ז'אן-פול סארטר: בדלתיים סגורות

סלון מעוצב בסגנון לואי ה-14, שלוש כורסאות. נכנסים שלושה אנשים, מובלים על-ידי נער בעל עיניים מזוגגות. מהר מאוד אנו מבינים, שאין דרך יציאה, כי זו התחנה האחרונה: המוות.
עיתונאי פציפיסט, פקידת דואר לסבית ואשת חברה גבוהה נהנתנית יבלו את הנצח שלאחר מותם, לבדם. ביחד.
הגיהינום הצפוי להם הוא ההיפך הגמור ממוות, אלו "חיים ללא הפסקה" בהם מנסים שלושה אנשים שונים בתכלית, שרק מצפונם המייסר קושר אותם, לספק זה דרך זה את צרכיהם האנושיים הבסיסיים אך לשווא – הם נידונו לחיי נצח של חיפוש עקר תוך תלות בלתי פוסקת במבטו הבוחן של האחר. אחד ממשפטי המפתח במחזה הוא: "הגהנום הוא האחר". גארסין נלחם נגד עוולות החברה, אך לעומת זאת גם התעלל באשתו. אינס, פקידת הדואר הלסבית מגיעה לגיהנום מפני שהרגה יחד עם אהובתה את המאהב הקודם של אהובתה שהיה גם דודנה של אינס, לבסוף בגלל זיכרון הרצח, או כי הרעילה את אהובתה מפנים (לטענתה לפחות), אהובתה פותחת את הגז בבית והורגת את שתיהן…

אסטל, אשת החברה הנהנתנית, לעומת זאת גם הרגה את התינוקת שלה וגם אחראית למות אהובה.

יש במחזה הומור מקברי, כמובן, יש בו גם קצת תחושה של ריאליטי טי-בי.

כשהם חושבים לגלות, ש"התוכנית שלהם" היא, שהם יהיו התליינים אחד של השני, דרך השיפוט שלהם אחד את השני, הם מחליטים לשתוק. אבל זה לא מצליח, כמובן.

אינס מחזרת אחרי אסטל, אבל זו רוצה את גארסון, וזה רוצה הכרה ומחילה דווקא מאינס.

מעגל האימה הוא כל-כך נורא, כי אפילו להתאבד אי-אפשר….