דילוג לתוכן

מחלת הנעורים

אנחנו בווינה בשנת 1923. מרי ודזירה הן סטודנטיות לרפואה, מרי מתכננת את עתידה עם משורר בשם פטרל,דזירה הכירה לא מזמן את פרדר. השתיים מתכוננות למסיבת גמר הלימודים של מרי, אבל פרדר חושף את הרומן של פטרל עם אירנה. עוד לפני כן פרדר הצליח להסית את לוסי, אישה צעירה ותמימה, קצת על תקן של משרתת פה בדירה, לגניבה, אחר-כך אפילו לזנות. הוא בכלל אמור להיות המאהב של דזירה, אבל זו מאסה בנוכל הזה, והיא מפתה את מרי המיואשת. אבל זה לא מאריך ימים, דזירה מחפשת ריגושים חדשים.  

אחרי שהפסיד את דזירה, פרדר מתחיל עם מרי, זו עדיין דואגת לדזירה, אבל מאוחר מדי: היא התאבדה. בסצנה האחרונה מתגרה-מתסרת מרי לפרדר בצורה מבחילה ונואשת.

אחרי הבכורה שינה ברוקנר את הסוף, ובסוף החדש, ברפליקות האחרונות, אומר פרדר, עם פה מלא אוכל: "אתם באים אלי כולכם, כך או כך. לא אמרתי את זה כבר? אבל יש דברים, שצריך לומר אותם כמה פעמים, לפני שהם מתממשים. אתם לא יכולים לחיות בלעדיי. בלי זה, שלוקח, אתם מאבדים את הצפון."

האם הוא התכוון להיטלר?

חבר מבוגר יותר מכל הדמויות האחרות ושמו אלט ("זקן"), מנסה לייעץ למרי, אך ללא הועיל.  הוא ישב בכלא על המתת חסד שהוא ביצע בתור רופא, והנושאים המוסריים-רפואיים מלווים את המחזה גם, שהרי המחזאי למד רפואה בין היתר.

איפה המבוגרים? האבות, מן הסתם, נהרגו במלחמת העולם הראשונה, האמהות לא יודעות לעזור בעולם החדש הזה, אחרי התפרקות הקייסרות האוסטרו-הונגרית. זה לא כתוב במחזה, אבל התחושה היא של ריק גדול.

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: