אמדאוס

אנטוניו סליארי היה מלחין החצר של קיסר לודוויג בווינה בחייו של מוצארט, ולפי המחזה האיוב הגדול ביותר של גאון המוסיקה הגדול ביותר של ההיסטוריה.

בסצנת הפתיחה מנסה סליארי הזקן להתאבד ומתאשפז בגלל זה בבית משוגעים. שם הוא מתוודה בפני כומר על פשע חייו: הוא מתחיל לספר איך הוא הוקסם כילד מעוצמת המוזיקה, איך הוא כילד דתי מאוד חלם על קריירה גדולה של מלחין וכנער נדר לאלוהים מחוייבות טוטאלית בעבור הצלחה. בקשתו מתמלאית, כך נדמה לו, עד שיום אחד הוא פוגש את הילד פלא וולפגנג אמדאוס מוצארט. סליארי מזועזע לגלות, שכל מה שמעניין את מוצארט הוא בעצם מין ועוד מין. וזה אמור להיות מכשיר האלוהים? מוצארט, ליצן, ששותה, מפליץ ומזיין, שחסר כל ענווה וצניעות? פגוע עד עמקי נשמתו, שאלוהים העדיף את הייצור הזה על פניו, הוא מכריז מלחמה על אלוהים ועושה הכל, כדי לחסום את מוצארט בכל דרך אפשרית.

העלילה הולכת לאורך יצירותיו הגדולות ביותר של מוצארט (האופרות "החטיפה מהארמון", "חתונת פיגארו", "דון ג'ובני" ו"חליל הקסם"), ופרשנותו מלאת הקנאה של סליארי מאפשרת לצופה לקבל מושג על גאוניותו של מוצארט. מעבר לזה: סליארי הוא למעשה היחידי, שמסוגל באמת לראות את מלאו גאוניותו של אויבו (לעומת הקיסר, שעבורו יש במוסיקה של מוצארט "פשוט יותר מדי תווים").

בתחילה הוא משמיע לכומר המוודה (בסיפור המסגרת) כמה מיצירותיו שלו, ש"היו בזמנו די פופולאריות", אבל זה רק מושך בכתפיו. וכשהוא מתחיל לנגן את "מוסיקת לילה זעירה", מתחיל הכומר מיד לזמזם בהתלהבות. כך אנו גם מבינים משהו על גדולה לעומת פופולאריות.

הטרגיות האמיתית של המחזה מתגלה בסצנה האחרונה, כשסליארי עוזר למוצארט הגוסס עם ה"רקויאם" וכך לומד משהו על תהליך היצירה של גדול הגאונים. רק כאן ומאוחר מדי מבין סליארי, שתפקידו לא היה, כמכשיר האלוהים ליצור מוסיקה, אלא לעזור למכשיר האמיתי – למוצארט. אך את סליארי הלמידה הזו משפילה עוד יותר.