Skip to content

פַאר החדשה דרום (Neue Vahr Süd)

מאת סוון רגנר

על אחד הלהיטים החמים ביותר בגרמניה

פרנק לֶהמן עומד להתגייס מחר, ב-1 ביולי 1980, לצבא של גרמניה המערבית. בארה"ב שולט הנשיא קארטר, בבריה"מ ברשנייב, ובגרמניה המערבית מתפצלים הקומוניסטים לעשרות קבוצות יריבות. פרנק סיים לימודים בתחום הסחר הבינלאומי, והוריו מתפלאים שהוא מתגייס לצבא. הוא פשוט שכח לסרב, ועכשיו אין ברירה. שם הרומן הוא הרובע בעיר ברמן, שבו הוא מתגורר עם הוריו. אחיו מני עזב לברלין המערבית, באותה תקופה – פלנטה אחרת.

ביום האחרון לפני הגיוס הוא נוסע עם האוטו, שהשאיר לו אחיו, למזנון של האוניברסיטה. הוא לוקח טרמפ כמה סטודנטים, וכיוון הם מתפלאים שהוא נוסע למזנון של אוניברסיטה מבלי להיות סטודנט, הוא מתחיל איתם ריב אבסורדי.

בתור מנת היום נתנו בשר אורז סרבי, וזה היה מעולה בשביל פרנק, כי הוא סבל את זה או לפחות לא כל-כך אהב את זה, ודווקא בגלל זה זה היה טוב, שנתנו את זה היום, זה לא נכון, הוא חשב, בזמן שהוא קרא את התפריט, לאכול היום משהו טעים, מי יודע מה נותנים מחר בצבא, הוא חשב, וכמה שאתה עולה יותר, ככה אתה נופל יותר, ואם היום אתה אוכל משהו טעים, אז ההלם מחר עוד יותר גדול. המחשבה הזו היתה כל-כך דפוקה בעיניו, שהוא צחק. (עמ' 23)

"דווקא" ו"הוא חשב" הם שני מאפיינים בולטים בספר. מישהו ספר את כמות ה-"הוא חשב", והגיע ליותר מ-600. וכל ההתנהגות של פרנק מאופיינת ב"דווקא". במזנון הוא פוגש את מרטין, ואז מצטרפת זיבילה, שהייתה באוטו בזמן הוויכוח האבסורדי. למחרת הוא מתגייס, ורוב הספר מספר על חוויותיו בטירונות ובשירות הסדיר, וגם מה שקורה בסופי השבוע. הוא לא מצליח להסתגל לצבא, והוא חושב:

"קודם כל לחשוב, הוא חשב, כי זה היה חסר לו בעיקר עד עכשיו, זמן לחשוב, איכשהו לקבל מבט-על על הכל, מה באמת קרה בשלושים השעות האחרונות, ומה הוא אמור לחשוב על זה. אבל גם עכשיו, ברגע השקט הראשון, שהיה לו מאז שהיה בצבא, זה לא היה קל. לא פלא, שאף אחד לא אומר כלום, צריך לחשוב על הדברים בשקט, הוא חשב, אבל זה כמובן לא ממש עזר לו, זו מטה-שיחה פנימית, הוא חשב, והשתמש בביטוי שמרטין קלפ אהב להשתמש בו לאחרונה, אני חושב יותר על החשיבה ועל מרטין קלפ, הוא חשב, מאשר על העניין עצמו, זה קשה להתרכז כשחושבים, הוא חשב, כשחושבים באותו הזמן על החשיבה, וכשחושבים על הריכוז, אז גם קשה להתרכז, מצחיק אבל נכון, הוא חשב, ובעצם זה נורא חשוב, לחשוב על זה בשקט, והוא חשב על סרט שהוא ראה לאחרונה, בחיים הקודמים שלו, לפני הצבא, בטלוויזיה, משהו עם צוללת גרמנית בסוף מלחמת העולם השניה, היו שם שני יפאנים, שרצו להתאבד, ואחד אמר: 'החיים קצרים', והשני אמר: 'כן, אין זמן לחשוב', ואז הם בכו והתאבדו."

(עמ' 67-68)

כשהוא חוזר הביתה בסוף השבוע הראשון, עומדת בחדר שלו הטלוויזיה של דודה הלגה, שאביו רוצה לתקן, והוא מבין את הרמז, ושוכר חדר בדירה יחד עם חברו מרטין. דרך סופי השבוע בדירה הזו אנו מתוודעים בצורה קומית מופלאה לפיצולים האין-סופיים של כל הקבוצות הקומוניסטיות באזור. בשבוע השני בצבא הוא נבחר להיות איש אמונים של הטירונים כלפי המפקדים, דווקא בגלל נאום חוצב להבות שלו עצמו נגד התפקיד ועל האבסורד שבתפקיד הזה. בהמשך הוא מגיש הצהרת סירוב לשרת בצבא, והוא יודע, שאין הרבה סיכויים שהיא תתקבל, אחרי שכבר התגייס ואחרי שכבר ירה בנשקו האישי. זיבילה מפגישה אותו עם ידיד בשם היינר, שידריך אותו איך לעמוד בשאלות של וועדת המצפון. הוא רוצה להכין אותו לשאלה הבלתי-נמנעת: מה אתה עושה, אם חיילים מצפון קוריאה פולשים לבית הוריך ועומדים לאנוס את אמך ולהרוג את שני הוריך?

"נו באמת, איזה שאלות מהתחת" אמר פרנק בלי התלהבות. "מה את הרוצה, שאני אענה על זה? אני לא יכול להגיד, שאני אהרוג אותם, אז אני נכשל. אבל אני גם לא יכול להגיד, שלא אכפת לי, שהם אונסים את אמא שלי, זה גם לא הולך."

"בדיוק. זו הדילמה הפציפיסטית. ואת זה הם יודעים טוב מאוד."

"מה? מה זה?"

"הדילמה הפציפיסטית."

"אהה!"

"והם יודעים כמובן היטב, שאי-אפשר לתת על זה תשובה הגיונית."

"את זה כל אחד יודע. זה דבילי."

"בדיוק."

"דילמה פציפיסטית, ביטוי נהדר, באמת", אמר פרנק באירוניה, אבל היינר רק הנהן בגאווה. גם היינר לא המציא את הצלחת העמוקה, חשב פרנק.

"אף אידיוט לא היה עומד בצד ומסתכל", אמר פרנק, "איך חיילים צפון-קוריאניים אונסים את האמא שלו, אם באותו זמן יש לו מכונת יריה טעונה ביד."

"הוא שאמרתי", הדגיש היינר. "חוץ מזה, מה זה הקטע הזה, שהם טוענים כנגד החיילים הצפון-קוריאניים שהם אונסים נשים, זה הקטע הכי גרוע."

"את זה אני לא יודע" אמר פרנק, כדי לעצבן קצת את היינר. "מה שעושים חברינו מצפון-קוריאה, על זה אין לי מושג."

היינר התבלבל, הביט בפרנק, ואז בזיבילה. זיבילה משכה בכתפיה.

"טוב", אמר היינר מהורהר, "בכל אופן זו הנקודה: זו שאלה, שאין עליה תשובה ברורה. בכל אופן שאלה, שאי-אפשר לעבור איתה את הוועדה."

"אני יודע", אמר פרנק. "אבל יש כאן גם כמה בעיות טכניות."

"למה?"

"אי-אפשר פשוט לרסס אנשים במכונת יריה, כשאמא שלך עומדת באמצע. אז גם אמא הולכת פארש."

"אה, כן…", אמר היינר.

"אתה רוצה שכטה?" שאל מרטין קלפ. הוא הוציא מהכיס ג'וינט קטן מאוד והדליק אותו.

"לא, אני לוקח דברים כאלה", אמר היינר.

זיבילה הביטה במרטין קלפ ואז בהיינר, ואז היא אמרה: "אבל אני." מרטין קלפ לקח מהר שכטה גדולה והעביר לה את הג'וינט.

"זה רק שטיקי", אמר בלחץ.

"לא לזה התכוונתי", חזר היינר לנושא והביט בזיבילה, שלא החזירה לו מבט, אלא הייתה מרכוזת בשטיקי של מרטין קלפ. היינר קימט את מצחו.

"למה לא התכוונת"? שאל פרנק.

"לזה עם הבעיה הטכנית. לא הייתי מציין את זה, אם הם שואלים אותך דבר כזה."

"ברור, אני לא אידיוט."

"אני גם לא אמרתי שאתה אידיוט."

"גם לא הייתי מייעץ לך", אמר פרנק וחיקה את הטון של הרי, כמו שהוא בכלל היה רוצה שהרי יהיה פה עכשיו, עם הרי הכל יותר מצחיק, הוא חשב.

"אני רק מתכוון", אמר היינר, "זה העניין שבו זה נחתך. בשאלה הזו."

"באיזו שאלה עוד פעם?" פרנק העמיד פני תם.

"בזאת עם הקוריאנים. אני מתכוון, אלה מהרא"ד קוריאה."

"הרא"ד קוריאה?"

"הרפובליקה העממית הדמוקראטית."

"אוי ויי", אמר פרנק. "והקטע הזה, עם הרא"ד קוריאה, זה כל-כך קרוב לליבם?"

"לא", אמר היינר, שהביט בו עכשיו מלא ספקות. "העניין האחר. זה עם הדילמה הפציפיסטית."

(עמ' 349-350)

אומנם פרנק יודע, שזו השאלה המכרעת, אבל נכשל בכל זאת בוועדת המצפון, והוא מייחס את זה למצב רוח רע, שהיה לכולם שם, גם לו וגם למי שבחן לו כליות ולב. יום אחד מגיע משום מקום אחיו מני מברלין לביקור, וגם איתו הכל הולך עקום, והוא הרי מאוד אוהב את אחיו הגדול.

החלק השני של הספר בן 630 עמודים משעשעים מתרחש כעבור כמה חודשים. פרנק סיים טירונות, והוא מוצב בברמן, ולא סתם בברמן, אלא ממש בשכונה שלו, בפאר החדשה דרום. אבא שלו לא מבין איך הוא נכשל בוועדת המצפון, אחרי שהוא כתב לו עדות אופי, וגם אחרים.

"אני לא רוצה להגיד כלום", אמר אביו של פרנק, "אבל כשמתחילים משהו כזה ועוד מכניסים לעסק את כולם, אז צריך גם לגמור את זה כמו שצריך, לדעתי." –  "זה הדבר הכי אידיוטי, כשמתחילים משפט ב'אני לא רוצה להגיד כלום, אבל', התעצבן פרנק. "זה הדבר הכי אידיוטי. משפטים שמתחילים ככה, אלה המשפטים עם הכי הרבה משמעות, וכשמקדימים משפטים כאלה עם 'אני לא רוצה להגיד כלום, אבל', אז אתה רוצה בעיקר, שלא יסתרו אותך, וזה בכלל השיא."

שני אירועים גדולים מאוד מסיימים את הספר הארוך והיפה הזה, אחרי שגם היה סיפור מאוד יפה עם זיבילה, שלא צלח, ואני נהניתי מכל אחד מ-630 העמודים, המלאים הומור מושחז וביקורת חברתית חריפה על ימין ועל שמאל, ויחד עם זה הוא ספר קליל ומהנה.

הרומן הזה הוא חלק מטרילוגיה, שהחלק האחרון שלו, "מר להמן", יצא ראשון, בשנת 2001, והפך מיד לרב-מכר היסטרי ולסרט, ותורגם גם לעברית. "פַאר החדשה דרום", החלק הראשון, יצא בשנת 2004, גם הוא הפך מיד לרב-מכר ולסרט. הנה בקרוב של הסרט:

http://www.youtube.com/watch?v=kX1vj3pweME

ב-2011 הוצג בהמבורג עיבוד לרומן למחזה והפך גם הוא ללהיט.

neue_vahr_sued_1.

neue_vahr_sued_2

Doc5_image007

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: