דילוג לתוכן

יעקב שבתאי: אוכלים

המלך אחאב ואישתו, המלכה איזבל, זקוקים לשני עדים, שיעידו, שנבות קילל את אלוהים ואת המלך. היועץ שמעי מתקפל מהר יחסית, אחרי שהוא טועם מהמאכלים הנפלאים המוגשים לו, ואחרי שאיזבל מאיימת עליו, שאולי יירצחו אותו ולא את נבות. איליקים הכהן הוא אגוז קשה יותר. הוא אומר לחברו שמעי: "מה ששמעי חייב להרשות לעצמו, אליקים לא יכול להרשות לעצמו." והוא פונה ללכת. שתי התפרצויות זעם של אחאב הילדותי (שהיה לי הכבוד לגלם) מביאות את אליקים להכרה, שהוא לא ייצא מזה בזול, והוא פונה לאסטרטגיה חדשה. אחאב דורש ממנו להשאר, ואליקים שואל את אחאב: "זה צו?" על שאלה זו הוא חוזר, בהבדלי דקדוק מזעריים, שש פעמים! למה? יכול להיות ששבתאי הגזים קצת, אבל כנראה היה לו חשוב להדגיש כאן משהו: ראשית, (וזה לא כל-כך שייך לענייננו כרגע,) אליקים מהווה דמות אב עבור המלך (מה שהיה קל להמחיש אצלנו, כי שחף, ממשפחת תיאטרון החדר, הוא איש גדול!), ולאחאב לוקח זמן להבין, שהוא צריך לצוות על אליקים, מין היפוך תפקידים. אבל ההיפוך הזה הוא אינטרס מובהק של אליקים (בניגוד לציפיות פרוידיאניות), כי אם – וזאת הנקודה המעניינת אותי פה – אם אחאב מצווה עליו, הוא יוכל לטעון, שלא יכל לסרב לפקודה מפורשת של המלך. כולנו יודעים מה דין מורד במלכות…

ראי גם: https://abumidian.wordpress.com/hebrew/maamarim/lomarlo/wehrmach/

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: