קורצ'אק והילדים

מאת: ארווין סילוונוס

תרגום: אורי שני

הערת המתרגם: המחזה נכתב בשנות החמישים לקהל הגרמני. ברור, שהקהל הישראלי של שנות האלפיים הוא קהל אחר. ויחד עם זאת, המבוכה של איך לעסוק בנושא, קיימת גם פה, היום.

דמויות:

הדובר

שחקן ראשון (מפקד יחידה)

שחקן שני (דוקטור קורצ'אק)

שחקנית (אשה גרמניה – אחות יהודיה)

ילד (יורגן – דוד)

על הבמה שלושה כסאות בלבד, מהם אחד בקדמת הבמה בשמאל, שני האחרים בעומק הבמה בצד ימין. אביזרים נחוצים: ארגז קוביות של ילדים עם קוביות מגוונות (בעיקר אדומות); סיגריה. ללא תלבושות.

את המחזה יש לשחק ללא הפסקה.

הדובר עולה על הבמה, מבלי לחפש קשר עין עם הקהל. בידו ארגז קוביות של ילדים. הוא מעמיד אותו על הכסא בצד שמאל בקדמת הבמה, פותח אותו ומתחיל לבנות שער מקוביות אדומות. אם הקהל לא בטוח, אם זה כבר שייך למחזה או לא, זה לא מזיק.

פתאום הדובר מבחין בקהל או נזכר בו ופונה אליו.

הדובר: יפה, השער הזה מקוביות. משחק נחמד, לבנות ככה. אבל – עכשיו מלחמה, ועכשיו הורסים. (בהינף יד אחת הוא מפיל את כל המבנה.) זאת אומרת: במחזה, שאנחנו משחקים עכשיו, אנחנו במלחמה. (הוא מכניס את הקוביות לתוך הארגז.) אתם נבהלים וחושבים על דמי הכניסה שלכם לתיאטרון. אתם יכולים עדיין לקום ולעזוב. עדיין זה לא נוגע לכם, מה שאנחנו הולכים להציג כאן. (מביט מבט ארוך לתוך אולם הצופים.)

אתם נשארים? טוב. (מתיישב, מחזיק את הארגז על ברכיו.) אנחנו מציגים את הסיפור של יאנוש קורצ'אק וילדיו. ואיך הם מתו, כי הם היו יהודים בפולין. יתומים. זה אומר מספיק. בני 16, 15, 14, 13, 12 ו-11 ועשר. את הכי קטנים ביותר עוד נשאו על הזרועות. 65 יתומים בסך הכל. בנים ובנות.

אתם יכולים עדיין ללכת. איש לא הכריח אתכם לבוא לכאן. איש אינו מכריח אתכם להישאר. מה אכפת לכם, מה שקרה בין 1940 ל-1942? ועוד בפולין, זה רחוק. (מביט בצופים.) אז החלטתם להישאר. תודה. אני רוצה לספר לכם עכשיו על יאנוש קורצ'אק, שאהב תמיד ולא שיקר אף פעם. פעם אחת רק הוא שיקר: מאהבה. הוא חיי למען הילדים, כל הילידים עלי אדמות. לא עניינו אותו לא דת או גזע, או לאום או השקפת עולם. הוא אהב ולא שיקר. אבל את זה אנחנו רוצים להראות עכשיו. (מניח את הארגז ליד הכיסא וקם.)

אפשר לבקש את השחקנים? אנחנו צריכים שני בחורים ואשה. (מביט בארגז.) וכמובן את הילדים. אבל אפשר ילדים כמו בכל מקום. הם לא אמורים להציג דבר. הם צריכים להיות ילדים. גם לא כדאי לקרוא להם כבר עכשיו. ילד אחד יכול לייצג את כולם. – אז קודם כל, שני השחקנים והשחקנית. (הדובר פונה לעבר השחקנים וקד להם קלות. הוא גם פונה לעברם חצי צעד. אבל לא קרוב אליהם. ואז הוא פונה שוב לצופים.)

ערב טוב, אני מודה לכם, שבאתם.

(על השחקנים ניכר חוסר הרצון, איתו הם באו, במיוחד השחקנית, שנשארה בקרבת הדלת. השחקן השני מוכן הכי הרבה והכי קרוב לדובר. השחקן הראשון קשוח, לא שקט ושכלתני. עמדתם כלפי הדובר אינה אחידה.)

שחקן שני: (מושך בכתפיים) טוב. בשבילנו זה לא פשוט, ובאנו תוך היסוסים. אנחנו רוצים תפקידים אמיתיים, אתה מבין. תיאטרון. אני לדומא רוצה לשחק פעם את המלט. אתה יודע: הייתי ניגש לזה…

השחקן הראשון: אנחנו מכירים את האיכויות שלך! גם ידוע לנו, עם מי בדיוק כבר עמדת על הבמה.

שחקן שני: אתה בכלל מבין מה זה, דמות עגולה?

שחקנית: חברים, היו נחמדים! כרגע העניין הוא, שאנחנו לא מסכימים למחזה, שאנחנו אמורים לשחק בו. אין בו תפקידים כמו שצריך. אנחנו רוצים לשחק. אילו הייתם נותנים לי את אופליה! אז הייתם רואים מה יש בי!

דובר: כשעוד הייתם בחוץ, כבר אמרתי לכם, על מה מדובר. יאנוש קורצ'אק, יהודי, שמעולם לא שיקר.

שחקן שני: תיאטרון מגוייס…

שחקנית: בטח אפילו אסור למחוא כפיים. מרוב מסר אסור לנו לשחק.

שחקן ראשון: שואה – זה הולך טוב.

שחקנית: עסק טוב.

דובר: אנחנו לא מדברים על מחזה.

שחקנית: זהו.

דובר: אלא על יאנוש קורצ'אק. לא מדובר בבדיה. אלא במציאות.

שחקן ראשון: כמה משעמם!

שחקנית: מה זה מציאות?

דובר: שאלה טובה.

שחקנית: בלי מחמאות.

שחקן ראשון: בוא נתחיל. (הלך לכיסא בצד שמאל.) ככה נגמור יותר מהר.

שחקן שני: הרי כבר ברור, איזה תפקיד כל אחד ייקבל.

דובר: אתם לא מקבלים תפקידים. אתה השחקן (נוקב בשמו של השחקן) ואתה (כנ"ל) ואת (כנ"ל). בלי איפור ובלי תלבושות.

שחקן: תיאטרון חובבים.

שחקן שני: אתם משתתפים, כי הבמאי החליט על המחזה הזה.

דובר: אתם חושבים, שהמחזה הזה דורש מכם פחות מדי. אולי פשוט כולנו לא יודעים בדיוק, מה אנחנו אמורים לתת.

שחקן ראשון: (נשען על משענת הכיסא) בוא ננסה! הצופים יושבים ומחכים.

שחקן שני: טוב. אז אני יאנוש קורצ'אק. רופא. רופא ילדים, ליתר דיוק. אני גר ברחוב קרוכמלנה. בוורשה. כל אחד פה מכיר את בית היתומים שלי לילדים יהודים. אני יהודי פולני – או פולני יהודי?

(השחקן הראשון והשחקנית מתיישבים על שני הכסאות ברקע ומאזינים.)

דובר: שאלה לא פשוטה. או גם: זו בכלל לא שאלה. אם אני אומר, "אתה יהודי" , זה משהו אחר לגמרי מאשר אם אני אומר "אתה פולני".

שחקן שני: אבל אנחנו מדברים עלי, על יאנוש קורצ'אק, אדם אחד ויחיד.

דובר: אתה יודע בעצמך איך זה.

שחקן שני: לכן כל-כך קשה לדבר עלזה. ידע גורם לך לשתוק. אנחנו היהודים יודעים, אנחנו לא מנסים לגייר אחרים, לשכנע.

דובר: אתה גם פולני.

שחקן שני: אני שמח להיות פולני. אני אוהב את הארץ המסכנה הזאת, כל-כך עשירה ברגשות. הארץ המושמצת הזאת, ושוב מחולקת, כל-כך גאה בשירים שלה ובציפורים שלה ובנהרות והאביבים והילדים… כן, והילדים שנולדו בתוך סחבות ועבורם אני כאן.

דובר: אתה לא נולדת בתוך סחבות?

שחקן שני: למה אתה שואל מסביב? אין לי הרבה זמן. הילדים מחכים לי.

דובר: והמוות.

שחקן שני: אתה לא תצליח לבלבל אותי. הילדים שלי מחכים. זה המצב. במלים קצרות אענה לך, לך וגם לכם (לשחקנים האחרים) ולגם לכם (לקהל).

אני בנו של עורך דין, והייתי בן 11, כשהוא חלה. המצוקה הייתה מאז אורח יומיומי אצלנו. אבל אי-אפשר לספר על זה.

תנו לי לספר על השעון, שענד אבי, שעון זהב קטן. היא נשארה לנו, לאמא ולילדים כמזכרת. כל ערב הדלקנו נר נשמה, אבל גם טקטוק השעון הזה הזכיר אותו. כששוב לא היה לחם בבית, הביאה אמא את השעון למשכון. הוא שם אותו בחלון הראווה. (לדובר) הנה, קח את השעון הזה. אני אקנה אותו בחזרה. רק שמור לי עליו זמן קצר. (הוא מושיט לו את השעון) עכשיו עליך ללכת צעד אחורה ולהציג את השעון. כפי שאמרתי: הממשכן שם אותו בחלון הראווה, חלון עמוס בכל מני דברים ישנים. כל יום ראינו שם את השעון. שם הוא שכב, השעון של אבא, שעון מוזהב קטן. (הוא מביט מבט ארוך ומרוכז בשעון שבידו של הדובר.) אז הבנתי את החיים שלי והתחלתי לפעול. הייתי ילד והבנתי. עשיתי שליחויות והרווחתי מעט כסף. אחיי ואחיותיי עשו כמוני. לא דיברנו על זה.

שחקנית: אני מבינה, שאתה מדבר על החלטה גדולה בחיים שלך.

שחקן שני: חכי, עוד לא סיימתי.

שחקנית: אמרת…

שחקן שני: (בכעס) אמרתי, שבכל יום הייתי מוכרח לראות את השעון של אבא, השעון המוזהב הקטן בחלון הראווה של המישכון. (מצביע על השעון בידו של הדובר.) זה מה שאמרתי. ואנחנו הילדים רעבנו וחסכנו בסתר, כדי לקנות בחזרה את השעון. היא הייתה שייכת לאמא ולנו, לא לממשכן. (הדובר מביא את השעון לשחקן הראשון ונעמד מאחורי השחקן הראשון והשחקנית, שישובים על הכסאות. השחקן הראשון מכניס את השעון לכיסו כאילו היה שלו. ) כשאספנו מספיק כסף, הלכנו לחנות. השעון נעלם. (במשך המלים האלה הוא הלך לעבר המקום, שם עמד קודם הממשכן.) נכנסתי לחנות, שמתי את הכסף על הדלפק ודרשתי את השעון. הוא מכר אותה בבוקר, באותו הבוקר. לזה התכוונתי, כשאמרתי שהבנתי את החיים.

שחקנית: בכית?

שחקן שני: הבנתי – ואמרתי לעצמי, שעשיתי החלטה נכונה, כשאספנו את הכסף. למרות זאת נשאר לי אי-שקט, והלכתי לרב שלנו. הוא היה חכם ומיומן לפרש את הספרים. (השחקן הראשון הוציא שוב את השעון מכיסו, והביט בשעון, כאילו לא מתעניין בסיפורו של השחקן השני. עכשיו הוא נותן אותו לשחקנית, תוך שהוא לוחש לה כמה מלים, שלוקחת את השעון בכעס ומפנה לשחקן הראשון את גבה.)

הוא ישב מכונס בעצמו וחשב על הכתוב. הוא בקושי הביט בי, אך הוא הקשיב. הוא האזין היטב. הוא ענה: "אתה מחפש את השעון המוזהב הקטן של אביך." (הדובר מקבל מהשחקנית את השעון בחזרה וחוזר למקומו.) "הנה קח את שעוני. קח. קיבלתי אותו מאבי." (השחקן השני לוקח את השעון מתוך ידו של הדובר, אבל עשיין הודף אותו.) "ולך אין שעון יותר, עכשיו, הרב?" שאלתי. אז הוא התרגז וציווני לעזוב את החדר. חזרתי. חזרתי שוב ושוב. כי ידעתי למה התרגז וביקשתי שליחה. (מתיישב.)

דובר: אני לא מבין אותו. (לשחקנית ולשחקן הראשון.) אתם מבינים אותו?

שחקן ראשון: לא, זה גבוה לי מדי.

שחקנית: אולי הרב רצה להראות, כמה מעט ערך יש לשעון קטן לעומת ערכם של הספרים המקודשים של היהדות.

שחקן שני: יכול להיות, שרק יהודי יכול להבין את המהותי שבאירוע הזה. אני אומר את זה בלי התנשאות. יכול להיות.

….

דובר: אני לא מקנא בך, הקצין. אין צורך שתאמר את שמך ואת דרגתך. אל תציין את שם היחידה שלך, מישהו יכול להעלות רעיון לחקור אותך. יכול להיות שאתה עדיין בין החיים. שאתה חי ושחזרתי הביתה אחרי המלחמה. שמצאת שוב אשה וילדים ושבנית חיים חדשים. זה בהחלט יכול להיות.

כן, כן, תיישר את הגב עוד קצת, תחזיר קצת את הכתפיים: בקולך יש לך כל מה שנחוץ כדי להיות קצין גבוה.

שחקן ראשון: מה את הרוצה ממני? עשיתי את המוטל עלי. מלאתי פקודות. אחרי זה תמיד הכל נראה אחרת.

שחקן שני: לא צריך לשקר. זה העניין.

……