Skip to content

מחאת רחוב השושנים

אמש ראיתי את הסרט רוזנשטראסה (2003), על מחאה אנטי-נאצית, בתוך גרמניה, שהצליחה!

זהו סרט מצויין, משלב דרמה אישית עם סיפור היסטורי חשוב, משלב אירוע מהעבר עם המשמעות שלו לגבי ההווה שלנו כאן ועכשיו.

הבמאית ראיינה בשנת 1994 כמה וכמה נשים, שעמדו שם ברחוב בשבעת הימים של סוף פברואר ותחילת מרץ 1943. חלקן הגדול כיום כבר לא בחיים. לפי חוקר השואה וולפגנג בנץ מדובר במחאה הגרמנית הרחבה ביותר נגד שואה.

"ההצלחה של היטלר הייתה מבוססת במידה רבה על האהבה, ההקרבה וההתלהבות של הנשים הגרמניות. ומצד שני גם נשים, נשים חזקות, שלא נשברו, ברחוב השושנים, שנלחמו נגדו ובעד הבעלים היהודיים שלהם. הסתירה הזו: הערך הגרמני כל-כך של המסירות – רק שהופעלה במשך שנים על הסובייקט הלא-נכון. דרשו נאמנות – והנשים האלה היו נאמנות מעל ומעבר… גם בגלל זה לא יכלו החיילים פשוט לירות בנשים ברחוב, כל מה שיכלו לעשות, הוא להפחיד אותן קצת. הרי היו אלה נשים 'אריות', שעשו בדיוק את מה שתמיד דרשו מהן: הן עמדו בנאמנות לצד בעליהן. זאת הנקודה המרכזית."

(מרגרטה פון טרוטה, הבמאית)

ואיך התנהגו הגברים ה'אריים' של נשים יהודיות? בסרט, אחת הדמויות המרכזיות, אמא יהודיה, ננטשה על-ידי בעלה 'הארי' כבר שנתיים לפני כן. אז האם גברים יותר בוגדניים מנשים?

מחאת רחוב השושנים מוכיחה, שגם בעיצומה של מלחמת העולם השניה, אחרי עשר שנים של שלטון אימים שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה (אולי פרט לזה של סטלין), במרכזה של עיר הבירה, ובזמן שגבלס בעצמו היה ראש העיר של ברלין, מחאה היתה אפשרית, ואפילו הצליחה!

אז האם זה אומר, שהעם הגרמני צריך להתבייש, שהוא לא קם כאיש אחד כמו הנשים האלה?

אין צורך לתת ציונים לשבח לעמים שלמים, ואין צורך להצמיד אות קלון לעמים שלמים. מחאה זו היא ציון לשבח, לא אות קלון, לא לעם הגרמני, אלא לאלה מהגרמנים, שעשו משהו. נכון, היו מעטים. אבל בוא לא ניתמם: בדרך כלל, בכל מקום, מעטים הם אלה שיש להם האומץ, או שפשוט הנסיבות מביאות אותן לכך. לפעמים הם נשארים מעטים מדי, ולפעמים מצטרפים אל המעטים אחרים, לאט לאט, ואז זה מצליח.

אם יורשה לי, החיבור האישי שלי: שנה וחצי לפני כן, קצת מערבה משם, בהמבורג, החלו המשלוחים למחנות. סבתא רבה שלי יוהנה נשארה בהמבורג, אלמנה, בלי בתה האהובה (סבתא שלי), ומתה בגיל 69 שבוע וחצי לפני המשלוח הראשון. אין לנו מושג מה סיבת המוות.

אני מסכם: עדיף לחלק ציונים לשבח מאשר אותות קלון. הרי רוב הגרמנים רצו להישאר בחיים, כמו היהודים, שגם רבים מהם "הלכו כצאן לטבח".

איך כתב ברכט במחזהו "חייו של גלילאו גלילאי":

תלמידו של גלילאו, אנדראה סרטי, מיואש, נאנח, אומר: "אוי לארץ, שאין לה גיבורים!" וגלילאו משיב לו: "לא, אנדראה, אוי לארץ, ש ז ק ו ק ה   לגיבורים."

על מחאת רחוב השושנים בוויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%97%D7%90%D7%AA_%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%90%D7%A1%D7%94

עמוד לזכר המחאה במקום שבו עמד בניין הקהילה היהודית, שבו נכלאו הגברים:

http://de.wikipedia.org/w/index.php?title=Datei:Rosenstrasse_Berlin.jpg&filetimestamp=20070606203109

דיון בנושא:

http://www.haayal.co.il/thread?rep=451779

חג חירות שמח!

rosenstrasse_wideweb__430x289.

Doc5_image007

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: