העתקה
אין ספק שללא ההצלחה, שממש סובבה לי את הראש, ולכן בהחלט אפשר לדבר על הצלחה מסחררת, על אף שזה צירוף שחוק, אבל באמת לא ציפיתי לכזו הצלחה, וזה ממש הטיס לי את השתן לראש וסובב לי אותו, אז בלי ההצלחה הזו, כל זה לא היה קורה.
ובגלל ההצלחה הזו אני גם בהחלט אבין, אם לא ממש אצליח לזכות באהדה במה שאני הולך לספר, כי למה לרחם על עומר גלילי, זה הכוכב החדש בשמי הספרות העברית, לא?
אני מספר את מה שקרה, כי ככה זה קרה. זהו. לא בשביל שיירחמו עלי.
מיד עם ההצלחה, כבנות לווייה נדבקות ובלתי רצויות, באו הלשונות הרעות. וכמובן גם באה הלשון הזאת שטענה שהעתקתי את מה שכתבתי.
ומאיפה? מספר שיצא בהוצאה עצמית, שמעולם לא שמעתי עליו, לא על הספר ולא על הכותבת.
תוכיח!
בעולם המשפט יש כלל כזה: אדם הוא חף מפשע, אלא אם כן הוכחה אשמתו. אלא שכאן המצב הוא הפוך: אני צריך להוכיח שאין לי אחות.
במהלך המשפט התרחש הדיאלוג הבא:
– אתה טוען שלא קראת מעולם את הספר "האחים קרמר" וגם אינך מכיר את גברת שמואלביץ'. נכון?
– נכון.
– כמה אחים יש לגיבור הספר?
– שניים.
– שניים. בדיוק כמו בספרך. איך אתה יודע, אם לא קראת את הספר?
– כי הרי לא מפסיקים לדבר על זה. כאן ובעיתונות.
– איזו יצירה של דוסטוייבסקי מוזכרת בספר?
– אני לא יודע.
– איזה פרח פורח במהלך הספר?
– אני לא יודע.
– איזה איבר בולט בתיאור של האח שני?
– אני לא יודע.
– איך קוראים לשופט במשפט?
– אין לי שמץ של מושג.
– מה צבע המכונית שמשחק תפקיד גורלי בסיפור?
– אני לא יודע. איך אני יכול לדעת אם לא קראתי את הספר?
– אתה לא זוכר, כי אלה פרטים שלא השתמשת בהם בספר שכביכול כתבת בעצמך, פרי דמיונך!
– אבל אם באמת העתקתי, האם הייתי כל-כך טיפש שהייתי מעתיק, מבלי לשנות כדי להסוות את ההעתקה?
– אתה לא העלית על דעתך שמישהו ייגלה את ההעתקה, ולכן לא ראית צורך בהסוואה!
– אז אתה רוצה לטעון שהעתקתי את הספר, כמו שהוא, מלבד כמה השמטות, מבלי לשנות כלום?
– אל תעשה את עצמך! כמובן ששינית את כל הסיפור מסיפור של גבורה עילאית, שיכול להילמד בבתי הספר כמופת לאומי, לסיפור של חיית טרף אכזרית חסרת מעצורים, הגיבור הופך לאדם מבחיל הראוי להוקעה ולקלס ולהוצאה מקהל ישראל.
– ואת כל זה לא עשיתי לשם הסוואה?
זאת היתה טעות. עורך הדין המתין בשביעות רצון כמה שניות, חייך ורק אז אמר:
– אהה! זה היה ברור שמתישהו תודה בזה. אני מבקש להדגיש שהנאשם הודה –
– זה לא נכון
כאן השופטת נאלצה להתערב, וכל היתר כבר היה כל-כך עגום וכל-כך מגוחך, שאין טעם לספר אותו. רק דבר אחד אני חייב לספר: בדקות הבאות, כשגורלי הולך ונחרץ מבלי שהייתה לי כל אפשרות לעצור את זה, ראיתי את הגב' שמולו-משהו הזאת, שלא דיברה בכלל לאורך כל המשפט הזה, שעד אז הכרתי רק דרך כלי התקשורת, וחשבתי שהיא סתם איזו בהמה גסה ומטומטמת,ראיתי את הפה הגדול שלה, קורע לצעקה ולארס, ועכשיו, פה לפניי, במרחק כמה מטרים ממני היא דווקא מצאה חן בעיני. וראיתי על הפנים שלה הבעה לגמרי אחרת, ואני יכול לומר בצורה ברורה ביותר: היא האמינה לי. והיא אפילו הסמיקה מרוב בושה, על ההאשמה שלה, ועל כך שהיא יודעת, שהיא לא יכולה עכשיו לסגת יותר. הורשעתי בהעתקה על-פי הודאה.
הייתי יכול להגיד, שגם שייקספיר לא המציא שום עלילה בתוך כל המחזות שלושים ומשהו מחזות שלו, גם ברכט לקח מכל הבא ליד. בכלל: מה זה הקשקוש הזה? הרי כל הספרות העולמית מבוססת על זה, שמישהו סיפר משהו, ומישהו אחר ששמע את זה, סיפר את זה שוב, וכן הלאה וכן הלאה. מה זה כל המסורת העממית בכל העמים? מה זה תושב"ע? לפי המושגים הבורגניים זה הכל העתקה אסורה לפי חוקי זכויות יוצרים. אבל אז הייתי כמובן נופל שוב באותה מלכודת: זה היה כאילו שוב אני מודה. ואת הא"ב המשפטי הזה כבר הבנתי: השאלה לא הייתה, מהו העתקה, ואיך אנחנו כחברה מעריכים העתקה, והאם זכויות יוצרים זה ערך בורגני, ועוד ועוד שאלות עקרוניות, אלא פשוט: האם העתקתי? אני באמת לא מכיר את הספר הזה של השמוליביץ' הזאת. לא קראתי אותו. וטוב שלא קראתי, כי הבנתי שזה ספר די גרוע, ואולי לא הייתי כותב את הספר שלי.
אבל זה הכל לא משנה. אחרי כל הפרשה הזאת, תידבק בי לעולם התווית הזו של ההעתקה. ולא אוכל יותר לכתוב שום דבר, כי ישר ייחשדו ש…
והדרך היחידה להימנע מזה, היא לקרוא כל דבר שאי-פעם פורסם, ולא לכתוב שום דבר דומה. איך אפשר? רק מלחשוב שאצטרך לקרוא את טולסטוי ואת דוסטו-משהו נהיה לי שחור בעייניים.
גם את הסיפור הזה העתקתי? כן? מישהו יכול בבקשה להגיד, מאיפה העתקתי אותו?
abumidian 