה?" והוא הסביר לי, שהכמיהה לחופש היתה כל-כך גדולה, שהם היו מוכנים לספוג את הסיכון שמצבם כזוג הומואים במערב יהיה פחות טוב. האירוניה של סיפור הבריחה של תומס וורנר היא, שהם עשו את הצעד האמיץ הזה, לאחר המון התלבטות, ואחרי שבועיים נפלה החומה, והם חזרו…
בערב חגגנו את ליל הסדר עם נדב ומשפחתו, ועם כמה מהמדריכים שעובדים איתו, עם הגדה מקוצרת. תודה על הכנסת האורחים, נדב ותמר!!! ולמחרת עשינו את "המיטב של ברלין", סיור שהתמקד ברובע Mitte, הלא הוא "האמצע", שבתקופת החלוקה היה שייך למזרח ברלין, וכלל, בין היתר, את "אי המוזיאונים". פתאום מצאתי את עצמי יושב במוזיאון, שחבר הילדות שלי רפי גרוס החל לנהל אותו שבוע לפני כן. מהעיתונות ידעתי שכניסתו לתפקיד לוותה בלא מעט רעש תקשורתי, כיוון שהמנהל שקדם לו, כשל, ותולים ברפי גרוס תקוות גדולות. הוא עצמו, דרך אגב, לא היה שם, אלא באתונה, אבל כבר סיפר לי, שהתפקיד החדש עושה לו כבר עכשיו כאב ראש, כי הוא אוהב את התערוכה הקבועה, ויהיה לו קשה להזיז שם דברים.
מול אי המוזיאונים עמד במשך 500 שנים ארמון המלוכה, עד שהוא נהרס במלחמת העולם השניה. במקומו הציבו הסטליניסטים הגרמנים הפרלמנט שלהם, שנקרא בפי העם Palazzo di prozzo. גם אותו פוצצו, אחרי האיחוד, ועכשיו בונים שם מחדש את ארמון המלוכה, שעלה למשלם המיסים כבר עכשיו חצי מיליארד יורו, ולא יודעים כמה כסף עוד יכניסו בו, עד שהוא יהיה גמור. פרויקט שמזכיר לי את מה שסיפרתי על שדה התעופה החדש. צריך לזכור שעיריית ברלין זו העיר עם החוב הגדול ביותר בעולם, יותר משישים מיליארד יורו, מחירי הדירות מטפסות לשמיים, אין כסף לרווחה, לתרבות, לשירותי בריאות. אה, והקואליציה ששולטת על ברלין ועל כל שערורייה הזו היא אדומה-ירוקה…
התחנה הלפני-אחרונה בסיור היה אנדרטת השואה. אני מוכרח להודות שזה לא עשה לי את זה. זו אומנם לא שערורייה בקנה מידה של שדה התעופה וארמון המלוכה, אבל עדיין אבסטרקטי מדי לטעמי ולא עשה לי רטט כלשהו בשום מקום בגוף. אולי אני פשוט קבור עמוק מדי בתוך הסיפור של השואה, בשביל שמשהו עוד יזיז לי משהו.
בחלק מהזמן היינו ארבעתנו יחד, בחלקו נפרדנו לשני זוגות, וזה היה טוב ככה. לא רחוק מהמלון, לכיוון ארמון שרלוטנבורג, אילו מובילה שדרת אוטו-זור, אכלנו, מיכל ואני, בזמן שהצעירים היו עסוקים במשהו אחר, פעמיים ארוחת ערב במסעדת "Wendel", אותה הקים טבח אחרי מלחמת העולם הראשונה, שבישל לפני כן את הסעודות של הקיסר. הקירות מלאים בהמלצות של אנשים חשובים, שבאו לאכול שם, כמו איג'ן יונסקו ואחרים, ואני יכול רק להצטרף להמלצה!
ניסיתי פה לשאול איזה גיבור יווני, איך מגיעים ל-… אבל הוא היה עסוק בשיחה עם הבוס.
מיכל הסכימה לעשות איתי טיול לשונהברג, רובע שכבר היינו בו בסיור "האלטרנטיבי", אבל הפעם הדרמנו קצת וחיפשנו את הבית שבו גר יוליוס זרזון, אחיה של סבתא רבתה שלי. כך היא מתארת אותו: "היה יפה תואר כילד, בעל עיניים כחולות ותלתלים כהים, כך שכולם הביטו בו ברחוב, אך מאוחר יותר כגבר הוא לא קיים את הבטחתו בעניין היופי. הוא לא גבה, והשמין. ולמרות זאת התלהבו שתי בנותיי תמיד ממנו, כי כיסיו היו תמיד מלאים שוקולד, וצהלה מילאה את חדר הילדים, כאשר הודיע דוד השוקולד על בואו. גם עבורנו הגדולים ביקורו היה תענוג ושמחה. טוב לבו ונועם הליכותיו ריגשו אותנו, המוזיקליות שלו הלהיבה אותנו. הוא ניגן כל דבר, כל אופרה, כל שיר, לפי שמיעה, בהקשה עדינה, רוך אין-סופי וטכניקה מדהימה, על אף שלא היו לו מעולם שיעורי פסנתר. ושמחנו תמיד לקרוא לעברו את השיר לבקשתנו, ולשמוע את כל השירים עם מעברים מוזיקליים. הוא מצא אשה יפהפיה, פרידה שמה, כמו אחותי הצעירה, וחי בנישואין מאושרים עם אשתו ואמה בברלין. ותמיד נעים לבקר אצלו ולראות את חייו המאושרים." בגללו סבתי היתה מכורה לשוקולד כל חייה. עוברת בי צמרמורת, כשאני חושב על זה, שגם אני ניגנתי על אותו פסנתר כנף כמוהו. האזור שבו הם התגוררו, הוא גם היום אזור מאוד נעים, שקט, אבל כל כמה צעדים הפתיעו אותנו שלטים מוזרים: "איסור עבודה לרופאים, רופאי שיניים, ורוקחים. 17.1.1939" – "ליהודים אסור לצאת מדירתם אחרי השעה 8 בערב (בקיץ ב-9). 1.9.1939" – "כל היהודים מחוייבים לעבודת כפייה. 4.3.1941" אבל השלט המזעזע ביותר, במובן מסויים עמד ממש ליד הבית שבו גרו יוליוס, פרידה ואמה. זהו ציטוט מתחילת שנת 1936, השנה שבה התקיימו המשחקים האולימפיים בברלין, ניצחון תעמולתי גדול עבור היטלר: "כדי למנוע רושם רע אצל המבקרים מחו"ל, רצוי להוריד שלטים עם תוכן קיצוני. מספיקים שלטים כמו 'יהודים לא רצויים כאן'. 29.1.1936"
אשתו היפהפיה של יוליוס היתה בת-דודה של זוזנה זור לבית פאוול, עיתונאית ופוליטיקאית, ואשתו של אוטו זור, על שמו נקראת השדרה שבו נמצא המלון שבו התאכסנו. זה לא עזר ליוליוס ולפרידה, כי אוטו וזוזנה נרדפו בעצמם על-ידי הנאצים. אומנם אוטו לא היה יהודי, אבל הוא היה בכיר במפלגה הסוציאל-דמוקראטית. בשנת 1942 נלקחו יוליוס, פרידה ואמה לטרזין, שם נפטרה מינה פאוול האם, ויליוס ופרידה נשלחו לאושוויץ ולא חזרו.
בימים האלה של הנסיעה קראתי את "פרויקט לזרוס" מאת אלקסנדר המון. פוגרום, גזענות, מלחמה, אומץ, פחדנות, שקרים, וגם הרבה הומור ואנושיות. כשהלכתי לסוכנות להשכרת רכב, ביום הרביעי, כבר הייתי בעמודים האחרונים. רק אחרי שאספתי את בני משפחתי, הבנתי, ששכחתי שם, אצל משכירי הרכב, את הספר. האם אי-פעם אדע איך נגמר המסע של גיבור הספר? המסע שלנו, בכל אופן, הוציא אותנו מברלין לעבר התחנה הבאה: המבורג. אחרי חצי שעה של נסיעה הפסיק הג'.פ.ס באוטו לעבוד. מסלול הנסיעה, שרשמתי לי, נשאר בתוך הספר, בברלין. איכשהו בכל זאת הגענו למלון בדרומה של המבורג, מחוץ לעיר, דבר שהיה אפשרי רק הודות להחלטה לשכור אוטו, והשילוב הזה העניק לנו מלון ברמה אחרת לגמרי, באותו מחיר כמעט. מלון "לאונרדו" שייך לרשת בינלאומית, ומסתבר שיש להם גם בארץ כחמישים מלונות. במקום כזה לא הייתי מאז שהייתי ילד, כשסבתא שלי, הגרמנייה-כל-כך, הייתה מזמינה אותנו לחופשת סקי. הגענו מספיק מוקדם בשביל עוד לעשות סיבוב בהמבורג. הדרך בחזרה למלון לקחה יותר משעה, כי בלי ג'.פ.ס זה היה סיוט. כשכבר כמעט הגענו, קנה בני היקר שיחיה וייזכה לגדולות ונצורות סים גרמני עם חמש דקות שיחה ושלושה גיגה-בייט גלישה, בתחנת דלק שכוחת-אל באחת בלילה. פילסנו את דרכינו ביתר הימים עם הנחיות בעברית צחה: "היצמד למסלול הימני…פנה ימינה" היה בזה כמעט משהו מחתרתי, לשמוע את העברית בעודנו נוסעים ברחבי גרמניה.
היום הראשון שלנו בהמבורג היה ב"יום שישי הטוב", שם משונה מאוד שהכרתי רק עכשיו לאור כתיבת הרשימה הזו. אפשר להאשים את היהודים בציניות מרושעת שהם קוראים ליום הזה, היום שמציין את צליבת המשיח של הנוצרים, בשם כזה. אבל זה בסך הכל תרגום מאנגלית. צריך לשאול את האנגלים. בגרמנית זהו "יום שישי העצוב". המבורג היתה כמעט ריקה. הלכנו לבית שבו גדלה סבתי (לשם הסבר מפורט, אני מפנה אל "סתיו גרמני 2009").
מיכל חושבת שגאורג הקדוש שמגן על הרוקחים, ושפסלו המוזהב ניצב ברוב הדר בחזית הבניין, הוא זה שהגן על הבית בזמן המתקפה שערך צ'רצ'יל בשנת 1943 על המבורג. הפעם גם הייתי אמיץ מספיק כדי לצלצל בפעמון. רציתי לראות, הפעם, את הבית מבפנים. כשמישהו ענה באינטרקום, הייתי מופתע ולא מוכן. לא באמת התכוננתי לסצנה הזו. אמרתי את שמי, ושאני בא מישראל, ושסבתא שלי גדלה בבית הזה, ושהייתי רוצה לראות אותו מבפנים. האיש אומנם לא קטע אותי, אבל אמר במשפט קצר, שהם באמצע ישיבה, ואני הייתי נבוך ואמרתי: "טוב, כן, סליחה. ברור." הוא בטח חשב לעצמו: לפני אלפיים שנה הם צלבו את ישו, ועכשיו הם באים עם הסיפורים שלהם!
אחרי שייט על גבי האגם במרכז העיר, האלסטר, ומנוחה קצרה, אכלנו ארוחת ערב עם האחיות זוזי וגיזלה, קרובות משפחה שלי, שעברו את השואה בחסות אביהם הלא-יהודי. המסעדה שבה אכלנו נמצאת על שפת נהר האלבה, הנהר הרביעי בגודלו של אירופה. המבורג נמצאת כמאה קילומטרים מהאוקיינוס האטלנטי, אבל גאות ושפל מגיעות דרך האלבה עד לנמל של המבורג. בזמן שישבנו במסעדה, ירד מפלס המים בכמעט שני מטרים.
למחרת שכחו תושבי המבורג מהצליבה של אמש וצבאו על החנויות כאילו אין מחר. גם בני משפחתי השתתפו בחגיגה, אני לא אוהב קניות, ולכן שקעתי לי בספר שבני נתן לי במתנה ליום ההולדת: סטלין הצעיר. מסתבר שסטלין היה ראש מאפיה קטנה כבר בגיל 10, וכל הפשעים הנוראים שלו תחילתם בילדותו. המחקר המקיף על ילדותו ונעוריו התאפשר רק בשנים האחרונות, לפני כן עדיין שמרו על הסודות האפלים האלה. עברו כבר יותר משבועיים, זה היה עוד לפני הנסיעה, בבית, בטבעון, ובכל זאת החלום הזה רודף אותי: דונלד טרמפ במסיבת עיתונאים. הוא ניצח בסיבוב שני ניצחון טכני, כי בדיעבד התברר שהמועמדת מולו בכלל לא יכולה, חוקית, להתמודד על המשרה. הוא זחוח. פתאום מהפינה הימנית של הפריים שומעים בחור צעיר שמשתלח ומקלל לעברו. טרמפ מפסיק את מסיבת העיתונאים ומורה להפסיק את השידור. (אבל המצלמה ממשיכה לצלם.) עכשיו הצעיר צועק לעברו של טרמפ, שהוא הולך לשכב עם אשתו. זה כנראה יותר מדי. טרמפ ניגש ומשסף את גרונו. תקריב של המצלמה על הסכין בגרונו של הבחור הצעיר. אני מתעורר. התמונה לא עוזבת אותי. אני יודע שאני אצליח להירדם שוב. אני מסתכל על השעון. איזה באסה! חצות וחצי! מה אני אעשה כדי למחוק את התמונה? דמיון ארור ששותל לי תמונות כאלה! אני הולך לפייסבוק, קורא כל מני דברים, כדי למחוק את התמונה, פוסט של אורלי נוי על המ' השישי של … לא עוזר שום דבר. מה אני אעשה? אני רוצה לישון! בלי חלומות!
כשיצאתי מאחת החנויות שם קבענו להיפגש, ציפצף המכשיר, והשומר ביקש ממני לחזור. הוא בדק את הספר שבידי, והסתבר שזה היה הוא שצפצף. הוא כמובן הבין מיד, שלא גנבתי ספר הכתוב בעברית בחנות לדברי חשמל, אבל בכל זאת התעניין בו. "באיזו שפה זה?" – "בעברית." – "זה דומה לשפה שלי." – "איזו שפה?" – "ארמית." הוא היה פליט סורי, מהמיעוט הסיריאני.
בערב הלכנו, מיכל ואני, לראות סרט בקולנוע קטן וחמוד ברובע גרינדל: "הכחשה". לפני הסרט שאלתי כמה צופים, האם יש קשר בין נושא הסרט לבין העובדה, שהקולנוע נמצא ברובע גרינדל. הם ענו לי: "לא, לא. זה פשוט Programmkino [בארץ אנחנו קוראים לזה "סינמטק"], והם מביאים סרטים טובים." אבל הם הבינו את השאלה שלי: גרינדל היה לפני מאה שנה שכונה עם רוב של יהודים. את מכחיש השואה המגעיל דייוויד אירווינג משחק השחקן, שבסרטי הרי פוטר מגלם את "זנב-תולע", שהופך את עצמו לעכברוש. זה היה ליהוק מוצלח, וה"Ghost" הזה (התפקיד הקודם שלו) צובע את משחקו ב"הכחשה", אלא שאין להעליב את העכברושים. דייוויג אירווינג, במציאות ובסרט, הוא הרבה יותר מגעיל ומסוכן מעכברוש. אבל הדרמה האמיתית בסרט היא לא ההתמודדות עם הנאצי העלוב הזה, אלא הקונפליקט הפנימי שקורע את דברה ליפשטדט, מגולמת על-ידי רייצ'ל וייס, שגם לה יש כמובן "Ghost" עשיר מאוד של אישה לוחמנית ואמיצה. עורכי הדין שלה דוחקים אותה לתפקיד סביל, והם אפילו לא רוצים לתת ניצולי שואה להעיד. שווה לראות! כל אחד ייגבש לעצמו את דעתו על החלטה זו של עורכי הדין.
ומסביב לזה היתה למיכל התמודדות מסוג אחר: אנחנו בלב המבורג, והקהל הוא גרמני. אני, משום מה, נתקלתי בכל שלושים השנים שאני מבקר בגרמניה לעתים תכופות, רק בגרמנים נחמדים, לפעמים אפילו נחמדים מדי. רק פעם אחת, בסתיו 2009, נתקלנו בשני שיכורים שפלטו איזו הערה אנטישמית מטופשת, וזה היה יותר מצחיק מאשר משהו אחר. אני כמובן מודע לזה, שיש הרבה גרמנים לא-נחמדים, ואני גם מודע לסיבה, למה אני לא פוגש אותם…
שני הימים האחרונים היו מראש מוקדשים לדודה סוניה. עכשיו אני צריך קצת להרחיב, וייסלחו לי אלה שכבר מכירים אותה. כל הנסיעה תוכננה כך, שנוכל להגיע בסופה ליום ההולדת המאה של סוניה. כפי שסיפר אחד האורחים במסיבת יום ההולדת, סוניה נולדה ב-17 באפריל 1917, ביום שבו פרסם לנין את "תזות האפריל" שלו. בלילה לפני כן, ב-16 באפריל, הגיע לנין בשעה 23.00 לפטרוגרד (או לנינגרד, או סקנט פרטרסבורג), אחרי שהגרמנים נתנו לו לעבור בשטחה, מתוך שיקול קר שהמהפכה שלו תיתן לגרמניה ייתרון במלחמה. הוריה של סוניה היו קומוניסטים בדם ובנשמה. הם נתנו לה את השם הרוסי סוניה מתוך התלהבות ממה שקרה באותם הימים ברוסיה. אמה של סוניה, היהודייה, היתה עוד יותר "דתית" בקומוניזם שלה מאשר בן-זוגה הלא-יהודי. האמא הזאת היתה בת-דודה של סבתא שלי, אבל לא הכרתי אותה מעולם, כי היא נפטרה חצי שנה לפני שנולדתי. את סוניה לעומת זאת אני מכיר מילדות. בניגוד להוריה שהתברגו בצמרת השלטון הקומוניסטי במזרח גרמניה, אחרי המלחמה, בחרה סוניה להתיישב במערב-גרמניה, בלונבורג, חצי שעה דרומית-מזרחית מהמברוג. סוניה היא פציפיסטית מושבעת, דוברת גרמנית, אנגלית, צרפתית, אספרנטו ועוד כמה שפות, היתה מורה ואחר-כך מורה לחינוך מיוחד, וגם נציגת הסוציאל-דמוקראטים במועצת עיריית לונהבורג, עד שהיא עזבה את המפלגה לפני 25 שנה בגלל התמיכה של המפלגה במלחמת קוסובו. לפני תשע שנים היא פרצה בבכי מר, שלא נתנו לה לבוא לארץ לבקר אותנו.
כשביקרנו אותה ביום ראשון, יום לפני יום ההולדת, חיכתה לי הפתעה: "ואדי מילח", בתרגום שלי לגרמנית, היה מונח אצלה על השולחן. זו היתה הפעם הראשונה שהחזקתי את הספר ביד. ספר שעבדתי עליו ארבע שנים, והנה, סוף-סוף, הוא בידי. כמובן שמיד בלטה הבעייתיות באיות השמות העבריים והערביים: ההוצאה לא הצליחה להחליט אם לאיית את השמות, כמו שעושים זאת האנגלים, או, מוטב, כמו שקוראים את זה הגרמנים. כשדוברי אנגלית קוראים Wadi, הם מבטאים את זה נכון, אבל כשגרמנים קוראים Wadi, הם מבטאים את זה עם ב' לא דגושה בתחילת המילה, כמו דוברי העברית, וזה שגוי כמובן. בגרמנית אין ס' בתחילת המילה, ולכן הגרמנים קוראים Sela ו-Salech -Sonja כמו: זלע, זאלח, זוניה. ועוד כהנה וכהנה עניינים שבין גרמנית לאנגלית המשתלטת גם על הכתיב. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא, שאנשים ייקראו את הספר היפה והחשוב הזה!
למחרת, ביום שני, חג שני לחג הפסח והיום החשוב ביותר של חג הפסחא (ככה יצא השנה), ב-17.4.2017, חגגנו לסוניה היקרה יום הולדת מאה! קהל האורחים כלל הרבה יותר אנשים מאשר מניין שנותיה. בחלק הראשון היו "רק" המוזמנים שבאו מחוץ לעיר (ומחוץ לארץ: מישראל ומאנגליה), בחלק השני, אחרי הארוחה הדשנה והמעולה, הצטרפו "המקומיים". בפני הקהל הנאסף בירכתי את סוניה באלה המילים (בערך):
"סוניה היקרה! את היית ונשארת עבורי השראה, מבחינה אישית, מקצועית ופוליטית, ואין מילים לתאר כמה אני חייב לך. אתמול כשבאנו לבקר, הזכרת לנו, איך מדין היה אוהב את זה, שתזרקי אותו לבריכה הקטנה שהיתה לנו פעם. ואמרת: 'היום לא הייתי מסוגלת לכך.' מדין [פניתי לבני], אתה יכול בבקשה לקום? [מדין כיום הוא גבר, שלא כדאי לנסות להתקרב אליו בכוונות לא-טהורות. מה לעשות, הייתי ונשארתי במאי….] אבל אני לא יכול לברך אותך, מבלי לומר גם משהו פוליטי. לפני עשרה ימים ראיתי את הסרט על "לוחמים לשלום", סרט מצויין שאני ממליץ עליו בחום. הדבר שהעסיק אותי הכי הרבה, וממשיך להעסיק אותי, הוא משפט שאמר אחד הפלסטינים בדברו על זריקת האבנים באינתיפאדה הראשונה. משהו כמו: 'לא רצינו להרוג, רצינו לפרוק את השנאה.' והרי פריקת השנאה הזו, זה צורך, צורך ממשי. אני מכיר את זה. מה עושים עם זה, אם מחליטים להניח את הנשק? ואת, סוניה, עם אופטימיות האין-סופית שלך, את מראה לנו את הדרך. תודה!"
התביישתי קצת, כי שלוש או ארבע פעמים נאלצתי לעצור, מרוב שהדמעות חנקו את גרוני. אבל מיכל אמרה לי, שזה היה בסדר, וזה רק הוסיף. מה שלא אמרתי, הוא, שיום ה-17 באפריל הוא גם יום האסיר הפלסטיני, ובאותו יום שישנו שם וחגגנו את סוניה ואת דרכה הפוליטית המיליטנטית הלא-אלימה, פתחו מאות אסירים פלסטינים בשביתת רעב. זו אחת השיטות של המאבק הלא-אלים, ואני מלא כבוד כלפי אלה שבוחרים בדרך הזו. אבל הבטן שלי מתהפכת, קשה לי, והממשלה הזו אכזרית יותר מכל קודמיה, ולא אכפת להם שכולם ימותו, והחזירים האלה גם יודעים, שהם יכולים להרשות זאת לעצמם, כי דעת הקהל העולמית תתמוך בהם.
חגיגת יום ההולדת כללה סרט שהכין גאורג. לפני עשרים שנה קנתה סוניה יחד עם כמה אחרים בית גדול, והם חיו בבית הזה בתור קומונה רב-גילאית. סוניה כבר אז היתה "הסבתא", ומהקומונה נשארו כיום סוניה ומשפחה קטנה של גאורג וניקול, עם שני ילדיהם. מהביקורים שלי אצל סוניה נרקמו יחסי חברות קרובים עם גאורג ועם ניקול. הסרט היה עדין ונוגע ללב, ואחרי ההקרנה ראיתי שעיניו של גאורג היו אדומות.
מדין, סוניה ונסטיה
.
אנחנו פרשנו בשלב מסויים, אבל גאורג סיפר לי, שסוניה עוד ראתה חדשות בערב, אחרי חגיגות של שבע או שמונה שעות. ולמחרת היא הלכה שוב כרגיל ל"סדנת ההיסטוריה" של לונהברג, שם הם דואגים שההיסטוריה העגומה של שנות שלטון הנאצים לא תישכח.
ביום המימונה ניווט אותנו הוייז בבטחה – אל דרך ללא מוצא. מולנו היה שדה התעופה של המבורג. "הגעת ליעד", אמר הקול הנשי הנחמד. היינו יכולים לטפס על הגדר ולהגיע לשם ברגל, אבל היינו צריכים להחזיר את האוטו….
אורי שני, אפריל 2017
ואיך אכתוב את מה שלא נכתב עדיין?
ואיך אבנה את המחסום להתרסקות?
ואיך אראה את הפרטי בתוך הכלל?
וכמה השתפכות וכמה התאפקות?
.
וורדים רבים פורחים כעת בגינתי.
יופים לא יתואר, אך לא אוכל לומר,
במה אחד שונה מכל אחד אחר.
אז כבר עדיף, נראה לי, אכתוב עוד מאמר.
.
הלוואי והמקלדת היתה, כמו קלידים,
כותבת שיר, נוקטורנו, קונצ'רטו מפואר
אך אלה אותיות ולא תווי פסנתר,
וורד היא מילה רק, יופיו לא יתואר.
.
כל מה שעשיתי, עשיתי רק בשבילך אהוב
עבורך סבלתי מרץ, כעס, עצב ותסכול,
וודאי אינך יודע זאת, מחשיב אותי בכלל
לסתם נרגן כושל, רודף אחר תגמול.
.
זה לא חשוב, חשוב הוא שתוכל לחיות
בריא, חזק, שקט, מיטיב, מלא שמחה,
אני אשכב עם הוורדים היפיפיים
וכל השאר, שוכבי תהום השכחה.
.
אורי שני, מאי 2015
.
להלן הרצאה קצרה שלי בכנס של האגודה לחקר התיאטרון, על אומנות המשחק, בפברואר 2015:
אני רוצה להיות כן אתכם – הסיבה העיקרית שבאתי לכאן היום, היא, שהקול-קורא של הכנס הזה הרגיז אותי, בגלל ההתעלמות הכמעט-מופגנת שלו מהשפה הערבית.
רצוני להציג גישה באומנות המשחק, שיש לה אומנם ייצוג בתיאטרון האירופי, בדמות התיאטרון האפי של פיסקאטור וברכט, אבל אני רוצה לבסס את דבריי על התרבות הערבית.
שחקן בערבית הוא ممثل, משחק בתיאטרון הוא تمثيل. כלומר, כשאנחנו מדברים בערבית על משחק בתיאטרון, עולם האסוציאציות שלנו שונה לחלוטין מאשר גרמני או עברי, או לחילופין צרפתי, או שוב אחרת לגמרי אנגלי, שעבורו משחק הוא פעולה. מהשורש مثل נגזרות מילים בעלות משמעויות שונות: ممثل הוא לא רק שחקן תיאטרון, הוא גם נציג, כמו נציג מפלגת כך וכך, נציג מדינת כך וכך. דוקטור عبدالمعطي زقوت הוא ممثل حركة حماس בתימן. הוא כמובן אינו שחקן בלהקת חמס התימנית, אלא הוא נציג של חמאס בתימן. המילה مثل פירושה "כמו": مثل ابوه – כמו אביו. مثل הוא גם משל (סוג של סיפור), הוא דוגמא, מופת, אידיאל, ו-تمثال הוא פסל. מילים אלה מייצגות דברים השונים, אבל הבנת הקשר בין המובנים השונים יכולה להבהיר ל-מה ערבי מתכוון כשהוא משחק. וכמובן שהשורש המקביל לזה בערבית הוא מ.ש.ל, ולכן קראתי למה שאני מדבר עליו: אומנות ההמשלה.
אבל: בשתיים-עשרה הדקות שעוד נותרו לי לא אדבר על תיאטרון ערבי, כי אני, יחד עם רבים אחרים ששאלתי בעצמי, ואחרים שקראתי את כתביהם, לא סבור שיש חיה כזאת: משחק ערבי, כמו שאין עבודה ערבית.
אומנם, איש התיאטרון המצרי המפורסם زكي طليمات הקים בשנת 1944 בקהיר – בזמן שהקימו בתל-אביב את התיאטרון הקאמרי – את معهد فن التمثيل العربي, מכון אומנות המשחק הערבי, אבל כיוון שכל שלוש השמות בסמיכות הזו, מכון ואומנות ומשחק בערבית הינם בזכר, קשה לדעת מה מבין השלושה האלה מכונה הערבי: המכון או אומנות המשחק? מה גם שמזמן שינה המכון את שמו ל"מכון גבוה לאומנויות התיאטרון". בסוגריים רק אומר, שהערבים עצמם לא מתעלמים מהשאלה, וספר מעניין בנושא הזה הוא ספרו של דוקטור צאלח סעד "האני – האחר (הכפילות שבאומנות המשחק)".
אבל מה שאנחנו יכולים לעשות, הוא לשאוב השראה ממערך האסוצייציות הנובע מהשורש مثل – משל, כאשר אנו הוגים באומנות הזאת, שאני קורא לה אומנות ההמשלה.
למשל, בולט ההבדל בין משחק כחיקוי לבין משחק שמקורו במשל ונמשל, כי דווקא בהבדל בין משל ונמשל, במתח הזה, נמצא חלק ניכר מהיופי, מהאסתטיקה האומנותית. הממשיל מציג סיפור, פעולה, שהנמשל שלו לא נמצא על הבמה, אלא בראשי הצופים, וּבבּיטוי שהם נותנים לחוויה שלהם, בבית, במשפחה, בעבודה, בפעולה הציבורית, הפוליטית. ברכט כתב על האומנות הזו הרבה מאוד, ועל הכלי שעל הממשיל להשתמש בו, הוא ה-Verfremdungseffekt, ואילולא בעיות תרגום מסויימות לא היה לי הרבה מה לחדש על כך. לצערי הרב הביטוי הזה תורגם לעברית בצורה שגויה, וזו אולי אחת הסיבות שכל הברנז'ה הישראלית כל-כך מנוכרת לאומנות הזו. או אולי הניכור מהתפיסה המרתקת הזו של ברכט היא שהובילה לתרגום הקלוקל הזה. בכל אופן, צריך לתרגם את ה-Verfremdungseffekt ל"אפקט ההזרה" או "אפקט ההרחקה". למה צריך לעשות מאמץ מיוחד של הזרה? כי ברכט סבור, בגלל מצעד הניצחון של המשחק "הריאליסטי" מבית מדרשו של סטניסלבסקי, שצריך ללמד את השחקנים שוב את מה שמובן מאליו: יש דמות ויש שחקן, והם לא אותו דבר. הם הרי לא יכולים להיות אותו הדבר, כי הם קיימים בשתי רמות שונות של הוויה. אבל אולי ההטעיה הזו של המשחק הראליסטי, אחיזת העיניים הזו, גם קשורה למשהו עמוק יותר, שקולרידג' קרא לו "השעיית הספק".
אם ניקח את ההצעה השניה שלי ונתרגם את המושג של ברכט ל"אפקט ההרחקה", אנחנו נבין מיד, שיש לַכּלי הזה גם משמעות פרקטית מאוד. במשטר שבו אי-אפשר לומר כל דבר בצורה ישירה, יש צורך בהרחקה, זו לא רק בחירה אומנותית. זה נכון לגבי מזרח-אירופה, זה נכון לגבי העולם הערבי, וכמובן זה נכון גם לגבי כאן, בשטחים שבשליטת המשטר הנוכחי, בשלב הזה בעיקר בשביל אלה הרוצים להתבטא בערבית, אבל בקרוב גם – ככל שמתרבים העכברים היוצאים מהחורים – בשביל אלה המנסים לעשות זאת בעברית.
בכל אופן, כששחקן עולה על הבמה, אולי כדאי לו לזכור, שבערבית ממשיל הוא גם עורך דין המייצג את לקוחו בבית המשפט. הוא מתאמץ לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר, כלומר לֽזַכּות את הנאשם, והוא בהחלט משתמש בטכניקות שגם שחקן משתמש בהן, אך הוא יודע, כמובן, וכל מי שנמצא באולם בית המשפט יודע, שהוא אינו הנאשם עצמו, הוא רק מייצג אותו, כמו שהנציג השוודי מייצג את הכתר השוודי, והוא אינו הכתר עצמו, ומייקל פרו֯מן מייצג את האינטרסים הכלכליים של ארה"ב, ולא של ישראל, איפה שאבא שלו גדל, אבל כשהוא לא בתפקיד הזה, הוא יכול להרגיש הזדהות עם ישראל, כי הוא לא האינטרס הכלכלי של ארה"ב עצמו, הוא רק אמור לייצג אותו. וססיליה מלמסטרום מייצגת את האינטרסים הכלכליים של הייחוד האירופי, וכשהגישו לה אתמול, ב-9 בפברואר, 200 אלף חתימות נגד הסכם טיס"ה המתוכנן, המחאה הזו לא כוונה נגדה באופן אישי, כמובן.
הנה נתתי משל, מייקל פרו֯מן כמשל, מייקל פרומן למשל. ואפשר גם לכתוב על כך מחזה שלם. במקרה כזה, האיש מייקל פרומן או האישה ססיליה מלמסטרום לא באמת מעניינים אותנו, בואו נהיה כנים. גורודיש, או יאיר או קסטנר, או קיטל, או גנס, או ויינינגר, ומוצארט וסליארי, וכו' וכו' לא באמת מעניינים אותנו, גם לא פיקאסו ונשותיו, אפילו אם נקרא למחזה "הומאג'", ואם ההצגה אינה טובה, זה לא משנה, כמה השחקן התאמץ להביא את הדמות כהעתק מדויק של הדמות ההיסטורית. הדמות צריכה לעבוד בתור משל, היא צריכה להפעיל אצלנו משהו מתוקף זה שהיא יותר מאשר היא עצמה.
האם יש מחזה יותר ראליסטי, כיום, שמתאים למציאות הפוליטית של מדינת ישראל, מאשר משל יותם? והממשילים את האטד ואת התאנה ואת ארזי הלבנון לא צריכים את סטניסלבסקי בשביל להציג מול כולנו מראה כואבת, צורבת, מדוייקת.
המשל יכול, למשל, להיות משל דידקטי ישיר, אבל הוא לא חייב. כבר לפני אלפיים שנה אמרו, בלטינית: fabula docet et delectat. כלומר: המשל מלמד ומשעשע. וכמי שלמד שש וחצי שנים שש שעות שבועיות לטינית, ליבי עם כל אלה שכל זה קצת נמאס להם. אבל אף אחד לא יטען כנגד, למשל, "מחכים לגודו" של בקט או כנגד "השיעור" של יונסקו, שאלה מחזות דידקטיים, אבל הם משלים. בהחלט. ואף אחד לא מצפה מהממשיל את דידי או את גוגו, שיעשה מחקר סטנילבסקאי על הדמות שלו.
ובכן, הממשיל הערבי מפעיל את אפקט ההזרה הזה ולו במובן שמקצועו: ממשיל. אך שדה האסוציאציות הערבי להמשלה ולממשיל הוא רחב יותר מאשר תורתו של ברכט. כפי שהזכרתי, שייכים לשדה הזה גם המושגים מופת, אידיאל ופסל. ולכן, חלק מאומנות ההמשלה היא לא רק לייצג, אחרת אולי הייתי קורא לזה אומנות הייצוג או ההצגה, אלא יש כאן גם עליית מדרגה. והמדובר הוא לא רק בדמויות מופת במובן החיובי, אלא גם מופת של רוע, של אכזריות, של שפלות, של טמטום, של חולשת הלב. ברוע של יאגו יש משהו כמעט אל-אנושי, כמו בשאפתנות של ליידי מקבת, למשל, למופת.
אומנם אומנות המשחק היא אומנות מימטית, אך רק עד גבול מסויים. ובשביל להסביר את כוונתי, עלי לפתוח סוגריים:
לזכרו של הבמאי האלג'יראי عبد القادر علولة התפרסם בפברואר 1995, במלאת שנה להירצחו על-ידי פונדמנטליסטים איסלאמיים, בכתב העת המצרי "התיאטרון" ראיון איתו, שנערך כמה שנים לפני כן. אחרי שהוא מבקר את אנשי התיאטרון האחרים, שדרכם ממשיך הכיבוש הצרפתי להתקיים על במות אלג'יר, הוא מתאר את ניסיונו בתיאטרון "הזירה", סוג תיאטרון עממי, הרווח באזורים הכפריים באלג'יר. תיאטרון "הזירה" מסתמך על ה"مداح", זַמַר ששר שירי שבח ותהילה. ואז הוא משווה:
גילינו, ראשית, נקודות דמיון רבות בין "הזירה" לבין הטרגדיה היוונית. הרי אנחנו יודעים שהתיאטרון היווני היה במקורו תיאטרון זירה, בנוי מעץ בצורת זירה, ואחרי שנשרף באתונה בא תיאטרון אפידאורוס, שנחשב לצורה המאוחרת, השניה, לתיאטון היווני. והוא זירה לא שלמה, שלושת רבעי מעגל. […] שנית גילינו שאת המדאח מלווה נגן נאי (חליל), אותו הדבר המספר או المداح בתיאטרון היווני, ושלישית דמיון בנוגע ליחסי הקהל וההצגה המוצגת. הקהל היווני הכיר את הסיפור שייצפה בו. כמו כן גם הקהל של תיאטרון הזירה, כי כשמדבר المداح על ابو زيد الهلالي, יודע הצופה המנוסה על מה מדובר. ורביעית – הדבר החשוב ביותר – טקסט הטרגדיה כמו טקסט المداح, הוא ביצוע של שיר, מבוסס על המילה, והזירה והטרגדיה היוונית עורכים שניהם דרמטיזציה למילה, יותר מאשר שהם מבוססים על גילום הפעולה התיאטרונית. ניקח לדוגמא את "אדיפוס". הרי מה שאנחנו מקבלים, זה סיפור על נוכלים, שצועדים בנחלי דם, אבל כאשר נחקור את מבנה ההצגה, לא נמצא בה אף אירוע מגולם. כי אפילו כשאדיפוס מעוור את עצמו, אז הוא נכנס לארמון מאחורי הבמה, והמספר מגיש לנו בסיפור את גודל האסון ללא כל המחשה.
והוא ממשיך ומדגים זאת על האורסטיאה, על אנטיגונה, על איאקס ועל הפרסים.
"הקרבה הזאת, הדמיון הזה בין התיאטרון היווני הקדום ובין זירת المداح, גרמו לנו לחשוב, שהתיאטרון תמיד היה קיים בתרבות הערבית האסלאמית, אך לא במובן הידוע, לא במובן, שהתפתח אחרי אריסטו באירופה, אלא באופן אחר."
סוף ציטוט.
שוב: אין זה מקרי, שתפיסת התיאטרון של ברכט התקבלה בעולם הערבי בזרועות פתוחות, שמחזותיו מועלים שוב ושוב, שקמו מחזאים רבים, שכתבו מחזות בסגנון התיאטרון האפי, ובראשם כמובן سعد الله ونوس, שנחשב בעיני רבים לגדול המחזאים הערבים בכלל. זה קשור בין היתר לתרבות, ששמה במשך מאות בשנים את המילה המדוברת (או המושרת) במרכזה, במחיר, דרך אגב, של הגוף.
אבל מכאן אין להסיק שיש משהו הנקרא תיאטרון ערבי, או אומנות משחק (או המשלה) ערבית.
אני גם לא מציע להחביא את הגוף ולתת רק למילה את ביטויה. חס וחלילה!
מי שמכיר את עבודתה של רות קנר – ואני מניח שיש כאן רבים כאלה, שהרי רות קנר פועלת בתל-אביב ובעברית, והיא אף מלמדת במוסד המכובד הזה – יודע על מה אני מדבר.
באומנות ההמשלה, כפי שאני מנסה להציג את תפיסתי, השחקן עולה לבמה, כדי להיות בשירות המשל. הוא לא מתפלש ביצריו וברגשותיו, את זה הוא יכול לעשות בסדנה עם שחקנים אחרים, והפעם אני אומר בכוונה שחקנים, אלא הוא מייצג משהו גדול ממנו, יחד עם אחרים.
התפיסה הזו של ההמשלה אינה נוקטת עמדה בשאלת הטקסט הכתוב לעומת המשחק המאולתר, והיא אינה נוקטת עמדה בשאלה, האם יכולת ההמשלה הזו הינה מולדת או נלמדת. לשתי השאלות יש משמעויות כלכליות מרחיקות לכת: אם אנו מעדיפים את ההמשלה המאולתרת, אזי אין טעם להשקיע במחזאים ובזכויות יוצרים, ואם אומנות ההמשלה מולדת, אז אפשר כבר מחר לסגור את כל המוסדות שמלמדים את האומנות הזאת. ולכן – בגלל המשמעות הכלכלית הגדולה – אני לא נוקט עמדה… סתם: זאת לא הסיבה. אני פשוט אומר: אפשר להמשיל לפי הספר, ואפשר גם להמשיל, כששוזרים אלתורים תוך הרצף המוצג, זה לא משנה את המהות של המושג המשלה. גם כשאנו לאומנות "משחק", היא מאפשרת "משחק" רחב, או אם נשתמש בביטוי הגרמני המקביל: היא מאפשרת Spiel רחב לאלתור. אלא שדווקא בתרבות העברית שאימצה את המושג "משחק" התקבעה משום מה תפיסה, שלא מעריכה אלתור.
ובעניין השאלה השנייה: בעקרון הגישה של ההמשלה נוטה יותר לכיוון של אומנות נרכשת ולא מולדת, כי כל אחד יכול ללמוד איך להציג את אמירתו כמשל, כל אחת יכולה לרכוש את המיומנות שהסיפור שלה יהיה ייצוגי. אבל אין ספק שהקסם הזה הנקרא ביוונית כריזמה, והוא חשוב הן לשחקן והן לממשיל, זה ברור, בקסם הזה יש יסוד שאי-אפשר לרכוש אותו. כנראה.
אך למה בדיוק אני מכוון, כשאני קורא לייסד את האומנות הזו על שדה הקונוטציות של ייצוג, משל, דוגמא, מופת, אידיאל, פסל?
ובכן, הזמן קצר מדי בכדי להרחיב כאן. אוכל רק לומר, שראשית – אם אנחנו רוצים ליצור אומנות, עלינו לזנוח את התפיסה המימטית הקיצונית המתבטאת בשאלה "כמה ילדים היו לליידי מקבת?" זו תפיסה שקיבלה בתחום שלנו ביטוי בעיקר דרך פרשנות מסויימת של כתבי סטניסלבסקי, שכבודו במקומו מונח, וודאי, אבל פרשנות כזו אין בינה לבין אומנות הרבה.
לבסוף: לא יהיה זה נכון לדבר על אומנות ההמשלה, אותה אנו מפתחים מתוך עולם האסוציאציות של המילה ممثل ו – تمثيل והמילים האחרות הגזורות מאותו השורש, מבלי לדבר על יחסי הכוחות התרבותיים בין העולם הערבי לבין יתר העולם שבו התיאטרון הוא מרכזי, וכאן אני מדבר כמובן בעיקר על היחסים עם מה שמכונה "העולם המערבי". ואם אנחנו נמצאים כאן בתל-אביב, הרי שהיחסים האלה מיוצגים כאן על-ידי מערך הכוחות בין ההגמוניה הישראלית לתרבות הנשלטת הפלסטינית.
כשתרגמו הערבים בתקופה העבאסית את כתבי אפלטון לערבית, היתה זו ההגמוניה שאימצה לעצמה את התרבות הילידית המדוכאת. אותו הדבר קרה עם מוזיקת הג'אז, הרבה שנים מאוחר יותר. היו דברים מעולם. והדברים האלה העשירו את העולם, על כך אין חולקים.
לסיכום: כל עוד אתם כאן בתל-אביב, ובאוניברסיטת תל-אביב, תדירו את הערבית, לא תוכלו להבין הרבה דברים, שחשובים גם לכם. כמו לדוגמא על נושא הכנס הזה.
דמבלדור רואה את טרומפלדור במיטה מחופש לסבתא. שואל דמבלדור את טרומפלדור: "תגיד, למה אין לך יד?" אומר טרומפלדור לדמבלדור: "כי ניסיתי לעשות קסם, ובתור עונש נתלשה לי היד, לפני המון שנים, כשסבתא שלך עוד הייתה צעירה, נכד שלי." אומר דמבלדור לטרומפלדור: "תגיד, נראה לך, שאני בגיל שעדיין יש לי סבתא? ולמה אתה שוכב פה במיטה של סבתא? אתה לא אמור להגן על תל-חי ולמות מות גיבורים?" אומר טרומפלדור להמבלדור: "מה, חשפת אותי? אתה באמת קוסם!" שואל המבלדור את טרומפלדור: "אז מה, לא טוב למות בעד ארצנו?" אומר טרומפלדור להמבלדור: "למה לא! הרי גם אתה מתת בשביל הוגוורטס, לא?" אומר המבלדור לטרומפלדור: "אני מתתי בשביל הרווחים של הסופרת הזאת, איך קוראים לה?"
עד כה – 19 אפיזודות קצרות מעלילות דמבלדור וטרומפלדור – ותודה לבני היקר מדין!!
היום לפני 101 שנים נולד סטנלי קראמר, שהיה בשנות החמישים והשישים אחד הבמאים היחידים בהוליווד שהעז לגעת בנושאים רגישים. בין היתר הוא עשה את "יום הדין בנירנברג", שבו הוא מתאר איך "המלחמה הקרה" כבר נושבת בעורפה של מלחמת העולם השניה. הנה משהו קטן שכתבתי על הסרט הזה:
הסרט הזה הוא חלק מסדרה בריטית מצויינת בשם "ציידי המיתוסים". הפרק הזה בנוי כמו סרט מתח, לכן: מי שרוצה לראות את הסרט, מומלץ לו לא לקרוא את זה, כי זה יהרוס לו את הפואנטה!
https://abumidian.wordpress.com/hebrew/maamarim/al/germania/
היום הוא יום ההולדת ה-96 של הנס שול, אחד ממתנגדי המשטר הנאצי המפורסמים ביותר. הוא ואחותו הקימו את הארגון "השושנה הלבנה". הנה שני קטעים ממחזה חדש עליהם:
https://abumidian.wordpress.com/hebrew/tirgumim/scholl/
היום לפני 29 שנים נפטר ג'וליאן בק, השחקן, הבמאי, המשורר, הצייר. לא. אין עליו מאמר בוויקיפדיה העברית, מה שלא מעיד כהוא זה על חשיבותו. הוא ייסד וניהל את ה-LIVING THEATER, יחד עם ג'ודית מלינה, שניסהליישם את עקרונות "תיאטרון האכזריות" של אנטונין ארטו, אבל גם הלכו בדרך מיוחדת שלהם.
הנה משהו קטן שהוא כתב שתרגמתי:
abumidian 