Skip to content

SUGAR DOLLIES

מאת: קלאוס קאטן

תרגום מגרמנית: אורי שני

מוקדש לאנקה בוף

דמויות:

רוזי

בבט מרוגלה BABETTE MRUGALLA

תבאה מרוגלה  TABEA MRUGALLA

ויולה פפאוובר VIOLA PFAUWEBER

פטר הקטן

התוכי

שני שוטרים

.

הערה:

לרוזי אין בעיית ס'.

התוכי זכר.

.

פרולוג, לפני המסך

רוזי יושבת על כיסא לפני המסך וקוראת מחזה. היא כבת 35. ליד הכיסא שקית פלסטיק ומזוודה קטנה בשביל האודישן, עמוס עד לעייפה באביזרים. היא משתדלת להקרין שליטה מלאה על המצב. על צווארה תלויה מראה קטנה לאיפור, סגורה. מדי פעם היא מביטה בקהל ומהנהנת לעבר הצופים הנכנסים ותופסים את מקומותיהם. רוזי פותחת את מראה הכיס שלה ושמה שפתון. האור באולם כבה. ספוט על רוזי. היא מכחכחת בגרונה.

רוזי: אני לא אמרח אתכם. קוראים לי רוזי. אני שחקנית, מובטלת מזה שנתיים. טוב, אז אני אתחיל.

[היא מתרכזת ושרה בשפת החירשים להיט גרמני משנות השישים.]

רוזי: [בהתלהבות] וכולם!!

[שתיקה ארוכה. הלהיט מושמע עכשיו דרך הרמקולים מצידי הבמה בקול רם. רוזי מקפצת על הבמה כמו עוץ לי גוץ לי, מלווה את השיר בשפת החירשים ומנסה להפעיל את הקהל. לבסוף היא מסמנת למפעיל הקול להפסיק את המוזיקה.]

רוזי: וכולם!

[אבל הקהל לא משתף פעולה, כמו שרוזי ציפתה, היא מאוכזבת, לוקחת את המזוודה הקטנה שלה, את השקית ואת הכיסא, ורוצה ללכת, אבל ניגשת לקדמת הבמה ופונה ושורות הראשונות.]

רוזי: גדלתי בשיכון אפור-בייג' ליד הנובר. עד גיל 16 נאלצתי לפנות נקניקיות ומרק כופתאות משולחנות עם מפות המקושטות בצלבי קרס. מפות מקושטות בשני הצדדים בצלבי קרס! אתם חושבים, שאתם הפניתי את גבי לילדות הזו של מחנה-ריכוז-פלא-כלכלי, כדי שיידחפו לי מורים מפגרים את המיתולוגיה היוונית של גוסטאב שוואב לתחת? זה מה שאתם חושבים? זה מה שאתם חושבים?

[המזוודה נפתחת מעצמה. מספר גדול של מחזות בהוצאת רקלאם נופלים ממנה, מסכה של אמריקן פיטבול טרייר, שפם של היטלר, מילון גרמני-רוסי, חרב של קוסמים, חבל, קסדה, זוגות שונים של משקפיים, אפים, שטרות, איפור, אנטנות שבורות וכוכבי מרסדס. רוזי מדביקה לעצמה את השפם של היטלר ומביטה בקהל במבט מתגרה.

שתיקה.]

רוזי: לפני חודש בדיוק הכריחה אותי – הכריחה אותי!! – סוכנות השחקנים לקבל עבודה של איי.ב.מ בתור מברק מזמר. לשיר ב- Jugendweihe מחופשת להיטלר את "MY WAY " ברוסית. [היא שרה בג'יבריש-רוסית "MY WAY ".] ואתם יודעים, מה היה הדבר הכי, הכי נורא? מוכרי העיתונים התורכים עוד בירכו אותי ונתנו לי במתנה סיגריות פרינס דנמרק. [לוקחת את החרב ומניפה אותה בעוצמה לעבר הצוג מעליה.] שייסה, שייסה, שייסה, שייסה! [היא כורעת, אוספת חלק מהמחזות ומדביקה אותן לפניה.] גברים זרים כותבים טקסטים, שאנחנו משחקות משמונה עד אחת-עשרה, וחושבות באותו הזמן, מתי זה כבר נגמר. אני רק רציתי, שהתיאטרון יעסוק פעם בעצמו. שהקהל יישתחווה, והשחקנים יימחו כפיים. טמטום, טמטום, טמטום! אבל הרעיון מרגש אותי, באמת. [בוחרת את אחד המחזות ומציגה אותו.] "קדימה, טיגריס, עכשיו, לך אני זקוקה!" הכל התחיל באודישן. הכנתי את פנתסילאה. הקטע המפורסם "קדימה, טיגריס, עכשיו, לך אני זקוקה!", כשפנתסילאה קוראת לכלבים שלה, בשביל להתכונן למערכה נגד אהובה אכילס, כדי לקרוע אותו לגזרים. אי-אפשר לעשות את זה בלי כלבים, כמובן! לכן ביקשתי ממי שהיה אז בדיוק הבן-זוג שלי, להתחפש לאמריקן פיטבול טרייר. אז רצו לרשום אותנו בסוכנות בתור ליצני קרקס. אבל אני התנגדתי בידיים וברגליים. בידיים וברגליים. ולבסוף – אחרי הרבה חרטבונה – רשמו אותי בתור "עושה צרות רגשנית לגיל הנעורים". [זועמת] האופי שלי כולרי!! מנתח האופי שלי הסיק ללא צל של ספק, שאני כולרית. [זועמת] פנתסילאה, מדאה, יהודית, סלומה!! אתם יכולים בבקשה להיכנס לרגע לנעליים שלי? אני עושה אודישן עם גרטכן מ"פאוסט" ומרגישה כמו ארנולד שוורצנגר בתור טרמינייטור. הבמאי מצפה לרגשות אבהיים וחוטף במקום זה חרדות סירוס. אי-אפשר לתקן את זה. בניגוד לעצה המפורשת של הסוכנת שלי הלכתי שוב לאודישן, לפני שנה, עם פנתסילאה. אשתו של המנהל האומנותי אומנם הקיאה, אבל… לא התקבלתי! הוא עמד לפני, הגברבר המסכן הזה, עם ה… [מצביעה על הקיא] איכס! על המקטורן החדש שלו. "בעיניי אישתי אומנם זה היה נהדר", הוא אמר לי. "אבל לצערי אנחנו לא יכולים להעסיק אותך, כי יש לך בעיית ס' חמורה." – "אתה יודע, יקירי", עניתי לו. "לארץ הזאת יש הרי מבחינה היסטורית בעיית ס.ס. די חמורה. אז אני כבר אסתדר עם בעיית ה-ס' שלי." אבא שלי מת במחנה ריכוז, הוא נפל שיכור ממגדל השמירה. את האמונה בדמות האב החיובית איבדתי. [פונה ללכת. משחקת את הדבילית.] אני בטיפול. אני בטיפול, כי למנהלים אומנותיים יש חרדות סירוס בנוכחותי והנשים שלהם מקיאות בגללי. אני כבר לא בטוחה, אם זה לא היה הפוך: המנהל האומנותי הקיא ולאשתו היו חרדות סירוס? לא משנה. מה שמעניין אותי באופן אישי: למה אף אחד לא שואל מה אני מרגישה, כשאני רואה במאים גרמניים ואת הנשים שלהם? למה אף אחד לא שואל מה אני מרגישה, כשאני רואה עורכי דין גרמניים ואת הנשים שלהם? למה אף אחד לא שואל מה אני מרגישה, כשאני רואה רופאי שיניים גרמניים ואת הנשים שלהם? למה אף אחד לא שואל מה אני מרגישה, כשאני רואה את שר התרבות הגרמני ואת אשתו? למה לא??? [שתיקה] למה לא???? [שתיקה] טוב, זה היה חייב לצאת מתישהו. כן. וכבר אנחנו בלב ליבה של הסערה. אתם יודעים מה קורה, כשאת מאבדת את דמות האב החיובית? את יודעת? [לוקחת את המזוודה שלה, את הכיסא ואת השקית. בנימה מאירת פנים] שיהיה לכם ערב נעים! [יוצאת מבואסת.] מסך!!

 Sugar_Dollies_520x333_01520_333

לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל- abumidian@riseup.net

 Doc5_image001

//Doc5_image007

//

//

//

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: