דם ושנאה

אגדת טלמכוס

זה מכבר רווחת במחקר הסברה, שהאודיסאה היוונית של הומרוס מבוססת על אגדה או אגדות עתיקות, שסופרו כבר לפני כיבוש יוון בידי השבטים היוניים והדוריים, אלה שיצרו את התרבות הקרויה כיום "יוון העתיקה". לכן רציתי למצוא את המקור, או המקורות, ולמצוא כתב עתיק בשפה עתיקה שונה מהיוונית העתיקה המוכרת. מתוך מה שמצאתי הרכבתי את האגדה הבאה. לא המצאתי דבר. רק הרכבתי מחדש את החומרים. שינוי קטן אחד ערכתי: את התעטשות המפורסמת של אודיסאוס הפכתי לתנועת קימוט האף. אני רוצה להזהיר מראש, שדמות אודיסֶאוּס המוכרת כיום לכול, מצטיירת כאן אחרת לגמרי, אם לא לומר הפוכה. כמו כן הוא מכונה כמעט תמיד "אודיסֶאוּס היווני", מה שמצביע על כך, שהמספר ואולי רוב תושבי האי לא זיהו עצמם כיוונים.

לפני שנים רבות, בראשית התקופה המכונה

כיום עידן הברזל, התרחש סיפור הרואי

שיישמע גם מחוץ לאי היווני ההוא.

באי שלט ביד רמה המלך החזק ושמו

אודיסאוס.

אין לדעת האם כונה כך בגלל שנאתו

וחמת הזעם וחרון אפו, או בגלל שנאת

נתיניו כלפיו[1]. סבלם גאה מיום

ליום, עד בוא האיש הצעיר הזר.

טֶלֶגונוס.

הוא רצח את השליט והביא לסיום

שלטון אימים ארוך. מיד עלו אל ארמונו

גברים רבים, אשר ביקשו לרצוח אף את

בני משפחת המלוכה, המלכה ואת הבן:

טֶלֶמָכוס.

אך טלמכוס התייצב ללא מורא מולם

וזה הדבר אשר אמר:

"אחיי ואחיותיי, בני עמי – "

הקהל הרים קולו, הדם געש

"תנו לי לדבר אליכם, כי אתם לא יודעים הכל. אני לא חלק מכל זה!"

הנסיך היה נרצח  כעבור כמה שניות

אילולא היה יוצא מפתח הארמון

זה אשר שחרר את העם מעולו הכבד,

ורק הרים ידו. כבר שתקו כולם.

"תודה, טֶלֶגונוס –"

המשיך טֶלֶמכוס בדבריו

"כולכם יודעים, שאת הממלכה הזאת הקים הרמאי והגנב הידוע אוטוליקוס, סב סבי, כאשר הגיע לאי שלנו מהיבשת היוונית, וזאת לאחר שנודע לו על כל הברזל שיש כאן, הנכס הכי יקר שלנו! בעורמה ובשקר הוא השתלט על האי דונם אחר דונם, ואחריו בנו, ואחריו נכדו, אבי השאפתן אודיסאוס. לאודיסאוס כבר היה רכוש עצום לפני ההרפתקה האיומה, ששמה מלחמת טרויה, מעסקי הברזל והחקלאות, אבל הוא היה שאפתן והוא חלם על עוד ועוד. אתם שנאתם אותו, ובצדק, אך דעו לכם, שגם ליוונים רבים יש סיבות רבות אין-ספור לשנוא אותו גם-כן. הוא המציא את השבועה הנוראה, שחייבה את כל יוון לצאת למלחמה נגד טרויה. הוא חיכה לתירוץ, ובהזדמנות הראשונה הסית את כולם לכבוש את טרויה העשירה, בטענה שמעשה החבלה של פריס מצביע על כך, שטרויה היא קן מחבלים, ואם לא נגן על עצמנו, הם יקומו לכלותינו. הוא שיקר לפיקוד העליון, בעורמה ובשקר הוא הביא את איפיגניה לאאוליס, שתוקרב שם, והוא הצליח לגייס את אכילס למלחמה.

כל זה לא מזיז לכם, כי אלה צרות של יוונים, אולם זה חשוב, כדי שתבינו, למה לקח עשרים שנה, עד שחזר. אחר כך הצבא היווני התבוסס בבוץ הטרויאני, טובי בני יוון וטובי בני האי שלנו לא חזרו משם. אודיסאוס אחראי לכמה מהפשעים המחרידים ביותר במלחמה זו, כמו רצח המלך רֶסוס ועוד זוועות. כשיצא אודיסאוס למלחמה, אני הייתי תינוק, ובינתיים התעשרו כאן אחרים, מתיישבים יוונים ומקומיים כאחד, על חשבון רווחת הכלל.  אף אחד מהם לא נמצא כאן היום, אתם יודעים זאת."

אמר, וכולם הנידו בראשם.

"בעקבות האסון, שהמית על יוונים וטרויאָנים, לא העז אבי אודיסאוס לחזור הביתה. הוא התחבא והפליג, עשה עסקים עם מלכים ואהבה עם נשים, אך בשאפתנותו נשאר בקשר, כדי להכין את חזרתו הביתה."

וכך המשיך טלמכוס בנסיון נואש

להציל את עורו. הוא ידע, ש-

כל עוד טלגונוס לצידו,

יש לו עדיין סיכוי לשרוד

מול זעמו הגועש של העם.

"הוא פחד מכם, אחי, ולא חזר הביתה, ואילו מהאלים לא פחד, הפליג שוב ושוב, נגד רצונו של פוסיידון. הוא ערך טבח בפרות של הליוס, ואם לא די בכך, אז הים התיכון מלא בצאצאיו, שהשריץ על ימין ועל שמאל; כולם ממזרים, אחיי למחצה. לא כל הנשים אהבו את הרעיון, כמו לדוגמא נאוזיקאה, שעוד הייתה ילדה. "

בדברו טלמכוס על ניאופי

מותניי אביו ותנועת מפשעתו

הנמרצת, זע לו טלגונוס הגיבור

באי-נוחות, ולרגע חלפה מול מצחו

עננה, שאילו הבחין בה מישהו

היה שואל שאלות.

אך העם צמא הדם אהב עד מאוד

את סיפורי הזרע והדם של טלמכוס,

שהצליח לזכות ביותר ויותר

נקודות.

"בינתיים ניהלה פנלופה אמי בעצמה את עסקי הברזל הענפים. הסחר עם יוון היבשתית פרח, המבוגרים מביניכם עדיין זוכרים, כמה קשה עבדתם בשביל זה, נכון? ואז באו כל המחזרים החזירים, כן. הם היו חזירים, ורק בגלל שאודיסאוס היווני טבח בהם, זה לא הופך אותם לקדושים. רגע, רגע, אתם לא זוכרים את אנטינואוס, זה עם הזיפים, עם העיניים הקטנות, והאף הגדול והחיוך הזדוני? כילד הייתה המלכה אומרת לי: "אם לא תתנהג יפה, יבוא לך אנטינואוס בלילה." ואני פחדתי, ואמי פחדה. אבל יותר משהיא פחדה מכל החלאות האלה, היא פחדה מחזרתו של אגרוף הברזל, אודיסאוס השנוא והשונא, ולכן היא לא התחתנה שוב, גם כשאפסו הסיכויים שאודיסאוס יחזור. ההמתנה עשתה את שלה, המחזרים נהיו יותר ויותר אלימים, הדם עלה להם לראש וריח הברזל הציף את נחיריהם, העצבנות והחרדה היו כל-כך גדולים, שאפילו זקן תשוש היה מסוגל לקטוף את פנלופה בלי בעיות. לזה חיכה אבי. הוא התחפש לסבא חביב ולא מזיק,  רק כלב זקן וחלש בשם ארגוס זיהה את הסכנה, קשקש בזנבו ומת. גם המשרתת אויריקלאה רצתה לומר משהו, אך אודיסאוס חנק אותה, עד שכמעט נפחה את נשמתה."

כאשר סיים בדברים אחרונים אלה

הריח פתאום ריח של אשה,

זו היתה פנלופה, אמו.

היא חיכתה לשעת הכושר, כדי לצאת

מהארמון ולהתייצב

מול העם.

שעה ארוכה המתינה

עד שהמשיכה את דבריו

של בנה.

"אני זיהיתי אותו מיד, אך מה יכולתי לעשות? הוא שחט את כולם, את כולם, את החזירים. אודיסאוס השנוא שחט את כל החזירים, גם את לאיודס, הכהן, שהתחנן: "לרגלייך, אודיסאוס, אני מתחנן לרחמים ולהתחשבות. "[2]  רק את הכרוז מֶדון ואת הזמר פֶמיוס הוא לא רצח. הזמר פמיוס ראה הכל והתלבט האם להיאחז בקרנות המזבח של זאוס או בברכי הרוצח הסדרתי, אך לבסוף הוא הבין, שעדיפות ברכי אודיסאוס, בנו של לארטס[3]. והוא פנה לבעל החרב המטפטפת עליו דם:  "לרגלייך, אודיסאוס, אני מתחנן לרחמים ולהתחשבות." הוא פתח באותן המלים כמו קודמו, שבתוך דמו הוא התבוסס. "הרי תתחרט אחר-כך בעצמך, אם תרצח את הזמר." ועוד הוא אמר לו: "גם בנך טלמכוס יכול להעיד, שלא קרבתי מרצוני ומתוך תאוות בצע לביתך, כדי לזמר למחזרים. הם היו רבים יותר וחזקים יותר והכריחו אותי."

ואגרוף הברזל באמת השאיר אותו בחיים. תשאלו למה? אולי אתם לא זוכרים, אז אני אזכיר לכם: תחילה הוא הסתיר את הטבח על-ידי כך, שהורה לנגן מוזיקה נעימה וזמרה מלבבת. תחילת שלטונו של אודיסאוס הייתה חגיגה של זמרים, שצצו להם בכל פינה, וכוכבים נולדו חדשות לבקרים.

אבל אני רואה פה כמה פנים, שהתנגדו אז לטבח. פמיוס הזמר עשה עבודה טובה, רק שהוא הזדקק גם את מדון הכרוז. ולכן גם אותו הוא לא רצח. רק שניהם נשארו בחיים. מדון הכרוז ופמיוס הזמר. מדון הכרוז הצליח להשקיט את המרד בכך, שסיפר, שהטבח נעשה תחת השגחה אלוהית.  ואתם, בניי ובנותיי, אנשי איתקה, אתם האמנתם לו.  ואיך ייתכן, שפוסיידון שלנו יאשר את הטבח שעושה אודיסאוס היווני? "

עכשיו היה תורו של טלמכוס

לנוע באי-נוחות. ובנוסף

אף קימט את אפו,

מה שהיה מסוכן

ממש, יען כי זה

היה סימן ההיכר של אביו –

אודיסאוס.

הלא מתחה את החבל יותר מדי,

אמו, כאשר נזפה

במי שחייה ואף חייו

תלוים בהם?

כך חשב לעצמו.

אבל מהעבר השני עמד לו טלגונוס,

בפיסוק רחב, וחיוך גדול

היה שפוך על פניו. ולרגע האירה

קרן שמש את מצחו החלקה.

ועתה היה תורו לדבר:

"אנשי איתקה! העריצות נגמרה.  שפיכות הדם מאחורינו. בואו נתחיל בחיים חדשים. ביחד! הברזל הוא של כולנו, וכולנו ביחד נחליט מה לעשות בו!"

העם הריע לטלגונוס.

תקופה חדשה החלה באיתקה.

טלגונוס התחתן עם פנלופה,

וטלמכוס הפליג למרחקים.

על אף הגנתו של טלגונוס בערה

הקרקע מתחת לרגליו, והים

צינן את הבערה.

תחילה חשב לעצמו: "כמה חבל,

שאינני כרוז או זמר, כי אז

לא הייתה סיבה לחשש מבני

עמי. הייתי משרת את המלך,

לא משנה מי הוא ומה יעשה.

או מורה, עבד משכיל."

אז הגיע לאי איה, המקודש להליוס,

אל השמש. שם לא הכירו

את הברזל, אך הייתה להם

קוסמת, ושמה היה –

קירקה. וכאשר פגשה,

קימט ללא משים את אפו,

וקירקה חייכה.

לקירקה יכול היה טלמכוס לספר

את סודותיו הכמוסים ביותר,

כי ידע, שלא תשפוט אותו.

הוא סיפר על הטבח המזוויע,

שערך אביו היווני, אודיסאוס,

במחזרים החזירים.

ואיך הוא, טלמכוס, עינה באכזריות

את רועה העזים, שניסה

לעזור לאנטינוֹאוֹס. איך פשט

את עורו, אחרי שכל המחזרים

כבר נוצחו, וריח דמם המהביל

מילא את כל הארמון.

ואיך אביו, אודיסאוס, אגרוף

הברזל, שבע נחת מרציחות, קימט את אפו

מחריפות ריח הדם, ומשך

את אשתו אל עבר מיטת הכלולות,

והוא, טלמכוס, לא הסתפק,

ותלה את כל השפחות, שעשו

יד אחת עם המחזרים.

ואיך אחרי כל הטבח עזר לאביו

להשליט משמעת ברזל באיתקה

וחינוך צבאי מגיל צעיר, וציות עיוור,

כי את זאת הוא למד ממנלאוס,

מלך ספרטה.

כל זאת הוא סיפר לקירקה ועוד,

ובעיקר, כמה כבד משקלה של האשמה

הרובצת על חזהו. והיא שאלה, וקולה רעד,

וכדי שלא ירגיש, היא הניחה את

ראשה על חזהו הדואב:

"ומה עלה בגורל אביך?"

"כעבור שנים מספר הוא נרצח

בידי צעיר בשם טלגונוס."

וכאשר היגה את שמו של זה,

התכווצה קירקה ופלטה

צעקה חנוקה, וטלמכוס אחז בכתפיה,

היישיר מבט לעיניה והמשיך:

"אודיסאוס היה אבי, והוא היה מאהבך.

את זאת אני יודע. אך דעי: הוא היה מפלצת,

הוא היה שנוא וגרם סבל לכולם."

עיני קירקה נמלאו דמעות, וכאשר אמרה:

"אל תשנא את אביך." היה נדמה, כאילו דיברה

אל מישהו אחר.

כה קרובים היו טלמכוס וקירקה, שהוא

חש בזאת, ואף שאל, במישרין:

"אל מי את מדברת, קירקה יקירה?"

"טלגונוס –" – "מה?" –  "מה שלום

טלגונוס?" – "הוא נשא לאישה את

פנלופה, אמי."

וכך נישאו גם קירקה וטלמכוס. הוא אשר ירש

את השאפתנות של אביו ניסה להביא

את הברזל אל האי איה, אך אלה

העדיפו את הקסמים של קירקה.

עם השנים שכח את הברזל. רק תמונה

אחת הייתה מבליחה לעתים בחלומותיו:

ברזל חד כתער מתקרב אליו ממרחקים,

ומי שאוחז בברזל, הוא אביו – אודיסאוס,

והברזל הוא מחרשה, ובעיני אביו

מבט של טירוף. ברגע האחרון

היה מתעורר מהחלום.

הוא למד קסמים רבים וסודות עתיקים,

למד אף לכבד את הליוס ואת פוסיידון,

ואף קימוט האף נשכח, עבר,

אך את הסוד על טלגונוס

לא גילתה לו קירקה מעולם.

                                                                              אורי שני, יוני 2005

---

[1] השם אודיסאוס נגזר כנראה מהפועל היווני אודיסטאי, שפירושו: לשנוא, לרגוז

[2]  ציטוט מתוך האודיסאה

[3]  גם זהו ציטוט מדויק!

//

//