קפיטאן פרקאסה

הסרט משחק במאה ה-17, בתקופה בה ברחו להקות שחקנים של ה- Commedia dell'arte מסיבות פוליטיות מאיטליה לצרפת. מולייר פגש את ה- Commedia dell'arte בפריז, ויצירתו מושפעת בצורה מכרעת מסגנון זה. השינוי העיקרי ביצירתו – מלבד העובדה שהוא הוריד את המסכות מפני השחקנים – הוא עצם כתיבת המחזה, שהרי הצגות ה- Commedia dell'arte היו על בסיס רעיון עלילתי, בלי מחזה כתוב, ובכל הצגה נשאר יסוד של אלתור. גם לנושא זה יש אזכור בסרט.

פולצ'ינלה וסרפינה

ללהקות השחקנים היו שתי אפשרויות לשרוד: לנדוד מכפר לכפר לעיירה ולאסוף כמה פרוטות אחרי ההצגה, או למצוא רוזן שייתן את חסותו על הלהקה. (המקרה הטוב ביותר הוא כמובן :  המלך!)

.

לכן הלהקה בסרט שואפת להגיע לפריז, ובדרך הם מציגים בכל הזדמנות. בכל אחד משני המקרים מעמד השחקנים היה נחות,  הם תמיד היו רעבים לפת לחם ובחירתם במקצוע לא נבעה מבצע כסף…

.

סיגוניאק וסרפינה

אטורה סקולה לקח את הרומן של תאופיל גוטיא (Theophile Gautier) מהמאה ה-19, ועשה רימייק לחומר שכבר עשו שמונה גרסאות ממנו לפניו: ב-1909, ב-1919, ב-1929, ב-1940, ב-1943, ב-1958, ב-1961, וב-1974, אלא שהוא מאבד אותו באופן נועז ושונה מאוד, ועושה שינוי של 180 מעלות בסוף העלילה.

 .סיגוניאק ואיזלבה

העלילה

סיפור מסגרת: פקיד ממשלתי פוגש קבוצת שחקנים. אחד השחקנים – פולצ'ינלה, המשוחק על-ידי מסימו טרויזי Massimo Troisi הנהדר – מספר לו, שהם מחכים לרופא שיירפא את השחקן ששוכב פצוע בתוך קרון. הפקיד ממשיך בדרכו, הרופא מגיע ואכן מרפא את השחקן – קפיטן פרקסה -. הלהקה ממשיכה בדרכה לפריז. שם הם מציגים בכיכר העיר את סיפור הלהקה.

.

.

.

מבנה הסרט

 .

ההצגה – שבתוך הסרט – מציגה בסגנון ה- Commedia dell'arte  את סוף הסיפור – שבתוך הסרט. הסיפור מסופר בסגנון ראליסטי. עצם מבנה הסרט וההנגדה בין ראליזם לקומדיה הופכים את היצירה לנושא בפני עצמו. היחס בין מציאות ליצירה, בין חיים ומשחק הם הנושא.

.

הקונפליקט

כסף                     <==>        בדיה

רכושנות             <==>        נדיבות

אציל                   <==>       שחקן

חומר                  <==>        רוח

.

.

שמות השחקנים הם שמות הדמויות שהם משחקים כל ימי חייהם: קפיטן מטמורו, פולצ'ינלה, סרפינה, וכו'. תפאורת הסרט וכל עיצובו בכלל נעים בין הריאליסטי לאגדתי ומבטאת גם בכך את הנושא והקונפליקט. המוזיקה המופלאה של Armando Trovaioli שמיימית!

ומי שרוצה לראות את השדיים היפים של אורנלה מוטי, גם הוא יבוא על שכרו…

יש קרב חרבות יפהפה בין שני הדוקסים, אך דווקא העימות האחרון, הפגישה האחרונה בין סיגוניאק לבין איזבלה, נגמר בזה שאיזבלה מבקשת ממנו סטירת לחי, והוא מלטף בעדינות וברכות שאין יפים מהן. הנה תמליל הסצנה הזו:

סרפינה אומרת לסיגוניאק ללכת לאיזבלה.

סיגוניאק: השתנית. את יותר יפה

איזבלה: הסיפור שלנו בכלל לא דומה למה שכתבת

סיגוניאק: מה חסר?

איזבלה: הסבל שלנו.

סיגוניאק: הוא קיים, במסווה של ליצנות. …סיפור שאין בו כאב לא יצחיק איש

איזבלה: חייבים תמיד להצחיק?

סיגוניאק: כולם רוצים לצחוק, כי כולנו מצחיקים! חוץ מדוכסים!… אה… עלינו לכבד את הדוכסים …נכון?

איזבלה: לא, סיגוניאק…

סיגוניאק: הוא לא אומר צ' במקום ס' כמו כל הדוכסים? הוא יפה? הוא חזק? הוא נדיב, הדוכס?

איזבלה: כן.

סיגוניאק: עובדה שהרשה לך לבוא לבקר בצריף של המוקיונים…

איזבלה: אתה מטורף, סיגוניאק.

סיגוניאק: אני מודה בזה.

איזבלה: אבל לא מטורף מאהבה. סיגוניאק אוהב עכשיו את התיאטרון.

סיגוניאק: ואת כבר לא אוהבת אותו?

איזבלה: אף פעם לא ממש אהבתי אותו. אהבתי את מי שאהב אותו.

[…]

איזבלה: תן לי סטירה!

סיגוניאק: למה?

איזבלה: מטמורו היה תמיד נותן לי סטירות כדי שאבכה.

סיגוניאק: למה את רוצה לבכות עכשיו?

איזבלה: כי אנחנו כבר לא אוהבים.

סיגוניאק: אה, כן….היינו חמודים

.

.

אבל הסיבה, שאני כל-כך אוהב את הסרט הזה, הסיבה, שאני חושב עליו ב-15 השנים האחרונות כל-כך הרבה, זו תמונה אחת. תמונה אחת ויחידה. אחרי שסיגוניאק ואיזבלה נפרדים, אחרי הסצנה המצוטטת, (ובשונה לחלוטין מהרומן המקורי), חוזרת איזבלה לכרכרה אל הדוכס, מתיישבת לצידו, הכרכרה יוצאת, ומבעד לחלון רואים את הכרכרה חולפת על פני סיגוניאק, שחוזר ברגל אל שחקניו. התמונה הזו – זה זה. השנייה הזו בסרט נוגעת באישיותי באופן שמעט מאוד רגעים בחיים נגעו בי. באותו רגע אני כל-כך מזדהה עם סיגוניאק, שזה כואב.

 

//

//

//