Skip to content

זהות מזרחית וערבית בישראל לאור "האביב הערבי"

להלן הרצאה קצרה שנתתי היום (19.1.2012) באוניברסיטת חיפה במסגרת כנס על "האביב ערבי".

בסוגריים מרובעים […] קטעים שדילגתי עליהם, כי חששתי שיפסיקו אותי, אם אאריך יתר על המידה. בדיעבד, פרופ' מחמוד יזבק אמר לי, שהוא החליט, שהוא ייתן לי לדבר כמה שאני ארצה, כי זה כל-כך מצא חן בעיניו…

.

"אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים.

המחאה של בני דורנו כנגד הדיכוי, כנגד משטרים משעבדים ומנצלים, והקריאה לשינוי, לחירות ולכינון משטרים דמוקרטיים, אשר יאפשרו את השתתפות האזרחים בתהליכים הפוליטיים, מסמלת רגע דרמטי בהיסטוריה של המזרח-התיכון וצפון-אפריקה שנקרע מזה דורות בין כוחות שונים, חיצוניים ופנימיים, אשר רמסו את זכויותיהם הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות של רוב אזרחיו."

צהריים טובים לכולם!

פתחתי בפיסקה הראשונה מתוך המכתב "רוח ג'דידה" שהתפרסם באפריל 2011 , ואני אקרא עוד כמה חלקים ממנו:

 "אנחנו ישראלים, ואנחנו צאצאים ליהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון-אפריקה במשך מאות ואלפי שנים. אבותינו ואמהותינו תרמו להתפתחות תרבות האזור, והיוו חלק ממנה. (ואני מדלג)  ההשפעות ההדדיות העצומות בין התרבות היהודית לערבית היו נתונות לניסיון מחיקה קשה בדורות האחרונים, אך גם ניתן להבחין בסימניהן במרחבים רבים בחיים, ביניהם המוזיקה, התפילה, הלשון והספרות.

אנחנו מבקשים לבטא את ההזדהות ואת התקוות שלנו בשלב זה של מעבר דורות בהיסטוריה המזרח-תיכונית והצפון-אפריקאית, ומקווים כי הוא יביא פתח לחירויות ולצדק, ולחלוקה הוגנת של המשאבים של האזור, ופונים אל בנות ובני דורנו בעולם הערבי והמוסלמי בשאיפה לדיאלוג כן אשר יכיל אותנו בתוך ההיסטוריה והתרבות של האזור.

(…ואני מדלג)

 אנו מקווים כי הדור שלנו, בכל רחבי העולם הערבי, המוסלמי והיהודי, יהיה דור של גשרים מחודשים, שידלגו על פני החומות והאיבה של הדורות הקודמים, ויחדשו את הדיאלוג העמוק, שאנחנו איננו יכולים להבין את עצמנו בלעדיו, בין יהודים, סונים, שיעים ונוצרים, בין ערבים, כורדים, בֶּרְבֶּרִים, תורכים ופרסים, בין מזרחים לאשכנזים, בין פלסטינים לישראלים. כבעלי עבר משותף אנו מביטים בהזדהות ובתקווה גם אל עבר העתיד. אנחנו מאמינים בדיאלוג הפנים אזורי, שמטרתו לתקן ולשקם את כל מה שנהרס בדורות האחרונים, כמפתח לחידוש מודל השותפות המוסלמי-יהודי-נוצרי של אנדלוס, בעזרת השם, אינשאללה, וכפתח לתור-זהב תרבותי והיסטורי של ארצותינו. תור-זהב זה לא יוכל להיווצר ללא אזרחות דמוקרטית שווה, ללא צדק חלוקתי כלכלי במשאבים ובהזדמנויות ובחינוך, ללא שיוויון בין נשים וגברים, וקבלת בני האדם כולם, על אמונתם, צבעם, מעמדם, מינם, נטיותיהם המיניות ועדתם, כחלקים שווים בבניית החברה החדשה לה אנו שואפים. אנו מחוייבים להשגת מטרות אלו, בדיאלוג מתמיד בין כל אזרחי האזור, ובדיאלוג שלנו עם יהודים מקבוצות שונות בארץ ובעולם.

על החתום: וכאן באים עשרות רבות של שמות, נשים וגברים, חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות.

אחזור למכתב זה בהמשך, אך היה לי חשוב לפתוח בו, כדי להיכנס לנושא.

(בעל-פי הוספתי: אתמול דיבר כאן פרופ' תלחמי על זהות והזדהות כגורם מגייס, וגם אני מדבר על כך.)

למעמד המזרחיות והערביות קרה משהו בשנה האחרונה. אני לא רוצה לדבר על הסיבות ההיסטוריות לגזענות האשכנזית כלפי המזרחים והערבים, מחד, ולרגשי הנחיתות של המזרחים והערבים, מאידך. (בעל-פה: ובטח לא על שלמה מעוז)

אני גם לא רוצה לדבר בהרצאה זו על המושגים הכלאה (היברידיזציה) וטיהור (פיוריפיקציה) , שיהודה שנהב עוסק בהם, מה שבהחלט היה יכול להיות יאה להרצאה במסגרת כנס אקדמי במוסד אקדמי. אומר זאת בגלוי ובפשטות: אינני מומחה לנושא שאני אדבר עליו, אני חייל פשוט בתנועת המחאה שקמה בקיץ בארץ הזו, תנועה שלדעתי היא חלק מאותו "אביב ערבי" עליו אנחנו מדברים. כלומר: אינני מדבר על "האביב הערבי" מבחוץ, כישראלי, שבמקרה הטוב משתומם ומופתע לטובה ומוחא כפיים, ובמקרה הרע מפחד ומתגונן. אני מדבר על "האביב הערבי" מתוכו, כחלק ממנו. זהו קול שונה משאר הקולות הנשמעים כאן. ומאותו מקום של רצון להביא אל הכנס הזה דברים קצת שונים, אני מעדיף, שלא לדבר במונחים אקדמיים.

אני רוצה לדבר על גאווה ערבית.

מול הגלובליזציה, שמנסה למכור לנו שוק משותף, שבו הכסף חסר הצבע וחסר הריח שולט, ומדכא את כולנו באותה המידה האכזרית, ללא גזענות והופכת את כולנו לעבדים שווי זכויות, כביכול, קמה לה בשקט בשקט תנועה, שתוקפת את הפרסומת השקרית הזולה הזו בכמה חזיתות. דובר על כך מספיק במקומות אחרים, ואין זה הנושא של הכנס כאן. אך מה שחשוב לעניינו הוא, שבזכות לפיד אנושי בוער אחד ושמו מוחמד בו-עזיזי, ובזכות המהפכנים המצרים שהציתו בעזרת הלפיד הזה את ארצם, הפך העולם הערבי לאחד המרכזים, אם לא הבולט בהם, של תנועה זו.

כי אסור להתבלבל: המהפכה המצרית לא נועדה לשווק ססמאות של דמוקרטיה מערבית. בקול קורא מלפני חודשיים (בתחילת נובמבר) מטעם קבוצות פעילות במהפכה המצרית, שהתפרסם בעיתון ג'דליה, נכתב:

" ה-G8, קרן המטבע הבין-לאומית, יחד עם מדינות המפרץ, מבטיחות למשטר הלוואות של 35 מיליארדי דולרים. ארצות הברית מספקת למצרים סיוע בסך 1.3 מיליארדי דולרים בכל שנה. ממשלות בכל העולם ממשיכות לקיים בריתות ולתמוך בשליטיה הצבאיים של מצרים. הכדורים שהורגים אותנו בהם מיוצרים באמריקה, הגז המדמיע החורך את עינינו – באוקלנד. הנשק מיוצר גם בפלסטין ובוויומינג. ביקורו הראשון של דייוויד קמרון ל"מצרים שאחרי המהפכה" נועד לסגור עסקת נשק. אלו הן רק כמה דוגמאות. לא ניתן עוד למכור את חייהם של בני אדם, את חירותם ואת עתידם בעד נכסים אסטרטגיים. עלינו להתאחד נגד ממשלות שאינן חולקות את האינטרסים של עמיהם. "

פתאום האופציה החיובית עבור שיתוף-פעולה ישראלי-ערבי, במקום האופציה השלילית של מלחמה, היא כבר לא זו של "המזרח התיכון החדש" של נשיא המדינה הנכבד שמעון פרס, כלומר שיתוף פעולה של עסקים, אלא שפתאום נפתחת כאן אופציה רחבה ואמיתית של שיתוף פעולה של מאבק.

תנועת המחאה שלנו, הישראלית, קמה, בין היתר, בזכות האביב הערבי.

"העם דורש צדק חברתי" וססמאות נוספות, חלק מצורות המחאה, צורת השיח והרכב הציבור שהשתתף במחאה, כולם מושפעים מגל המחאה האנטי-קפיטליסטי הגלובאלי, וחלק מהם יבוא ישיר ממצרים ומתוניס. "אל-שעב יוריד – את ביבי להוריד" – ססמא שנולדה ביפו – אין חזקה ממנה בשביל להדגים את זה. על אחד הבאנרים הענקים ביותר בהפגנה הענקית של ה-6 באוגוסט נכתב "אירחל – מצרים זה פה".

אין לי את כל הזמן שבעולם, אך בכל זאת אזרוק כאן לחלל האוויר, בראשי פרקים, מה איפשר את השדרוג הזה הן של המזרחיות והן של הערביות, עוד לפני "האביב הערבי". יש לנו את וואדי סליב ואחר-כך את הפנתרים השחורים, יש לנו את הזמר המזרחי ואת תחיית המוזיקה הערבית הקלאסית, יאיר דלאל ואחרים, ואת התזמורת האנדלוסית, ויש לנו את הקשת המזרחית הדמוקראטית, ויש לנו את שלמה סבירסקי, שהוא בן בית כאן, באוניברסיטת חיפה, שייסד, יחד עם אחרים, את "מחברות למחקר וביקורת".

[סבירסקי ועמיתיו טענו שנוצרו שני מעמדות שונים ושהתגבשה חלוקת עבודה עדתית שלפיה השליטה על ההון ותגמוליו מרוכזת בידי האוכלוסייה האשכנזית ואילו מהאוכלוסייה המזרחית נשללה שליטה זו. טיעון זה היה בניגוד לגישה הפונקציונלית-סטרוקטורלית מבית מדרשו של שמואל נח אייזנשטדט. גישתו של סבירסקי התבססה על התובנה המרקסיסטית שעל פיה המודרניזציה אינה תהליך שבו המערב המתועש והמפותח מנחיל את השיטה הקפיטליסטית לארצות הנחשלות, אלא המערב מתפתח תוך כדי ניחשול ארצות אחרות. בישום הגישה לישראל] סבירסקי הראה, לטענתו, כי הכינון של המזרחי כחלש ופריפריאלי הוא זה שבונה את האשכנזים כחזק. כשסבירסקי פיתח גישה זו בספרו החשוב ביותר "לא נחשלים אלא מנוחשלים", אף אחד עוד לא דיבר על גלובליזציה, אבל כיום, כשתנועת המחאה שוטפת את כל העולם, מוול סטריט ועד הפינות המנוחשלות הרחוקות ביותר, ברור, שאנחנו חלק ממערך גלובלי רחב, מה שמחבר אותנו, אם נרצה או לא לעולם הערבי שמסביב.

ליהי יונה אמרה לי: אני מגדירה את עצמי כחיפאית, אישה, מזרחית ושמאלנית. אלה החלקים מהזהות שלי שאני חושבת שחשובים, בין היתר כי אלה החלקים שהם תחת איום. אני פחות אמהר להגדיר את עצמי כיהודיה כי קל לי יותר לממש את היהדות שלי. הזהות הזו לא מאויימת.

ויש לנו שיח חדש, לא על מזרחים, אלא על יהודים-ערבים: התחיל בזה אלבר ממי והמשיכו בזה שמעון בלס, אלה שוחט, יהודה שנהב, אותו כבר ציינתי קודם, וגם ששון סומך, אם כי האחרון מסתייג מהאופנתיות שקיבל המושג לאחרונה. בשיח הזה, דרך אגב, לא אומרים ערבים יהודים, כלומר ההגדרה החדשה עדיין שמה את הזהות היהודית כראשונה ואת הערבית כמשנית. בתור השוואה: חלק נכבד, אם לא הרוב, של היהודים בגרמניה, ראו את עצמם בשליש הראשון של המאה העשרים, כגרמנים יהודים, ולא כיהודים גרמנים.

אך הביטוי יהודים ערבים הוא בכל זאת התקדמות משמעותית. השאלה היא כמובן, האם יש לביטוי הזה גם כיסוי? [האם באמת התגברנו על הפרדת הדמות המזרחית מההיסטוריה היהודית-ערבית? האם היהודי הערבי הזה חוזר לשם המשפחה המקורי שלו? האם יש לו תודעה היסטורית מעמדית וחברתית?]

קל יותר להתחבר לתרבות הערבית, או להתחבר אליה מחדש, כשהתחברות זו היא נטולת תוכן פוליטי. קצת מנגבים חומוס, קצת מבשלים קוסקוס, קצת שומעים מוזיקה עיראקית, קצת לובשים שרוול, קצת לומדים ריקודי בטן. כך אפשר להתחבר גם להודים.

מה שחדש, מהפכני ומאתגר, הוא ההתחברות לזהות ערבית או מזרחית, וביתר שאת במהלך השנה האחרונה, דווקא יחד עם התוכן הפוליטי, לאור "האביב הערבי". ערביות ומזרחיות כזהות פוליטית, ולא תרבותית חלקית. וכשאני אומר זהות פוליטית, זה אומר גם אנטי-מערבית, במוצהר. כי המערב נתפס, מבחינה פוליטית, וזו תרומתו שלו עצמו, ולא של "האביב הערבי", יותר ויותר ככובש, מדכא, גוזל ומשעבד, ופחות ופחות כמשחרר ומקדם. אולי לא כאן, באולם הזה, אבל אני מציע לכולם להביט החוצה, אל המציאות. לא צריך בשביל זה לחיות באוהל, כמוני, אבל זה עוזר.

עוד לפני שניצוץ המחאה הגיע גם לישראל בקיץ, היו כאן ביטויים של הזדהות עם תוניס ומצרים. ואחד החזקים ביותר היה המכתב שקראתי בפתח דבריי. במכתב נאמר: "במכתבנו הקודם…" הכוונה למכתב דומה שנכתב בעקבות נאום אובמה בקהיר (מנסח המכתב היה יחזקאל רחמים). ההבדל המשמעותי ביותר בין שני המכתבים הוא, שהפעם יש פניה ישירה אל הנמענים הערביים, בלי התיווך האמריקאי. אך אלמוג בהאר, אחד המנסחים של המכתב, גורס, שבלי המכתב הראשון, זה שאחרי נאום אובמה, המכתב הזה לא היה נולד.

ליהי יונה אומרת: המכתב פתח אצלי משהו חשוב. הייתי שמאל, חשבתי שמאל, אבל אפילו בתור שמאלנית נעלבתי שקראו לי ערביה. וזה השתנה בעקבות המכתב הזה.

לדברי אלמוג, מה שעורר הזדהות ואפילו קנאה בהתקוממות המצרית, היתה ההזדהות בין מעמדות, בין כפריים לעירוניים, בין דתות שונות..

יש ביקורת על המכתב מצד פעילים פוליטיים, גם מזרחים, שהוא מחזיר את המזרחים לסוג של גטו. כנגד הביקורת הזאת מדגישים חלק מהחותמים על המכתב, שמכתב כזה בא להדגיש את הרב-גוניות של החברה הישראלית, הוא בא לומר לשותפים במרחב הערבי: תראו, בישראל יש קולות אחרים, לא רק "ווילה בג'ונגל" של אהוד ברק ו"כניעותו של הפלאח המצרי"  של גבריאל בר. אנחנו מושיטים יד, בגובה העיניים. עבור גדי אלגזי הנושא איננו ההתחברות שלו, באופן אישי, לשורשים המצריים שלו, אלא מעמד הערביות כחלק מהתרבות הישראלית, ואז, כשאנחנו מדברים על התחברות לזהות ערבית, אין זה משנה מהו המוצא המשפחתי.

המכתב תורגם לערבית על-ידי תאמר מסאלחה והתפרסם בכל רחבי העולם הערבי. מאמרים אוהדים בשני העיתונים הערבים החשובים ביותר: "אל-חיאת" וב"אל-שרק אל-אוסט". ברדיו במרוקו, בעזה, במצרים: היו פרשנים ערבים, שתהו, האם המכתב אולי יביא לדמוקרטיזציה בישראל? השאלה הזו מצביעה על כך, שהחותמים, כנגד מבקריהם, השיגו את מטרתם.

בעיתון "בוכרא" טענו: המהפכה הערבית הולידה את היהודי הערבי.

אבל עבור חלק גדול מהחותמים, אם לא הרוב, הנמענים הישירים החשובים ביותר, הם הפלסטינים. כשלושה שבועות אחרי פרסום המכתב התקיים בחברון כנס משותף של תנועת התחברות-תראבט עם קבוצות שמאל של אזור חברון, ובו הוקרא המכתב. באותו הכנס אמרה יעל בן-יפת, חברת מועצת העיר תל-אביב-יפו ויושבת ראש הקשת הדמוקרטית המזרחית: "אפליית המזרחים אינה זמנית ומקרית: דחיקת הערביות מתוך החברה היהודית אינה משאירה למזרחים אלא מקום שולי. מאבק אנטי-קולוניאלי הוא לכן גם מאבק לדה-קולוניזציה של החברה הישראלית – מאבק נגד קולוניאליזם תרבותי, נישול ואפליה אתנית, ומכאן החשיבות העקרונית של חיבור בין מזרחים לבין הפלסטינים." בכנס הזה, דרך אגב, רוב דוברי העברית היו מזרחים.

(יעל בן יפת סיימה את תפקידה במועצת העיר, אבל ביום ראשון היא נעצרה באותו בנין בו כיהנה, בגלל שהפגינה נגד ההרס הברוטאלי של מאהל שכונת התקווה.)

[ב-1 במאי החלו עובדי "חיפה כימיקלים" בצפון, כלומר העובדים של המפעל כאן למטה במפרץ, בשביתה ללא הגבלת זמן, נגד המעבידים ונגד ההסתדרות. לא ארחיב את הדיבור על תולדות השביתה, רק אציין שהעובדים האלה הם ממש גיבורים אמיתיים. הם החזיקו מעמד שישה חודשים שלמים, עד לניצחון שהם השיגו, ניצחון שמאתגר לא רק את המדיניות הכלכלית של הממשלה, אלא גם את ההסתדרות. באופן טבעי לחלוטין הזדהו רבים מהעובדים בזמן השביתה עם המהפכה במצרים, שהרי גם שם הכל התחיל במפעלים ובאיגודים המקצועיים העצמאיים.]

ואז באה, בתנופה רבה, תנועת האוהלים העצומה של הקיץ. שוב: לא היתה זו תנועה של מזרחים, כמו תנועת האוהלים שלפני 20 שנה, אך כיוון שהיתה זו תנועה עממית, היא היתה גם מזרחית. הפעילים המרכזיים של "רוח ג'דידה" אמרו לי, שכל האנרגיה הופנתה עכשיו לזירה המקומית. גם אני, בתוך הפעילות הנמרצת של הקיץ, חשתי, שהעיניים נשואות עכשיו אלינו עצמנו, לא להזדהות עם אחינו בתוניס, או מצרים, או תימן, או בחריין, או ספרד, או יוון.

אחת התופעות החשובות במסגרת תנועת המחאה היא "גוש הפריפריות", שמאגד מאז הקיץ מאהלים מהפריפריה, במובן הסוציו-אקונומי, לא במובן הגיאוגרפי. תוך כדי מאבק נפגשים מנוחשלים דוברי עברית וערבית. במסמך הדרישות של "גוש הפריפריות" מסוף אוגוסט עומדות הדרישות לקורת גג, תכנון ופיתוח, ובראשם החייאת הדיור הציבורי, ביטול חוק ההסדרים, הפסקת ההפרטות, שקיפות שלטונית, ביטול העסקה קבלנית, הכשרה והשמת אסירים משוחררים באחריות המדינה, ודרישות בתחום הבריאות והתחבורה לצד הדרישה להפסקת פעולות ההסללה הגוזרות החלשה בתחום החינוך ואחר כך בתעסוקה בקרב רוב התלמידים והתלמידות ממוצא מזרחי, אתיופי וערבים, והדרישה לטיפוח התרבות היהודית-מזרחית והתרבות הערבית והביטוי העצמי של כלל האוכלוסיות והמגזרים בפריפריות החברתיות.

שדרוג מעמד המזרחיות והערביות נתפס כתנאי להתקדמות. במלים אחרות: חל היפוך גמור, כפי שציינתי לפני דקה, בהערכה של מה זה מערבי ומה זה מזרחי\ערבי.

אם פעם התרבות המערבית נתפסה כמגינה על זכויות הנשים, אז נשמעים היום קולות אחרים: חלק מהנשים שחתמו על המכתב "רוח ג'דידה" אותו קראתי בפתיחת דבריי, או מזדהות איתו, פונות אל השותפות שלהן מתוך שאיפה פמיניסטית, מתוך הכרה שהתחברות למזרחיות ולערביות גם תחזק את הנשיות שלהן. הבישול כמקור לעוצמה ושליטה ואף קוסמות! דברים כגון אלה אפשר למצוא גם בספרה של קציעה עלון בספרה "אפשרות שלישית לשירה".

בהקשר הזה כדאי לציין את קבוצת הנשים שהצטלמו בערום מתוך הזדהות עם עליא אל-מהדי המיצריה, את ערב ההזדהות למען נשים בדרום הר חברון, שנערך לפני שבועיים בבית העם ברוטשילד. אלה פעולות פמיניסטיות, שמחברות בין זהות ערבית לזהות נשית. (גם ד"ר פלח דיברה על כך.)

ועוד משהו לגבי המערב: ההפניה לעבר ארצות ערב באה בין היתר מתוך תחושה הולכת וגוברת, שהמערב סיים את תפקידו הארוך והחשוב ב-500 השנים האחרונות. תרבות שהחלה עם גירוש ספרד, שירשה מימי הביניים את האנטישמיות הנוראה והמשיכה בה לאורך כל 500 השנים האלה, ששיאה כמובן היה באמצע המאה שעברה, וגזענות וקולוניאליזם, בקיצור: הברבריות המכוערת ביותר, שהאנושות הצמיחה בכל תולדותיה, אבל גם תרבות שהצמיחה יופי, חוכמה, קידמה ותיעוש. יש תחושה, עם ההתרסקות ההולכת וגוברת של כלכלת ארצות הברית, שהעידן המערבי הזה נגמר. ואז, כמו שאמרה לי חנה ווזאנה, יש ווקאואם.

כמו שליאת זוהר מבית שאן אמרה כבר לפני יותר משנה: "עמידר זרקו אותי מהבית, וכשהגעתי לשיח' ג'ראח, וראיתי את המשפחות שם זרוקים ברחוב, הבנתי: זה בדיוק אותו הדבר. אין הבדל בינינו. ההזדהות שלי איתם היא טבעית לגמרי." כך גם יכולים המונים ישראלים להזדהות באופן הטבעי ביותר עם המתקוממים במצרים וגם בסוריה. אי-אפשר להזדהות עם עמדה, שעדיין קיימת, אפילו בחלקים מהשמאל, שתומכת בבשאר אל-אסד כמגן מפני הפונדמנטליזם. אפשר להבין, אפשר לתמוך בחריקת שיניים, אבל אי-אפשר להזדהות. אנחנו, שנלחמים נגד הממשלה הזו, נגד המדיניות הכלכלית הלא-אנושית הזו, מזדהים באופן הכי טבעי עם המתקוממים בכל הארצות הערביות.

אמרתי קודם, שאני אדבר על "האביב הערבי" כחלק ממנו. יטענו נגדי, ש"הם" לא רואים את זה כך. שהם לא רואים בי חלק. אז באיזו חוצפה אני טוען, שאני חלק?

אכן, יש בעיה. כמו שכתבו כותבי המכתב "רוח ג'דידה" עבדו כל המשטרים באזור, הישראלי והערבים, כדי לבנות חומה בין יהודי לערבי. אבל אני יודע, שגם בשמאל הפלסטיני וגם במקומות רחוקים יותר, יש צמא אמיתי לדיאלוג עם ישראלים, שלא מביטים בערבי מלמעלה.

אך מה שחשוב יותר מזה: "האביב הערבי" הוא לא מועדון סגור, עם סלקטורים בכניסה. כשקם בקיץ מאהל חדש והצטרף לגל המחאה, לא החתימו את מקימי המאהל על שום כרטיסי חבר, והתחברות לזהות ערבית לא דורשת ביטול הזהות הישראלית או היהודית. אלה לא בהכרח שתי חתונות, שאי-אפשר לרקוד בשתיהן, זאת יכולה להיות אותה החתונה.

אני מודה לכם מאוד על ההאזנה ועל מארגני הכנס, שאיפשרו לי לשאת דברים אלה!

עוד לפני שקיצרתי, לא הכנסתי מראש דברים שהיה חשוב לומר:

  1. 700 מיליון ₪ לתקציב הבטחון בגלל "האיומים החדשים שמביא איתו" האביב הערבי
  2. סיפור המנהל שלקח את תלמידיו להפגנת זכויות אדם. המנהל הערבי, שבבית המחוקקים הישראלי יש מי שתובע כעת את פיטוריו, לא פחות, על שום שלקח את תלמידיו למצעד זכויות האדם בתל אביב, נניח שנוציא מהסיפור הזה את המלה "ערבי", ומיד הוא הופך לסיפור בלתי מתקבל על הדעת שאין סיכוי שיתרחש במציאות. נחזיר לשם את המלה "ערבי" ופתאום הוא נשמע סביר.
  3. החלומות של עמית ואלין: שתי נשים צעירות בנות 17. אחת חולמת לבקר את עיר הולדתה של סבתתה, השניה חולמת לבקר את עיר הולדתו של סבה. אחת רוצה להגיע ללבנון, השניה רוצה להגיע לסוריה. אחת נקראת "יהודיה", השניה נקראת "ערביה".

חשבתי, שהדברים יעוררו התנגדות. אבל שמעתי רק "מקסים", "יפה", והסטודנט היחידי שרצה לשאול משהו, שאל אותי, מה אני מלמד בסמסטר הבא….

2 תגובות
  1. אורי סבח permalink

    תודה!

Trackbacks & Pingbacks

  1. זהות מזרחית וערבית בישראל לאור "האביב הערבי" | عودة الروح: روحٌ جديدة 2011 | רוח ג'דידה | רוח חדשה 2011

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: