Skip to content

שרופה


או: כל חיה יכולה

מאת: פטר הוגה     תרגום: אורי שני

"סיפרתי על הגברים שהתחתנו איתכן, ואני יכולה לספר על הגברים, שלא התחתנתי איתם. חייתי מספיק. התחממתי, הצטננתי. אפשר להצטנן כמה פעמים בשנה, זה כל פעם אחרת, ובכל זאת זה תמיד אותו דבר. לכן אני צוחקת, כשאתן אומרות "שלי". הם הרי תמיד אותו הדבר, כמו שאפס ואפס אותו דבר. בטח – יש להם שפמים שונים, מקצועות שונים, חולשות שונות, ואילו מה שמשותף לכולם: הם לא מתַפקדים. אולי לאחת מכן יש בעל מעולה, שלא מתפקד, ולאחרת בעל זוועתי, בשביל מה להרחיב את הדיבור? אין הבדל. הם מתהלכים בעולם בראש מורם גבוה כל-כך, שהם צריכים כף נעל, כדי להניח את הכובע, אבל הם לא מתפקדים. את הפעולות הפשוטות ביותר הם לא מסוגלים לעשות. כל חיה יכולה, אבל הם לא מסוגלים יותר. זה בא מזה, שיש להם עור קשה באצבעות מרוב ספירת כסף, והם בוגדים באותה טבעיות בה הם נושמים, כך שהם פשוט חייבים לבגוד, גם אם זה עולה להם ביוקר. הם המציאו את הדברים הכי מדהימים, טלפונים, טלגרפיה, אפילו אלחוטית, כדי שיוכלו לבגוד אחד בשני ביתר יעילות. הם כופים על עצמם לימודים של שנים רבות, כדי ללמוד מניפולציות מורכבות, איך הם יוכלו למשוך אחד לשני את הכסף מהכיס. הם טסים מעל הימים, כדי לרדוף אחד אחרי השני. אז הם יוכלו לא לבגוד בנשותיהם? כן, הם שולטים בהררי מכשירים, ואילו לחבק אישה, לזה הם לא מסוגלים יותר."

(רות ברלאו, מתוך: "כל חיה יכולה")

דמויות:

רות ברלאו

הדמות

ברט ברכט

הלנה ווייגל

הדוור

השוודי

רופא

סטלין

צ'רלי צ'פלין

צ'רלס לוטון

על המחזה:

רות ברלאו הנה הדמות הראשית במחזה. בעיניים שלה אנו רואים, בחיים שלה אנו צופים.

ברט ברכט אוהב את רות. הוא מעריץ את פתיחותה, קורא לזה כוח, לא יודע שזה חוסר מנוחה.

הלנה ווייגל יודעת יותר ממה שהיא אומרת. היא מנסה להחזיק את המשפחה ביחד. כיוון שכולם במנוסה, וכיוון שמחר יכול להיות יומם האחרון, היא סולחת לברכט על התפרפרויותיו. יש דברים חשובים יותר. ברט מעריך את הלנה מאוד מאוד.

התפאורה צריכה להמחיש, שההצגה נמצאת בין מציאות לדמיון.

רות, רות החדשה, רות הישנה והדמות ישוחקו על-ידי שתי שחקניות. כל התפקידים הגבריים חוץ מברכט יכולים להיות משוחקים על-ידי אותו שחקן.

פרולוג

רות, הדמות

[הדמות נושאת על גבה את רות הלבושה לבן. היא מתה. ]

 

רות: איפה אני?

דמות: פה.

רות: זה אור מוזר כאן, לא?

דמות: אולי.

רות: אני לבדי?

דמות: כן.

רות: עדיין יש אי-צדק בעולם?

דמות: יותר מאי-פעם.

רות: אז מה יהיה?

דמות: אם את שואלת: עבור בני האדם, אז – יהיה רע.

רות: אז מה יעשו העניים?

דמות: הם עושים, כאילו זה מובן מאליו.

רות: אז תני לי להמשיך לישון.

[רות מרפה. הדמות נושאת אותה החוצה.]

 

 

 

 

מערכה ראשונה: דנמרק

 

תמונה 1

הלנה, דוור, רות, ברט

 

[הדוור לבוש מעיל, יושב ושותה קפה חם מד, שהגישה לו הלנה. ]

הדוור: תודה.

הלנה: היזהר, הוא חם.

הדוור: יותר טוב. אנחנו נתגעגע אליכם, הלנה.

הלנה: אין צורך.

הדוור: אולי לא כולם. זה גם רק פרובינציה פה.

בקופנהגן היה לכם בטח יותר קל. סבנדבורג לא רגילה לזרים.

הלנה: אנחנו שמחים, שהיינו פה.

[שומעים קולות רמים של אוהבים.  הדוור שותה את הקפה שלו, אבל נשרף שוב.]

הלנה: הזהרתי אותך: זה חם. אתם הדנים שותים תמיד קפה רותח.

[קולות למעלה מתחזקים ומתקרבים לאורגזמה.]

הדוור: כן, אולי אני צריך עכשיו גם…

הלנה: לא, לא. אתה צריך להישאר.

הדוור: טוב, אז..

הלנה: אל תשים לב אליהם. הם עושים חזרות להצגה.

הדוור: אה, כן…

הלנה: זה בעלי ואחת בשם רות. היא דנית. היא קצת עוזרת לו בכתיבה וככה…

הדוור: אה, אתם השחקנים באמת משהו…

הלנה: מחזה חדש..

הדוור: כן, כמובן…

הלנה: אתה רוצה אולי קצפת?

הדוור: לא תודה. זה בסדר ככה. – וזה מחזה שאת גם תשתתפי בו?

הלנה: מחזה?

הדוור: [מצביע למעלה] כן, זה… נראה אותך פה בתיאטרון בסבנדבורג?

הלנה: אה! כן, אי אפשר לדעת. נעשה את זה איכשהו. … כך או אחרת… ספק אם פה, אך במקום זה או אחר…

הדוור: אה.. כן. [הוא שותה שוב מהקפה, שוב נכווה.]

הלנה: אתה בטוח, שאתה לא רוצה קצת קצפת?

הדוור: לא תודה, זה באמת בסדר בלי.

[ברט ורות יורדים. גמורים. רות לובשת מעיל.]

ברט: שלום.

[הדוור קם ממקומו, כמעט קד קידה, מה שמפריע לברכט.]

ברט: כן, תודה.

הדוור: רק מכתב אחד היום, מר ברכט. אבל הוא מגרמניה.

ברט: תודה.

רות: אני צריכה לחזור לקופנהגן.

הלנה: נכון.

ברט: תזכרי את הניירות, רות.

רות: ברור, הם פה. להתראות, מותק.

[ברט מנשק לרות. הדוור נועץ בה עיניים. רות הולכת. ברט פותח את המכתב וקורא.]

הלנה: [לברט] לך להתקלח!

ברט: כן, כן!

הלנה: אתה מסריח!

ברט: [נאנח בקול]

הלנה: מה עכשיו?

ברט: קראי!

[הלנה קוראת.]

הדוור: חדשות רעות?

הלנה: חבר שלנו. הוא מת.

הדוור: נבלות!

הלנה: ירו בו.

הדוור: הוא גם קומוניסט?

ברט: היה.

הדוור: כן, בזמנים כאלה זה לא חכם, להיות כזה.

[ברט הולך.]

הלנה: לא, בזמנים כאלה זה מסוכן, להיות כזה.

הדוור: טוב, הם הרי לא יגיעו לכאן, הלנה. מה יש להם לחפש פה בסוונדבורג?

הלנה: מה אתה חושב? הם רוצים לכבוש את כל העולם. גם דנמרק היא חלק מהעולם, לא?

הדוור: כן, ז'ת אומרת – לא כדאי לפתוח פה לשטן.

תמונה 2

ברט, רות

[ברט ורות יושבים אי-שם בחוץ. הרבה ברבורים נודדים צפונה.]

 

ברט: אהבתך יכולה לגרום אושר לחמש יבשות, רות.

רות: תודה.

ברט: לכן עלינו להבטיח זה לזו משהו.

רות: להבטיח?

ברט: אסור לך לשכב עם אף גבר אחר.

רות: למה שאני ארצה בכלל? זה פשוט לא מעניין אותי. אני אפילו לא חולמת על כך.

ברט: את עושה אותי מאושר. אני אוהב אותך. הכיסא עליו אני יושב, כשאני עובד, מוגן, גם הדרך בה אני הולך. צלך צף מעל שנתי.

רות: ולי יש רק את צחוקך. לאן שאני פונה, הוא הולך איתי.

ברט: לחיות בארץ שאין בה הומור, זה בלתי נסבל.

רות: נכון. הקומיקאי היחידי, שהיה לכם הגרמנים, אי-פעם, זה היטלר. ואותו אתם לוקחים ברצינות.

ברט: עוד יותר בלתי נסבל זה לחיות בארץ, שאי-אפשר לנשום בה בלי הומור.

רות: סליחה.

ברט: מנין יודעות החסידות, לאן עליהן לעוף?

רות: אני לא יודעת, אבל הקולות שלהן אומרות, שהאביב מתקרב.

ברט: איך הן יודעות את הדרך?

רות: אני אגלה.

ברט: הייתי רוצה לדעת את זה.

רות: למה?

ברט: כי טוב לדעת דברים כאלה.

תמונה 3

ברט, הלנה

ברט: זה לא יכול להימשך כך.

הלנה: למה אתה מתכוון?

ברט: אני שומע אותם צועדים, אני שומע את המגפיים שלהם. לא משנה כמה רחוק אנחנו בורחים, אני שומע את המגפיים הארורות שלהם. הם מועכים את חברינו, הלנה. אין יותר חופש בשום מקום.

[הלנה נאנחת, ואז מתיישבת.]

הלנה: באיזו דרך הלכת היתה?

ברט: איזו דרך? הרגילה.

הלנה: טוב. האבן היתה מונחת במקומה, למעלה בפינה?

ברט: זאת עם האזוב? כן. למה את שואלת?

הלנה: ראית את עץ השזיפים למטה ברחוב?

ברט: כן.

הלנה: ראית, שמישהו גזם את הענף שהתייבש, כדי שהעץ לא ימות?

ברט: ראיתי, אבל לא חשבתי על…

הלנה: שמת לב, שבחלון הרפת של לארס קן הסנוניות ריק? הגוזלים עפו.

ברט: כן.

הלנה: וראית, איך נוטה הצפצפה לכיוון המיצר?

ברט: כן.

הלנה: ואתה עוד אומר, שזה לא יכול להימשך?

תמונה 4

רות, הדמות

רות, בת 14, נכנסת עם סלסלה.

רות: סליחה, את מכירה את השכונה הזו?

דמות: או, זו לא סתם שכונה!

רות: [מחייכת] מי את?

דמות: הצל שלך. הרוח הנגדית.

רות: אני רק מוכרת קפה. אמא חולה וחסר לנו כסף, אבל האנשים אוהבים קפה…

דמות: "רק מוכרת קפה"…

רות: אבא לא כאן… בנסיעות

דמות: אמא שלך מטורללת.

רות: לא! ואחותי…

דמות: ממש משוגעת.

[שתיקה]

דמות: את ואחותך, אתן סחבתן את אמא המדממת דרך כל הדירה, בלילה, כשהיא לא רצתה לחיות יותר.

רות: היה לה קשה. אני לא רוצה, שזה ייקרה לי.

דמות: אהה.

רות: מה את מוכרת? קפה?

דמות: אני לא מוכרת. אני נותנת במתנה.

רות: אני מוכרת קפה. אני באמת מוכרת קפה.

דמות: באמת קפה? כמה טפשי.

רות: זה רק קפה. כדי לגמור את החודש.

דמות: [צוחקת.] לגמור את החודש! את רצינית? [מרצינה.] יש לי משהו בשבילך.

רות: בשבילי?

דמות: הנה. [היא מראה לה מסכה.] יש לי גם טבעת ברזל, אבן ומבט שלא שוכחים. אבל זה בפעם אחרת.

רות: אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה נדבות.

דמות: נדבות. זה כדי לגמור את החודש.

רות: לא תודה. אני צריכה להמשיך. אני עסוקה.

דמות: לאן את צריכה להמשיך, גברת חסרת מנוחה?

רות: אני לא רוצה את הדברים שלך.

דמות: קחי את זה!

[היא מניחה את המסכה לתוך הסלסלה של רות.]

דמות: את מסתובבת חסרת מנוחה. את זקוקה למנוחה. ובואי נאמין, שזה עוזר.

[הדמות הולכת. רות עוקבת אחריה במבטה. אחרי זה היא לוקחת את המסכה.]

רות [למסכה]: אהובי. חבר שלי. אתה, שמכיר אותי. אתה שיודע, שנועדנו זה לזה.

[פתאום היא נרתעת, מנסה להיפטר מהמסכה, אבל היא נדבקת ליד שלה. ברט בא ולוקח את המסכה. המבט בין ברט לרות עוצר את הזמן. ברט מושיט לרות את המסכה. הוא הולך.]

תמונה 5

הלנה, רות

[רות מניחה את המסכה בסלסלה. מופיעה הלנה.]

הלנה: אין מקום לשתינו בעולם הזה.

רות: למה את רואה את זה כל-כך שחור, הלנה. יש מקום לכולם. אי-הצדק בעולם הוא גדול מדי, מאשר שנוכל לדבר על זה ככה.

הלנה: מה יש לך שם?

[רות לוקחת את המסכה ומראה אותה להלנה.]

רות: זו מתנה.

[הלנה לוקחת את המסכה ובוחנת אותה.]

הלנה: תראי, תראי, כבר יש לה מסכה. הוא לא חושב פעמיים.

רות: תזכרי: –

הלנה: הוא מעניק לנשים לו את פניו. אילו היה יכול, הוא היה מעניק אותן לכל הנשים בעולם.

רות: תזכרי, הלנה: –

הלנה: אני יודעת, מה את רוצה לומר.

רות: תזכרי: המסכה הזאת תחיה גם אחרי מותו. זה לא הזוי לחשוב על כך?

הלנה: כן, זה הזוי. והיא גם תחיה יותר מזו שיקבלה אותה.

רות: תני לי אותה. היא שלי.

הלנה: זאת באמת חצופה, לומר דבר כזה.

[שתיקה.]

רות: תני לי אותה. לך היא לא שייכת וגם הוא לא.

הלנה: מה שייך לי ומה לא, את זה אני קובעת.

[הלנה עומדת רגע, ואז זורקת לרות את המסכה, שמצמידה אותה לחזה והולכת.]

הלנה: לא הרבה דברים בעולם מקלים עליך להיות בן-אדם.

תמונה 6

ברט, רות, הלנה

[רות שוכבת ומצמידה את המסכה לחזה. ברט בא אליה.]

ברט: רות, את חייבת לבוא. כל רגע הם יהיו פה בדנמרק.

רות: אני לא יכולה.

ברט: את מעדיפה לחלום?

רות: לא. אבל אני לא יכולה.

ברט: הם צועדים. עוד רגע הם ימעכו אותך.

רות: אני לא יכולה לנסוע איתך, אהובי, אני לא יכולה.

ברט: הם גם אויבייך שלך.

רות: אני מכירה היטב את אויביי, ברט, ואנחנו ננצח אותם. יום אחד נתעורר לתוך עולם צודק. זה לא הזמן לקפל את הזנב בין הרגליים.

ברט: איש אינו מדבר על בריחה!

רות: אני יודעת שאתה לא בורח, אך אני לא יכולה לנסוע איתך, אי-אפשר. אני נשואה לאחר. ואני אוהבת אותך יותר מדי.

ברט: אז את נאלצת לבחור: או הוא או אני.

רות: אני אוהבת אותך יותר מדי.

ברט: אני זקוק לך.

רות: באמת?

ברט: את יודעת. חייבים לעבוד.

רות: כן, אני יודעת. אולם אינני ציפור נודדת, אני באמת לא כזאת. קראתי שהן נודדות תמיד באותו מסלול, ואני משנה מסלולים…

ברט: מצאתי את זה.

[ברט מוציא מהכיס טבעת ברזל ומושיט אותה לרות.]

ברט: אני יודע, הוא יותר סמלי מיפה.

רות: לא, הוא טוב.

ברט: את חושבת?

רות: הוא ממש טוב. תודה.

ברט: את לא חייבת לענוד אותו.

רות: אני יודעת מצוין מה אני חייבת.

ברט: אני אחכה לך.

[ברט הולך. רות עונדת את הטבעת.]

רות: תודה, טבעת ברזל קטנה שלי. את תחיי יותר ממני.

[הלנה באה עם סל כביסה.]

הלנה: על זה לא חשבו: שהאדם הוא מסע, ולכן אי-אפשר לתאר אותו בסיפור. על השרטון הזה עולים מתישהו. ואז אתה מוצא את עצמך עם שיניים רקובות ועצמות מתפוררות ומגלה, שאתה מישהו אחר. לא בדיוק כך תיארת לעצמך את המסע, כשהתחלת אותו. הרי אתה בן-אדם. זעיר כמו נמלה כשמביטים בכוכבים, וגדול כמו אלוהים כשמביטים בנמלים.

תמונה 7

רות, ברט

[רות אורזת. ברט בא.]

רות: החלטתי. אני נוסעת. – בספרד זקוקים לי יותר מאשר פה.

ברט: את אומרת, שפה, אצלי, לא זקוקים לך?

רות: אני אומרת, שבספרד זקוקים לי יותר.

ברט: אני לא בטוח, שאת נוסעת.

רות: חשוב על השלום העולמי.

ברט: זה בדיוק מה שאני עושה.

רות: ועלי.

ברט: הנה קסיופיה. את רואה את ה-W ?

רות: כן.

ברט: מעכשיו זאת תהיה קבוצת הכוכבים שלנו. לא משנה איפה אנחנו בעולם, לא משנה כמה רחוקים זה מזה, שם ייפגשו מבטינו.

רות: את קסיופיה רואים גם בספרד.

ברט: אני מפחד, מה ייקרה לך.

רות: אין שמי לילה כמו בספרד. אני מבטיחה להביא לך סיפורים. אני ארשום הכל.

ברט: זה לא מספיק.

רות: אז אני אקנה מתנה, מזכרת.

ברט: זה לא מספיק.

רות: מה עוד? אני אביא את עצמי, כאדם טוב יותר. כאדם לוחם טוב יותר.

ברט: גם זה לא מספיק. השיגי לך נעלי עור ספרדיות, אין עור כמו הספרדי. הביאי אותן איתך. עלינו ללכת רחוק רחוק.

רות: אני מבטיחה.

ברט: הכי טוב היה אילו נשארת פה.

רות: איננו שייכים זה לזה, אהובי.

[רות הולכת.]

תמונה 8

הלנה, ברט

הלנה: [קוראת] הפרידה בין שני בני אדם עלולה להיות קשה יותר מאשר המוות. כשהמוות נושף בעורפם של שניהם, זה קל יותר: הפרידה מוחשית בכל שניה. אך הפרידה הזו לא היתה לו קלה. היא נסעה לספרד, הוא נשאר בדנמרק, על האיים הקטנים מדי, שם יש רק צחוק טפשי ובדיחות שטוחות. הנה הוא ישב בחדרו, הסתובב בכלוב שלו ואמר…

[ברט נכנס.]

ברט: עצרי!

הלנה: מה עכשיו?

ברט: זה עם המוות צריך להסביר בצורה מצחיקה יותר. לא חמור כל-כך.

הלנה: זה לא. זה לא עושה רושם חמור.

ברט: נמחק את זה. זה משעמם.

הלנה: אני לא אוהבת את הקטע עם הפרידה.

ברט: למה לא?

הלנה: זה לא נשמע כמוך.

ברט: זה לא טיעון.

הלנה: בשבילי זה טיעון מספיק חזק.

ברט: [מתעצבן] זה לא טיעון! איזו מנטליות של עבדים זאת? הביטי בדברים מלמעלה! חשבי על הדבר השלישי!

הלנה: מנטליות של עבדים? אוהה!

ברט: מה זה משנה, כמו מי זה נשמע? זה לא משנה! את מתחילה להישמע כמו דנית. ככה עושים בדיחות זעיר-בורגניות על המלחמה!

הלנה: אח, סתום את הפה! זה לא מה שהתכוונתי, אידיוט!

ברט: כן, בדיוק זה! ועוד הרבה יותר מזה! תקשיבי לעצמך! את טפשה!

הלנה: זה רק כמה שורות.

ברט: כמה שורות? אני לא מדבר על כמה שורות! אני מדבר על משהו אחר, ואת יודעת את זה היטב!

הלנה: [כועסת] ואני מדברת על כך שהזמן קצר! אין לנו זמן לשטויות כאלה! יש לנו עבודה! כל זה רק בזבוז זמן! אתה כתבת את זה, כי אתה מחכה! זה מעורר רחמים לכתוב דברים בטלים אישיים כאלה!

ברט: עכשיו את מפסיקה!

[הלנה קורעת את הנייר לגזרים.]

הלנה: מספיק עם זה!

ברט: הלנה: אין לנו זמן לזה.

הלנה: היא בספרד, ואתה מתגעגע אליה.

ברט: מתגעגע? איזו מין מילה זו? זה בסווהילי?

הלנה: אני מכירה אותך.

ברט: מה רע בזה? תגידי לי, את הולכת להיות בורגנית אמיתית?

הלנה: אני לא רוצה להסביר את מצבי. אני אשרוד, כמובן, לא משנה איך.

ברט: סליחה. הלנה. רות היא חסרת משמעות.

הלנה: בוא נדבר על משהו אחר.

ברט: משהו אחר?

הלנה: הילדים משחקים בחוץ.

ברט: אני שומע אותם.

הלנה: הם ייתגעגעו לחברים שלהם.

ברט: אני יודע את זה.

הלנה: הם מטפסים על העצים. ילדים מסתגלים. זו הטרגדיה של האדם.

ברט: אנחנו חיים בזמנים נוראים.

הלנה: הקטנה זקוקה למגפיים חדשות.

ברט: שיחות על עצים הם פשע היום. עלינו לדבר על מה שחשוב. זה כל מה שאני רוצה.

הלנה: אתה חושב עליה. אתה לא יכול לפחות לחשוב על מישהו אחר? הרי היא דוחה, בלשון המעטה.

ברט: עלי לחשוב על דברים אחרים, כאמור.

[הוא רואה דברים במרחקים. הוא יילך.]

תמונה 9

רות, ברט, הלנה, שוודי

[רות והשוודי עושים אהבה בספרד, בחזית. ברט מביט בהם.]

ברט: אסור לך. הסירי את הטבעת!

רות: רגע…

השוודי: לא, לא..

ברט: הסירי אותו.

רות: חכה רגע.

השוודי: לא.

ברט: הסירי אותו, אמרתי.

רות: כן, חכה רגע.

השוודי: לא!

רות: אני מיד…

[רות מסירה את טבעת הברזל מהאצבע.]

השוודי: טבעת נישואין? את לא יכולה עם טבעת הנישואין שלך? זה בסדר.

רות: זה יותר מטבעת נישואין. יש לי אותו מ…

[הם ממשיכים.]

הלנה: לך להתקלח, ברט. אתה מסריח!

ברט: כן, כן.

הלנה: מה אתה יושב ככה ובוהה! איך הנשים יישתגעו אחריך, אם אתה מסריח כל-כך.

ברט: לא!

[הלנה מתחילה לפתוח ערימה של מכתבים, רות והשוודי נשכבים.]

הלנה: המון דואר. הנה משהו חשוב. מלונדון. הם מודים לנו. מלוס אנג'לס… מלוס אנג'לס!!!

ברט: [לא ממש מקשיב] כן.

הלנה: הם כותבים, שיש אפשרות בשבילנו.. ברוכים הבאים… מקופנהגן… ביקורות רעות. הנה אחת טובה. אני חושבת. הוא כותב: ברכט הוא העתיד. כאילו שלא ידענו את זה.

ברט: ו-?

הלנה: מפריז. סוף סוף. תקשיב: חברים יקרים! היו אלה רק כמה שעות נעימות וחשובות, שבילינו יחד…

ברט: עצרי!

הלנה: …כי למרות האפילה, שעוטפת את אירופה, ראינו בסוף, כשזרחה השמש, אור במרחקים…

ברט: תפסיקי עם זה!

הלנה: יש פה הרבה יותר…

ברט: די!

[הלנה מפסיקה, גם רות והשוודי מפסיקים.]

רות: עצור, עצור עצור.

השוודי: בקושי התחלנו. כל הנשים הדניות כאלה?

רות: אני לא חושבת. הסתלק!

השוודי: אני יכול להישאר?

רות: תפסיק להיות תינוק. הכי טוב ככה. איפה הוא?

השוודי: אני רוצה להיות איתך.

רות: איפה הוא?

השוודי: רות האדומה! רות האדומית! אה לא- רות היתה מואביה…

רות: אני הנחתי אותו כאן.

[רות מחפשת ומחפשת, השוודי מדליק סיגריה.]

השוודי: לעולם לא אשכח את שמי הלילה בספרד. השקט למעלה בשמיים הירי הרובים. מלחמה ואהבה.

רות: כן, כן. עזור לי.

השוודי: אני לא מאמין שאפשר לקשור אנשים זה לזה בעזרת טבעת. אני לא מאמין בדברים כאלה, וזה מאכזב אותי, שאת כן מאמינה בזה. ואת עוד קוראת לעצמך סוציאליסטית!

רות: כן, ואתה רפורמיסט ארור. איפה הוא לעזאזל!

[הלנה מתקרבת אליהם, מושיטה את אגרופה הימנית הקפוצה, אותה היא מחזיקה מעל ראשה של רות.]

הלנה: את מתכוונת לזה?

[רות מביטה למעלה. הלנה פותחת את היד, הטבעת נופלת לרות על הראש.]

רות: תודה.

[ברט מדליק סיגריה.]

ברט: את מאכזבת אותי

רות: סליחה.

ברט: את המילה הזו אני לא מכיר. אנחנו הבטחנו משהו אחד לשני.

רות: אוי באמת, תפסיק! לא קרה שום דבר מצער.

ברט: קבענו משהו או לא? את יודעת מה אני חושב על אנשים שלא עומדים במה שסוכם.

רות: עכשיו אתה מטורף.

ברט: בטח! אני מטורף!! זה אולי אני, שמזדיין עם סוציאלדמוקראט מחורבן שוודי? עם סוציאלדמוקראט!!

רות: מה יש לך נגדי?

ברט: את הפרת הבטחה!

רות: אתה יודע היטב, שזה אתה, שיוצא עכשיו אידיוט.  אתה חושב, שהיה לזה בכלל משמעות עבורי? אבל אני שמחה, שאהבתך אלי כל-כך גדולה.

ברט: ואני חשבתי שהיא הדדית! כנראה שאני לא יכול לסמוך עליך.

רות: די עם זה! כמובן שאתה יכול! ואתה גם יודע את זה!

ברט: [צועק] לא, אני לא יכול! את מזדיינת עם כל מה שזז. אני לא יכול לסמוך עליך.

רות: [צועקת] זה הגוף שלי או שלך? מי אמר, שאנחנו לא שייכים זה לזה? שאנחנו לא רכוש אחד של השני? איך נעשה מהפיכה, אם אנחנו מסתבכים בשטויות כאלה?

ברט: זה נמוך! נמוך! נמוך!

הלנה: [הצידה] סתום ת'פה!

[כולם מפסיקים.]

תמונה 10

ברט, רות

[על החוף]

רות: לא תיארתי לעצמי, שתיקח את זה ככה.

ברט: אני יודע מה שלומך. לא טוב לך. הרי הזהרתי אותך. זה היה בזבוז זמן שם בספרד. היית יכולה לעשות משהו, בעבודה איתי.

[ברט מוצא אבן. הוא לוקח את האולר שלו וחורט בה כמה אותיות.]

רות: הבאתי המון חומר. וכל ערב יצאתי והבטתי בקסיופיה. ברט, אני אוהבת אותך. אוהבת אותך.

[הוא לוקח את ידה.]

רות: זאת ידי. היד פירושה חירות. היא כותבת על החירות. אני אוהבת אותך.

[ברט פותח את היד ומראה לה את האבן. היא לוקחת אותה.]

רות: מה כתוב פה? א.פ.א.פ.?

ברט: et prope et procul.

רות: קרוב…

ברט: גם כשקרובים, גם כשרחוקים.

רות: אני אוהבת אותך.

[שתיקה.]

רות: סליחה.

ברט: אני לא מכיר את המילה הזו.

[הם מחייכים. ברט הולך. רות מחזיקה את האבן קרוב לחזה.]

תמונה 11

הלנה, ברט

[מרחוק: שירת ילדים. הלנה וברט אורזים. לתוך שירת הילדים נכנסים קולות של חיילים צועדים וירי. ברט והלנה נבהלים שוב ושוב ואורזים מהר יותר.]

הלנה: איך אנחנו יוצאים מהארץ הזו?

ברט: נראה כבר.

הלנה: כן, אבל איך?

ברט: אנחנו צריכים להשתמש בקשרים שיש לנו.

הלנה: אני לא רוצה, שהיא תתערב בזה.

ברט: היא לא מתערבת. היא עוזרת.

הלנה: ממנה אני לא רוצה עזרה.

ברט: הלנה! יש לה כמה קשרים, שאין לאף אחד פה בארץ הזאת.

הלנה: אני שמחה, שאני אמלט לפחות ממנה.

תמונה 12

רות, השוודי

שוודי: למרבה הצער אני חושב, שאני לא יכול לעזור לך.

רות: אני מבינה אותך, חבר.

השוודי: פסססט!

רות: סליחה – אני מבינה, אדוני. זה לא דבר טוב, שיש לך לב טוב ובוס רע.

שוודי: בעצם אני בעצמי הבוס כאן.

רות: לכל בוס יש מנהל.

שוודי: כאמור, אני לא יכול לעזור לך…

רות: עם ההשפעה שלך? ועוד עם הקסם האישי הגברי הטבעי שלך.

השוודי: באמת?

רות: כן, כן, אני באמת מתכוונת לזה. אתה חייב לי משהו. ואני משלמת ברצון עוד פעם; המחיר היה לא רע, עד כמה שאני זוכרת.

השוודי: רות..

רות: אנחנו באותה הסירה.

השוודי: אם אני צריך לעזור…

רות: ועוד רגע מטביעים את הסירה הזו!

השוודי: אם הייתי אמור לעזור לכל מי שרוצה להעביר את חבריו לשוודיה, הייתי עסוק עד מעל הראש.

רות: אני מבינה היטב את הדילמה שלך. אבל המעשה הזה, הפעם, יוסיף ברק לשמך – אני חושבת על ההיסטוריה.

השוודי: עדיף לך לחשוב על עצמך מאשר על ההיסטוריה.

רות: בחיים לא. אני מבקשת ממך, יש לך האפשרות. –

אבל אם אתה לא רוצה, אז לא.

זה די מעצבן, בעיקר כשחושבים על שמך הטוב אצל החברים הדניים. אני מכירה, כפי שאתה יודע, כמה וכמה פוליטיקאים דניים… בוא, בקר אותי פעם, וכדאי שתזדרז: הזמן קצר, והמוות נושף בעורפם של חבריי. חשוב על כל הדברים, שאפשר להמציא ולספר עליך. ואני הרי די פתוחה ויהיה לי קשה לשתוק ליד החברים הדניים…

השוודי: אבל ברטולד ברכט…

רות: גאורג! אתה מכיר אותי. אתה מכיר אותי לא רע. אתה יודע, שאני לא מוותרת.

השוודי: אני אראה, מה אני יכול לעשות…

רות: אתה עוד תכריח אותי להגיש את בקשתי בכתב.

השוודי: את מטורפת!

רות: כאמור – אני לא מוותרת. לא כל עוד אני חיה.

השוודי: כןכן. זו הרי רק חתימה.

[רות מחבקת את השוודי.]

רות: אתה בן אדם אמיתי!

ברכט עם רות ברלאו

ברכט עם הלנה וייגל

לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל- abumidian@riseup.net

//

//

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: