לא!

אתה. איש ליד המכונה ואיש בסדנה. אם יגידו לך מחר לא לייצר יותר צינורות וסירים, אלא קסדות ומכונות ירייה, אז אין ברירה:

תגיד לא!

 

 

את. נערה מאחורי הדלפק ונערה במשרד. אם מחר יגידו לך לחמש רימונים ולהרכיב כוונות לרובי צלפים, אז אין ברירה:

תגידי לא!

 

אתה. בעל המפעל. אם יגידו לך מחר לא למכור יותר קמח וקקאו, אלא אבקת שריפה, אז אין ברירה:

תגיד לא!

 

אתה. חוקר במעבדה. אם יגידו לך מחר להמציא מוות חדש נגד החיים הישנים, אז אין ברירה:

תגיד לא!

 

אתה. משורר בחדרך. אם יגידו לך מחר לחרוז שירי שנאה ולא שירי אהבה, אז אין ברירה:

תגיד לא!

 

אתה. רופא ליד מיטת החולים. אם יגידו לך מחר לרשום שהגברים האלה כשירים לקרב, אז אין ברירה:

תגיד לא!

 

אתה. כהן על דוכן הדרשנים. אם יגידו לך לברך על הרצח ולקדש את המלחמה, אז אין ברירה:

תגיד לא!

 

אתה. רב חובל על האוניה. אם יגידו לך מחר שלא תשיט יותר קמח אלא תותחים וטנקים, אז אין ברירה:

תגיד לא!

אתה. טייס בשדה התעופה. אם יגידו לך מחר להטיל פצצות זרחן על הערים, אז אין ברירה:

תגיד לא!

אתה. חייט ליד שולחן העבודה. אם יגידו לך מחר לתפור מדים, אז אין ברירה:

תגיד לא!

 

אתה. שופט עם הגלימה. אם יגידו לך מחר ללכת למשפט הצבאי, אז אין ברירה:

תגיד לא!

 

אתה. איש בתחנת הרכבת. אם יגידו לך מחר לתת את הסימן ליציאת רכבת עם תחמושת ועם חילות, אז אין ברירה:

תגיד לא!

 

אתה. איש בכפר ואיש בעיר. אם יבואו מחר עם צו גיוס, אז אין ברירה:

תגיד לא!

 

את, אמא בנורמנדי ואמא באוקראינה, את, אמא בפריסקו ובלונדון, את, אמא על גדות ההואנגהו והמיסיסיפי, את אמא בנפאל ובהמבורג ובקהיר ובאוסלו – אמהות בכל היבשות, אמהות בעולם, אם יגידו לכן מחר ללדת ילדים, אחיות לבית חולים שדה וחיילים חדשים לקרבות חדשות, אמהות בכל העולם, אז אין ברירה:

תגידו לא! אמהות, תגידו לא!

כי אם לא תגידו לא, אם אתן לא תגידו לא, אז:

אז:

בערי הנמל הרועשות יאלמו דום האוניות הגדולות באנחה עמוקה וכמו גוויות של ממוטה טיטאנית הן תיטלטלנה בכבדות כנגד המזח המת המוזנח, הגוף מכוסה אצות, עשב ים וצדפות, מדיף ריח רקוב, חולה, מת –

החשמליות יעמדו כמו כלובים עם זכוכיות, חסרי תועלת, חבולות ומתפוררות לצד שלדי הפלדה של חוטי החשמל והמסילות, מאחורי מוסכים שבורים, מחוררים ברחובות אבודים קרועים במכתשים –

שקט אפור סמיך וכבד כעופרת יצוקה ידרוס הכל, יעכל וייגדל, בבתי הספר, באוניברסיטאות, בתיאטראות, במגרשי המשחקים, נורא וגרגרן, בלתי ניתן לעצירה –

היין התוסס יירקב על המורדות המתמוטטות, האורז ייתייבש באדמה הצמאה, תפוח האדמה ייקפא בשדות העקרים, והפרות ייתקעו את הרגליים המתות שלהן כמו שרפרפי חליבה הפוכים לעבר השמיים  –

במוסדות המחקר ייתעפשו ההמצאות הגאוניות של הרופאים הגדולים, יעלו עובש, יסריחו –

במטבחים, בחדרים ובמרתפים, בחדרי הקירור ובמחסנים יאבדו שקי הקמח האחרונים, הירקות האחרונים –

הלחם יעשה ירוק מתחת לשולחנות ההפוכים וליד הצלחות המנופצות, והחמאה הנוזלת תסריח כמו גריז, החיטה תיבול בשדות ליד המחרשות החלודות כמו צבא מוכה, והארובות, מכוסות בעשב נצחי, יתפוררו, ייתפוררו, יתפוררו –

ואז יטעה האדם האחרון, עם קרביים שפוכים וראה אכולה, ללא תשובה ובודד תחת השמש היוקדת ותחת כוכבים מתנדנדים, לבד בין קברי האחים בכל עבר ובין האלילים הקרים של הערים מבטון, עצומות ושכוחי אל, האדם האחרון, רזה, משוגע, כופר ומאשים – וההאשמה הנוראה שלו: למה? תיספג ללא מענה בערבה החרוכה, תישוב דרך החורבות המתפרקות, תיזל דרך חריצי האבנים, תיפול לתוך אגמים של דם, זעקת שבר חייתית אחרונה של החיה אדם – כל זה ייקרה מחר, מחר, אולי מחר, אולי כבר הלילה, אולי כבר הלילה, אם –  אם  — אם לא תגידו לא.

וולפגנג בורכרט,

1947

זה הדבר האחרון שכתב הסופר וולפגנג בורכרט לפני מותו בגיל 26, אחרי שנפצע קשה במלחמת העולם השנייה.

 

בחוץ לפני הדלת, מאת וולפגנג בורכרט