Skip to content

הפרח האדום והמקל

הרטה מילר: המלך מתכופף והורג

עמ' 151-152

הפרח האדום והמקל

התמונה הברורה ביותר של הדיבור בחברה המאובטחת של רומניה נשקפה מהישיבות, בהן בילו האנשים בזמן הדיקטטורה חלק ניכר מזמנם. לא רק בדיקטטורה הזו, מן הסתם. כל דבר חצי-אותנטי, כל נגיעה אישית, כל תזוזת אצבע אינדיבידואלית נמחקה אצל הנואמים. הבטתי בדמויות ברות החלפה, שעברו שינוי מהאדם החד-פעמי שהיו לעבר מכניקה חלקלקה של עמדה פוליטית, כדי להתאים לקריירה. ברומניה נאגדה כל אידאולוגית המשטר דרך פולחן האישיות של צ'אושסקו. באותה שיטה ממש, שבה ניסה בילדותי הכומר הכפרי להכניס לראשי את הפחד מפני האלוהים, כך הפיצו הפקידים את הדת הסוציאליסטית שלהם: מה שלא תעשה, אלוהים רואה אותך, הוא חסר גבולות ובכל מקום. דיוקן הרודן המוצב בעשרות אלפי עותקים ברחבי המדינה נתמך על-ידי נתז קולו. על-ידי שידור ממושך של נאומיו ברדיו ובטלוויזיה היה אמור קולו לרחף באוויר כל יום במשך שעות. קולו היה מוכר לכל אדם במדינה כמו אוושת הרוח וטפטוף הגשם. מנגינת הדיבור, המחוות המלוות, מוכרות כמו התלתל שעל המצח, עיני הרודן, אפו, פיו. והעלאת הגירה של חלקי חילוף לשוניים מוכנים, זהים, ידועים כמו רחש חפצים יומיומיים. החזרה על חלקי החילוף הלשוניים לא הבטיחה עוד הכרה. לכן התאמצו פקידים בהופעות פומביות לחקות את המחוות של צ'אושסקו. הדובר הבכיר של המשטר סיים ארבע שנות בית ספר והיו לו בעיות לא רק עם תכנים מורכבים ודקדוק פשוט. גם היה לו פגם בדיבור. בחילוף בין תנועות ובמקרה של עיצורים נופלים זה על זה נתקעה לו הלשון, הוא מלמל. בשביל להסיח את הדעת מהפגם הזה הוא נבח כל הברה ונופף בידיים. לכן גרם חיקוי דיבורו לעיוות בולט, טרגי-מגוחך של השפה הרומנית.

אני אמרתי אז לעתים קרובות, הפקידים הצעירים ביותר הם הזקנים ביותר. כי הם הצליחו בחיקוי הרודן ללא קושי, כמדומה, ובצורה מושלמת יותר מאשר המבוגרים יותר. הם כמובן גם היו זקוקים לכך יותר, הקריירה שלהם רק התחילה. אבל אחרי שעבדתי עם ילדי גן, נוכחתי, שהפקידים הצעירים בכלל לא חיקו אף אחד. הם היו הם עצמם, לא היתה להם אישיות אחרת.

במשך שבועיים הייתי גננת, וגיליתי, שהחיקוי של צ'אושסקו ניכר כבר אצל בני חמש. הילדים היו משוגעים אחרי שירי המפלגה, שירי מולדת וההמנון. הגעתי לגן הזה אחרי אבטלה ארוכה, בגלל הפיטורים מהמפעל ומכמה בתי ספר, שאף אחד מהם לא רצה להעסיק אותי יותר, בגלל: "אינדיבידואליזם, חוסר התאמה לקולקטיב והיעדר תודעה סוציאליסטית." שנת הלימודים החלה כבר מזמן, הייתי אמורה להחליף גננת, שחלתה בצהבת ושלא היתה צפויה לחזור לעבודה כל כך מהר. חשבתי, כשקיבלתי את העבודה, כל-כך נורא כמו בבית הספר זה לא יכול להיות. קצת ילדות מוקדמת יש עוד במדינה הזו, ההרס הריקני, המכני דרך אידאולוגיה לא יכול לפעול על ילדים קטנים כל-כך, פה יש עדיין קוביות, בובות או ריקודים. גם לא היה לי כסף, ולעומת זאת חובות ודמי משכנתא, שנאלצתי לשלם כל חודש. ידעתי, שלא כדאי לי ליפול לתלות של דירה שכורה. כל משכיר היה זורק אותי לרחוב אחרי האיום הראשון מצד שירותי הבטחון. הייתי תלויה באימי, איכרה בקולקטיב, שנאלצה לעבוד קשה, כדי להחזיק אותי מעל המים.

מנהלת הגן הובילה אותי ביום הראשון אל הקבוצה שלי. כשנכנסנו לכיתה, היא אמרה את הצופן: "ההמנון." בין רגע עמדו הילדים בחצי גורן, הצמידו את זרועותיהם הדקות בכח אל הירכיים שלהם, מתחו את צוואריהם והיפנו את מבטיהם למעלה. היו אלה ילדים, שקפצו מהשולחנות, אבל בחצי הגורן עמדו ושרו חיילים. זה היה יותר צעקה ונביחה מאשר שירה. הדגש הושם, כנראה, על עוצמת הקול ועל אחיזת הגוף. ההמנון היה ארוך מאוד, בשנים האחרונות נוספו לו בתים רבים. אני חושבת, שהוא הגיע אז לאורך של שבעה בתים. לא הייתי ממש מעודכנת אחרי אבטלה ארוכה, ואת תוכן הבתים החדשים לא הכרתי. אחרי הבית האחרון נפוצו הילדים שוב, צועקים ומשתוללים כמו קודם. המנהלת לקחה מקל מהמדף: "בלעדיו זה לא הולך", היא אמרה. היא לחשה לי לאוזן וקראה לארבעה ילדים. שאני אביט בהם, היא אמרה לי, ושלחה אותם חזרה למקומותיהם. היא הסבירה לי לגבי כל אחד את תפקידי ההורים והסבים. אחד מהם היה נכדו של מזכיר המפלגה, צריך להיזהר במיוחד, היא אמרה. הוא לא סובל התנגדות וצריך להגן עליו מפני האחרים, לא משנה מה הוא עושה. אחרי זה היא השאירה אותי עם הקבוצה. במדף היו מונחים כעשרה מקלות, ענפים בעובי של עפרונות ובאורך של כחצי מטר. שלושה היו שבורים.

בחוץ ירדו פתיתי השלג הגדולים הראשונים, שנשארים במקומם ולא נמסים. אני שאלתי את הקבוצה, איזה שיר חורף הם רוצים לשיר. שיר חורף, הם לא הכירו. אז שאלתי על שיר קיץ. הם הנידו בראשיהם. שיר אביב, שיר סתיו. לבסוף הציע ילד אחד שיר על קטיף פרחים. הם שרו על דשא ועל אחו. בכל זאת שיר קיץ, חשבתי, גם אם אין כאן חלוקה כזו. מיד זה בא: אחרי בית הקיץ הראשון הגיע בבית השני פולחן האישיות. את הפרח היפה ביותר, האדם, מעניקים למנהיג. בבית השלישי שמח המנהיג וחייך, כי הוא הכי טוב לכל הילדים במדינה.

פרטי הבית הראשון, הדשא, הגבעולים, קטיף הפרחים, בכלל לא השאירו רושם בדמיונם של הילדים. השירה נשמעה קודחת, מהמילה הראשונה, הם מיהרו. הם שרו יותר ויותר בקול רם, יותר חד ויותר מהר, עד שהגיעו להענקת הפרח ולחיוך המנהיג. השיר, שהעניק לקיץ בית אחד, אסר על קרבה רגשית לנוף, שבו הוא התחיל. אבל הוא אסר גם על הזדהות עם מעשה הנתינה. צ'אושסקו אומנם החזיק הרבה ילדים בזרועותיו, אך אלה היו ילדים, שהוחזקו בבידוד ובהשגחה רפואית במשך ימים רבים, כדי למנוע אפשרות של העברת מחלה. השיר דרש כיבוי המוח בזמן השיר. כל דבר, שקרה בגן, היה תחת השגחה.

הכרתי כמה שירי חורף מילדותי שלי. הפשוט ביותר היה: "פתיתי שלג, שמלה לבנה". שרתי, הסברתי את המלים, וביקשתי שכל אחד יביט, איך השלג צונח ומכסה את העיר. הפנים הקטנות הביטו בי בלא הבעה. הפליאה, המחבקת, גם אם היא מפחידה, התפיסה הקולית והחזותית, הנוצרת דרך תמונות פיוטיות, שמחזיקה אותך, גם כשזה נהיה רגשני – זה הורחק מהם בכוונה. היופי של שלג יורד, שמאז ימי ראשית האנושות קיבלה ביטויים שונים, לא היתה נושא. גם בתחום הזה ירדה המדינה הזו מרכבת תולדות הרגשות. נמנע מהילדים, שיצירי שפה כמו "שמלה לבנה" או "אתה גר בעננים" ייקלטו בראשיהם. שיר השלג היה גם שקט מדי עבור הפתיים האלה, שהסיתו אותם מוקדם כל-כך. ריגוש כלשהו התחיל רק בעמידת דום ובנביחה. לתפוס את עצמך כפרט ולהכיר את הפרטים אצלך ולסבול אותן, מה שנחוץ לחברות אזרחי, זה היה אסור. האיסור הזה של הפרטי הביא את כולם לכך, שבחיים אחר-כך לא יכולת להתמודד עם אותם חיים. וזה מה שהיא רצתה, המדינה: החולשה התחילה בעור הדק מדי. המשטר הציע בריחה מהחולשה אל עבר מחסה  בדמות הכוח, השלילה העצמית והכניעה היו סיכוי להתקדמות. רגישות שנבנית מעצמה, שמסוגלת לצמוח בלי בריחה, אסור לה להיווצר.

באותו יום עבודה ראשון בגן אמרתי לילדים, שיילבשו מעילים, כובעים ונעליים: אנחנו יוצאים לחצר, לשלג. המנהלת שמעה רחשים בחדר ההלבשה. היא פערה את הדלת. הסברתי לה, שאני מלמדת אותם שיר על שלג, ולמה שאני אסביר להם בפנים, איך יורד השלג. בעוד חצי שעה אנחנו שבים לכיתה. "מה את חושבת לעצמך", היא צרחה, "השיר הזה לא כתוב בשום תוכנית." נאלצתי לשוב לכיתה. משחקים והפסקה וארוחה, אחרי זה שוב השיר.

למחרת שאלתי את הילדים קודם כל, אם מישהו הביט בפתיתי השלג, "שגרים בעננים". אני הייתי הילדה, אני עשיתי את זה. כדי להפיח לעצמי אומץ, שרתי לעצמי את השיר בדרך לעבודה. במבוכה שאלתי, אם הם זוכרים את השיר של אתמול. ילד אחד אמר: "חברה, אנחנו צריכים קודם לשיר את ההמנון." שאלתי: "אתם צריכים או רוצים?" הילדים דיקלמו במקהלה: "כן, אנחנו רוצים." נכנעתי ונתתי לילדים לשיר את ההמנון. וכמו אמש הם עמדו בין רגע בחצי גורן, זרועות מתוחות על הירכיים, צוואר מתוח, מבט מופנה כלפי מעלה ושרים ושרים. עד שאמרתי: "טוב, עכשיו ננסה את שיר השלג." אבל אז אמרה ילדה אחת: "חברה, אנחנו צריכים לשיר את ההמנון עד הסוף." לא היה טעם, לשאול עוד פעם על "רוצים" או "צריכים", רק אמרתי: "אז תשירו עד הסוף." הם שרו את הבתים הנותרים. הקבוצה התפזרה. כולם, חוץ מילד אחד, חזרו להתיישב ליד השולחנות. הילד צעד לעברי, הביט בפני ושאל: "חברה, למה לא שרת איתנו. החברה שלפניך תמיד שרה איתנו." חייכתי ואמרתי: "אם אני שרה איתכם, אז אני לא שומעת, אם אתם שרים נכון או לא."  היה לי מזל, השומר הקטן לא היה מוכן לתשובה כזו. גם אני לא. הוא חזר לאחד השולחנות. הוא לא היה אחד מארבעת הילדים הנעלים. לרגע הייתי גאה בשקר שלי. אבל הנסיבות, איך הגעתי לשקר הזה, לא נתנו לי מנוחה במשך כל היום.

כל בוקר היה לי קשה יותר ללכת לגן. ההשגחה הבלתי פוסקת דרך עיני הילדים שיתקה אותי. כבר היה לי ברור, החלטה מודעת לטובת שיר השלג כנגד שירי המפלגה לא היתה צפויה אצל הילדים. אבל שיר השלג היה יכול בלי תיאום, בצורה לא-מודעת, בצורה אינטואיטיבית למצוא חן בעיניהם יותר מאשר הנביחה והעמידה בדום מתוח. באופן אובייקטיבי היה זה אסור להעניק לקטנטנים בני השלוש משהו אישי, אבל באופן סובייקטיבי זה עוד היה יכול לקרות. אצל בני החמש זה גם היה מאוחר מדי מבחינה סובייקטיבית. זה נהיה לי ברור מיום ליום, באופן מוחלט. השימוש לרעה של חומר אנושי הופנם, הוא גרם להתמכרות. ההרס הושלם אצל בני החמש.

זה היה חצי מהעובדות. החצי השני היה המקל. כל הילדים, חוץ מאשר ארבעת היצורים הנעלים, שעל מוצאם נודע לי מבעוד מועד, החביאו את ראשיהם בין כתפיהם, כל אימת שהתקרבתי אליהם, לא משנה איך ומתי. לא היה לי מקל ביד, אבל הם היו מורגלים כל-כך למכות, שהם פזלו לעברי בפנים מפוחדות והתחננו: "לא להרביץ, בבקשה לא להרביץ." ואלה, שלא היו בקרבתי, קראו: "עכשיו אתה חוטף, עכשיו אתה חוטף."

לא השתמשתי במקל אף פעם. התוצאה: לא הצלחתי לקבל הקשבה, בתחנונים, בהסברים, גם בצעקות, ליותר מחמש דקות רצופות. גם לכך היה מאורח מדי בגיל חמש. הדיבור הרגיל, לא משנה באיזה גובה, לא היה דרך של תקשורת. המקבילה לדקלום הססמאות היתה מכת המקל.

הילדים האלה ניסו להכריח אותי, לספק להם את הצורך שלהם במכות. הם חשו נטושים, תלוים בריק היסטרי, כי לא באו מכות. כבוכים מתחת למקל, רק כך הם חשו את עצמם. רק כך הם יצאו מתוך הקולקטיב.

כשחלפתי על פני דלתות חצי פתוחות ליד כיתות אחרות שמעתי את המקלות מונפים ונוחתים ואת הילדים הבוכים. בעיניהם של המנהלת ושל העמיתות, שהיכו, ואולי עוד יותר בעיניהם של הילדים, שרצו לבכות, היתה לא-מתאימה, מאותה סיבה: אלה כי לא רציתי, ואלה כי לא הייתי מסוגלת להשתמש במקל.

אבל גם אני עצמי נהיתי זרה לעצמי יותר ויותר. לא רוצה להידמות לאחרים, ולא יכולה להישאר כמו שאני – הדילמה הזו היתה פלתי פתירה. אחרי שבועיים התפטרתי.

הדיבור שנוצר בלי משים, דרכו אנחנו מתיחסים לעצמנו, אינו מולד. אפשר ללמד אותו ואפשר לדכא אותו. בדיקטטורה מונעים את היווצרותו אצל הילדים דרך חינוך. ואצל מבוגרים, אצלם עוד נשארו שאריות, הוא מושמד.

תרגום: אורי שני

.

herta.m..

.

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: