צוואה פוליטית

אני כותב צוואה זו למקרה, שמחר לא אהיה יותר על המפה. אין לי כוונות כאלה – רק למקרה….כי..

הירידה תלולה, ואנחנו מידרדרים במהירות עצומה. אנחנו מנסים את כל מעצורים, אנחנו צועקים, אנחנו מוחים, כמה גם שורפים את עצמם בפומבי. לא עוזר שום דבר. העשירים וממשלותיהם מאיצים את השואה. האם זה לא אינסטינקט טבעי לעצום ברגע כזה את העיניים חזק חזק? אבל אני לא יכול. אני לא מסוגל. כל עוד מגיע חמצן למוח שלי, אשאיר את עיניי פקוחות ואנסה לקרוע מהשודדים ורוצחי ההמונים את ההגה מהידיים. רק אל תבקשו ממני לעשות זאת עם חיוך.

כל חיי הפוליטיים (כלומר מאז שבגיל 13 שמעתי את המילה סוציאליזם) נאבקתי למען המהפכה העולמית, למען הפלת הקפיטליזם, שהביא עם כל הטוב שבשחרור האורגיאסטי של הון, במימדים מדהימים, גם סבל במימדים מפלצתיים.

כל חיי הגנתי על זכותם של המנושלים להגן על עצמם ולדרוש את זכויותיהם.

אבל צריך לשים את הדברים על השולחן: לא הייתי ולא התכוונתי להיות איגנצי גרינויצקי ולא שרלוט קורדיי, וגם לא יגאל עמיר. מה שבעיקר עשיתי: הייתי הילד בצידי התהלוכה שצועק:

"המלך ערום!"

יהיו וודאי כאלה שיאמרו באכזבה: "זה הכל?"

אז אני רוצה כאן להסביר למה אני סבור, שזה הרבה מאוד.

מה שמאפשר למלך לקבל את סמכויותיו ואת אישור ההמונים, הוא עובדה, שהחל מהשורה השלישית או הרביעית האנשים כבר לא רואים, שהמלך הוא ערום. רוב האנשים חיים בבורות בנוגע לסדרי השלטון, הם לא יודעים מי נגד מי, הם לא יודעים מי גונב מהם, מי מדכא אותם. הם עומדים צפופים וחושבים, שמי שמציק להם, זה השכנים שלהם, שגם הם עומדים צפופים. רק בשורות הראשונות האנשים רואים. אבל אלה לא פוצים פה. למה? כל אחד וסיבותיו הוא: יש משוחדים, שמרוויחים מהמצב הקיים, יש כאלה שרגילים להתכופף בפני סמכות, יש סתם פחדנים, יש כאלה שחושבים, שאם אף אחד לא אומר דבר, אז אולי הם טועים ויש להם בעיית ראיה.

בסיפור של אנדרסן לא כתוב מה קורה למלך, אחרי שכולם מבינים את האמת. אבל במציאות הפוליטית אנחנו יודעים מה קורה אז: המשמעות של זה היא כמו התנקשות, היא מוות פוליטי.

אבל כמו בהתנקשות, התוצאות של הסתלקות המלך לא ידועות. יכול להיות, שיהיה רע יותר. הקומוניסטים הגרמנים נלחמו ברפובליקת ויימאר, ומה קיבלנו? את היטלר. אבל אני לא מסוגל אחרת. אני רואה, שהמלך הוא ערום, ולכן אני אומר את זה. אני מקווה, שעצם פתיחת העיניים והפה יגרמו לכך, שהשלטון הבא יהיה טוב יותר.

יהיו כאלה, שיאמרו: לא היית הילד שצועק: המלך הוא ערום. היית אחד הכלבים הנובחים, והשיירה עוברת.

ובכן: אין ספק, שהיו כאלה וימשיכו להיות רבים, שיגידו, שהצעקה התמימה שלי היא נביחה של כלב. אני יודע, שאני לא כלב. אני יודע, שאני צועק: "המלך הוא ערום!" ואני לא נובח. ואעשה הכל, בכדי שהאנשים מסביבי יישמעו את זה ולא יחשבו אותי לכלב נובח.

 

מקור התמונה:

//