Skip to content

דיר יאסין (תיקון)

חזיון דוקומנטרי

מאת: אורי  שני

הקדמה

רוב רובה של ההתרחשות מבוססת  על תיעוד. מה שהניע אותי לכתוב את החזיון הזה הוא משפט מתוך "1949" של תום שגב, שבו הוא מתאר, שבטקס היישוב מחדש של דיר יאסין ניגנה התזמורת של בית הספר לעיוורים. מיד ראיתי את התמונה ואת הסמליות שבה. בגלל המשמעות הנוספת הוספתי הערות למחזה, שדרכם אפשר להגיע לתיעוד המתואר.

מקום: דיר יאסין

זמן: מ- 1948 עד ?

דמויות: (לפי סדר ההופעה)

תושבי גבעת שאול ודיר יאסין

חיילים ערבים

חיילים ישראלים

קולותיהם של בובר, סימון, סנטור ורות

תזמורת עיוורת

השרים קפלן ושפירא, הרב הראשי, ראש העיר של ירושלים ועוד מכבדים

מאושפזים

ד"ר ברום, רופא בבי"ח "הרצוג"

אח

תמונה 1

הסכם אי-התקפה בין תושבי דיר יאסין לתושבי גבעת שאול, בעברית (בלי מבטא), תושבי גבעת שאול הם יהודים חרדים עם פאיות.  רקע: שקופיות של דיר יאסין בשנות הארבעים (1)

תמונה 2

מו"מ עם "הכנופיות הערביות", בערבית. אותו הרקע, אבל הוא מעלה עשן (2) התושבים מתנגדים להצבת כוח מזוין בכפר.

תמונה 3

הכיבוש והטבח (3), משחק אילם, אבל אכזרי ביותר. השחקנים לבושים בשחור, גם החיילים וגם הקורבנות. תאורה: אולטרה-סגול, כאשר רק כלי הרצח נראים באור זוהר. מוזיקה: מתח, סאונד: מלחמה, בזמן הציטוטים המוזיקה והסאונד מוחלשים)  בצדדים: שקופיות של הצלב האדום (שמאל) ושל הרופא … (ימין). קול: ציטוטים מתוך הדו"ח של … (4)

הטבח נמשך. בשני הצדדים וגם מאחור (לפחות שלוש פעמים) אותה שקופית של בגין. קול: ברכתו של בגין ללוחמי האצ"ל :"קבלו את ברכותיי על הכיבוש המזהיר הזה. אימרו לחיילים: עשיתם היום היסטוריה בישראל." (5)

תמונה 4

חושך. תרועת חצוצרות. אלומת אור ממוקדת על ירכתי הבמה שמאל, גובה שניים וחצי מטרים. רואים קצה תורן של דגל. לתוך האלומה נכנס-עולה לאט דגל ישראל המונף תוך כדי ובעקבות תרועת החצוצרה. שומעים דו"ח (6), קול נשי רענן, לא עליז מדי, בפייד-אין:

"השטחים הניתנים לניצול חקלאי ניכרים הם ומגיעים למאות דונמים של אדמה טובה וראוּיה לעיבוד. שטחים אלה עוּבדו במשך שנים רבות על-ידי אנשי הכפר הקודמים. מסביב לבתים נטועים גנים, עצי פרי וזית המתאימים לאספקה עצמית של המתיישבים העתידיים. הבניינים בדרך-כלל בנויים בצורה יסודית ויפה ואינם דורשים תיקונים יסודיים. בכפר גם בניינים ציבוריים כגון בית-ספר, בית מרכזי למוסדות ציבוריים וכו'…"

כרוס-פייד עם המכתב של בובר, סימון, סנטור ורות לבן-גוריון. המכתב יוקרא בארבעה קולות גבריים עדינים ומבוגרים, ללא התרגשות יתרה. הקולות ייתחלפו מדי שניים-שלושה משפטים, כדי להדגיש, שזהו מכתב משותף:

בובר: ידועה לנו יפה צרת אחינו העולים החדשים אשר הגיעו למולדת לאחר שנים רבות של נדודים ומגורים במחנות ההסגר ומחנות-ריכוז, וגם כאן מתגוללים הם עוד ללא קורת-גג לראשם.

סימון: יתר על-כן, יודעים ומבינים אנו שממשלת ישראל מצוּוה לדאוג לשיכונם ולסידורים בישראל במיטב מרצהּ.

בובר: אבל יחד עם זאת, חושבים אנו, שדיר יאסין אין הוא המקום המתאים, או לכל הפחות טרם הגיעה השעה, לקבל החלטה בנוגע להקמת יישוב עברי בכפר זה. שמו של כפר זה הפך לשם-דבר בעולם היהודי, בעולם הערבי ובעולם כולו.

סנטור: בדיר יאסין נרצחו מאות אנשים, נשים וטף חפים מפשע. עניין דיר יאסין הוא כתם שחור על כבודה של האומה העברית. התנועה הציונית וצבא הגנה לישראל, ממשלתנו של אז –

בובר: ממשלתנו של אז –

סנטור: – הרגישו בזה וגינו את המעשה הנורא בביטוים שאינם משתמעים לשתי פנים.

רות: בחיי אומה ומדינה ישנם מעשים סמליים, שיש להימנע מהם,

סימון: וערכים חינוכיים שיש לשמור עליהם,

רות: ואצל אומה גדולה ועתיקה ומדינה קטנה וצעירה – על אחת כמה וכמה.

בובר: אנו מקווים שהזמן ופעולות אחווה קונסטרוקטיביות ירפאו גם אותו פצע קשה אשר כיום הוא עוד טרי יתר על המידה, כפי שעוד חרוּת בזיכרוננו האסון של ה-13 באפריל כאשר נרצחו אנשי השיירה הרפואית להר הצופים, יממה בלבד אחרי הטבח בדיר-יאסין. יבוא הזמן אשר בו נוכל לחשוב על פעולה בדיר יאסין, פעולה שתסמל את שאיפת עמנו לצדק ולאחווה עם העם הערבי. יישובו של דיר יאסין, כי יוּצא אל הפועל רק שנה אחת לאחר הפשע

סימון: רק שנה אחת לאחר הפשע ובתוך מסגרת ההתיישבות הרגילה – יהיה בו משום אישור, או לכל הפחות השלמה, עם רצח ההמונים של אז. " (7)

תמונה 5

אור לבן חזק. אין רקע. הבמה מקושטת לטקס לכבוד היישוב מחדש של דיר יאסין (8). בירכתי הבמה במרכז: כסאות, שכלי נגינה שעונים עליהם. בירכתי הבמה מימין: פסל, מכוסה בבד לבן. בירכתי הבמה משמאל: התורן עם דגל ישראל. נכנסים השרים קפלן ושפירא, הרבנים הראשיים, ראש העיר של ירושלים ועוד מכובדים. כולם חירשים. אך הדיבור רגיל, אין עיוות בדיבורם כמו אצל חלק מהחירשים, כנראה הם התחרשו לא מזמן.

נאומים:

לכבוד טקס היישוב מחדש נשמע ראשית אחת מנערות המתיישבים החדשים:

נערה, שעמדה ליד הדגל, מתקדמת וקוראת: (בתמימות)  "על זאת",  אלתרמן (9)

בְּעֶצֶם יְמֵי הַקְּרָבוֹת נִתְעוֹרֵר עַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ
שַׂר-הַבִּטָּחוֹן וְהוֹסִיף לַנֶּאֱמָר כָּאן אֶת תֹּקֶף סַמְכוּתוֹ
הַמְּפֹרֶשֶׁת. מַעֲשֵׂהוּ זֶה, שֶׁאֵינוֹ מִן הַשְּׁכִיחִים
בְּפָרָשׁוֹת מִלְחָמָה, שָׁוֶה כָּל שִׁיר שֶׁהוּא, הֵן מִצַּד
הַתַּכְלִית וְהֵן מִצַּד הַמּוֹפֵת וְהַכֹּחַ הַפְּנִימִי.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעֵר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"… וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

השרים קפלן ושפירא (יחד!) מביטים בשעוני הזהב שלהם. ניכר, שלא האזינו לנאמר.

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים…
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

חוסר הסבלנות של שני השרים גוברת. אחד מהם שולף דף מכיס מקטורנו.
וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"
אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,
עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.

השרים מתחילים לכחכח בגרונם, יותר ויותר.
אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר".
פְּרָט וּכְלָל
הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל כָּך מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַצִּינוֹק!

ראש העיר של ירושלים מצטרף לכחכוח. את הבית הבא כבר אי-אפשר לשמוע.
כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

אחד משני השרים דוחף את "על זאת" מהבמה וקורא את :

נכחיש את אחינו ואחיותינו
את בתי העיר ואת בתי הכפר
ואת הפונדק הבודד עלי אורח:
את הישיש בקלסתר פניו,
את האם בסודרה,
את הנערה בצמותיה
את הטף,
את אלפי קהילות פלסטין על משפחות
האדם,
את האיש שזעק פתאום
ובזעקתו מת,
את האִישה שחיבקה תינוקה אל לבה
וזרועותיה צנחו,
את התינוק שאצבעותיו מגששות אל
פטמת האם
והיא כחולה וצוננת,
את הרגלַים
את הרגלַים שביקשו מפלט
ונחבק את שקפצו ידיהם לאגרוף

וננשק את האגרוף שֶחפן את הברזל,
הברזל שהיה לנשק השחיטה, הטבח
והטירוף,
ולבותיהם מורעל
והם פְקוחי העיניים
ונמחק מזכרוננו את שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה
מלהושיע,
נתכחש ליום,
ליום בצהריו, לשמש
שעלתה על מוקד הדמים,
לשמים שעמדו גבוהים ומחרישים,
נתכחש לתלי העפר אשר מתחת לגנים
הפורחים.
נאטום אוזניים לחי את מתיו כי אינם הם מנגד לנו,
ועיניהם אינם ניבַּטות סביב סביב
ודומי, דומי לנו,
כי חיינו ראויים רק כאשר נעצום עיניים.

ראש העיר: "אני מזמין את תזמורת העיוורים (10) (התזמורת נכנסת, מחיאות כפיים), ועתה ניגש לשיא של הטקס: גילוי הפסל!" תוך כדי ש-

תמונה 6

– מישהו מוריד את הבד הלבן מהפסל, משתנה התאורה, היא פחות חזקה, זוויות שטוחות יותר, תאורה צבעונית יותר. באור זה כלי הנגינה מודגשים קצת יותר.

הפסל מתגלה כערימת גופות. יוצאות הגופות, העיוורים ממשיכים לנגן, האנשים הנוכחים בטקס בהלם, מקובעים לרצפה, לא יכולים לזוז ולא יכולים לדבר. אחרי שהגופות נעמדות, רואים, שהן היו מסודרות סביב צלב. הגופות עורכות פעולות ריפוי על עצמן ועל הגופות האחרות. זה יימשך כמה דקות, כל אותו זמן התזמורת מנגנת ובאי הטקס ממוסמרים. הגופה הראשונה שנעמדת מורידה את דגל ישראל מהתורן וקורעת אותו, לאט, לגזרים, מחלקת את הגזרים בין הגופות, שנעזרות בהם בשביל ניקוי והחבישה. בשלב מסוים פונות הגופות אל באי הטקס. כשגופה נוגעת במישהו מבאי הטקס, הממוסמר משוחרר מהאחיזה באדמה ומאילמותו, אך אם הוא מנזה לדבר, הוא יידבר ערבית בלבד. פעולת הריפוי הקבוצתית נמשכת. העיוורים מפסיקים אחד אחד לנגן ועוזבים את כלי הנגינה שלהם, מנסים לברר, מה קורה בחלל. כל עיוור שנוגע בגופה, נפקחות עיניו, והוא מצטרף לפעולת הריפוי הקבוצתית.

תמונה 7

הקטע המוזיקלי מסתיים, אחרון העיוורים עזב את כלי הנגינה שלו והצטרף לקבוצה. פעולת הריפוי הקבוצתית נמשכת והופכת לאט לשמחה גדולה.

תמונה 8

שינוי תאורה: חדר, פנים. ברקע: "יד ושם". נכנס לבמה אח ורופא המפסיקים את הפעולה ומתגלה, שאנחנו נמצאים בבית חולים "הרצוג" בגבעת שאול, לא רחוק מ"יד ושם" (אפשר לראות את "יד ושם" מהחלון האחורי). (11) בצידי הבמה מוקרנים סמלי בית החולים. גם על חלוקי האח והרופא אפשר לראות את אותו הסמל.

הרופא אומר את הדברים הבאים לאח, תוך שהוא בודק את החולים. הוא עושה הפסקות ארוכות, אבל הוא מתחיל עוד מהכניסה ומפנה את הדברים לאח המלווה אותו.

ברום: חשוב לקחת בחשבון את הקשיים הפסיכולוגיים הקיימים אצל כולנו, במידה זו או אחרת, המונעים מאתנו לעתים להתייחס לסבלו של האחר, וזאת בעיקר כאשר קשה לנו להשתחרר מעמדה נרקיסיסטית הגורמת לנו להתייחס לסבלנו ולחוויות טראומטיות שעברנו כאל דבר ייחודי ובלעדי. הכרה בסבלם של אחרים דורשת, אם כן, מאמץ לא מבוטל ואיננו דבר מובן מאליו באוכלוסיה חשופה לטראומות ולסבל…

זה נראה כאילו כל האזור שלנו נסחף למערבולת של טראומה, והמערבולת סוחפת עוד ועוד. יש כאלה בנוער שמגיבים בשיתוק, אחרים פונים לדת כדי לקבל תשובות ושוב אחרים מראים מוטיבציה מוגברת להתגייס ליחידות קרביות, כדי להכות בחזרה….

אח: אתה חושב להמשיך עם השיטה זאת, איך קוראים לזה?

ברום:  Eye Movement Desensitization and Reprocessing . תראה, היום ההתלהבות קצת גוועה. הטיפול ב-PTSD הוא מגוון, ומה שללא ספק חשוב ביותר הוא להחזיר למטופלים את תפיסת העולם כבעל משמעות, מובן וניתן לשליטה ואת תפיסת העצמי כחיובי ובעל ערך. …  (12)

פה ושם אפשר לשמוע "משתפר" "יפה" וכו' מפי הרופא בפנותו אל המאושפזים. פה ושם המאושפזים והאח פונים אל הרופא ב-"ד"ר ברום". האח מפנה את החולים החוצה, הם עוזבים אחד אחד את הבמה, אחרונים גם הרופא והאח.

ברום: (תוך כדי יציאה) צריך להחזיר להם את האמון בעולם, בנו, בעצמם, צריך להקפיד על דברים, שלא נראים תרפויטים, כמו היגיאנה אישית, שינה סדירה, התעמלות, מקום עבודה מסודר….

תמונה 9

הבמה מחשיכה. כלי הנגינה מוארים באופן זוהר (בעזרת אותו אולטרה-סגול ממקודם).

חושך.

.

.

(1)  לפי מארק ה. אליס (2003), מאיר פעיל, ועוד עדויות

(2)  אותם מקורות

(3)  אין טעם לעשות רשימת מקורות לנושא זה…

(4)  גם כאן המקורות רבים מאוד

(5)  מקורות למכתב של בגין:     www.palestineremembered.com/Acre/Right-Of-Return/Story433.html http://www.angelfire.com/ia/palestinefoever/dieryassin.html http://www.findarticles.com/cf_0/m2082/2_63/72435149/print.jhtml www.mediamonitors.net/robinmiller3.html

(6)  דו"ח מחלקת ההתישבות של הסוכנות, לפי תום שגב: 1949 עמ' 100

(7)  תום שגב: 1949 עמ' 101-2

(8)  גם שגב  עמ' 101

(9)  אביהו רונן כותב במאמר על "טוהר הנשק": כשבועיים מאוחר יותר [ז.א. באמצע נובמבר 1948. א.ש.] , ביקש בן גוריון את רשותו של נתן אלתרמן, להפיץ בין חיילי צה"ל את שירו "על זאת" שהתפרסם ב"טור השביעי", בציינו כי היה לפה טהור ונאמן למצפון האנושי. "אם מצפון זה לא יפעל ויפעם בקרבנו בימים כאלה – לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה".    מתוך:  "טוהר הנשק – גלגולי המושג והתפתחותו", סקירה חודשית, מספר 2 – 3, (אפריל 1991), ע' 5 – 24  www.avihuronen.com/hebrew/articles/tohar.html

(10) שוב שגב, עמ' 101

(11) זאת פשוט עובדה…

(12) ד"ר דני ברום הינו רופא בבית החולים הפסיכיאטרי "הרצוג", הממוקם על שטחה של דיר יאסין. הדברים לקוחים מהרצאה בנושא "להכיר בסבלו של האחר" משנת 2001 www.netivot-shalom.org.il/parshheb/nasso4.php וממקורות אחרים: http://app1.chinadaily.com.cn/star/2002/0613/cn8-1.html www.crackingworld.de/trauma1.htm

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: