ביקור – שחרור 4

טריסטאן קרן מאושר. לא הבנתי את העולם יותר. אז הוא הסביר לי:

"תראה, כשהיא באה, לפני שבוע, שאלתי את עצמי: מה היא עושה פה לעזאזל? הבטתי בה, ארוכות, בתנועות הידיים, בהליכתה, במבט החוקר והחכם שלה, ולא הבנתי מה היא עושה כאן לעזאזל!

פתאום היא הייתה פה – "

"טוב, לא פתאום, סיכמתם את זה לפני שלושה חודשים, בפברואר, נדמה לי, לא?"

"כן, אבל עכשיו זה היה פתאום, ואני לא הבנתי מה היא עושה פה לעזאזל. היא נראיתה נינוחה, רגועה, גם אני השתדלתי להראות שטוב לי פה. ובאמת טוב לי, רק לא הבנתי למה היא באה. היא זרקה אותי מהבית, במשך שנה שלמה המשכנו להיפגש, לשוחח, עד שנסעתי.

היה לי טוב להתנתק, לגמרי, אבל היו כל-כך הרבה דברים חדשים, שלא היה לי זמן להתעסק בכלל בהתנתקות. פשוט הייתי רחוק מהכל. למדתי, עבדתי, ציירתי, הכרתי אנשים, זה היה מרתק. קהיר זאת עיר חיה, תוססת!"

"עיר ללא הפסקה, בלי ספק. אתה יודע, בתל-אביב יש סיסמה כזאת "עיר ללא הפסקה" – איזו בדיחה לעומת קהיר!"

"לא הייתי בתל-אביב, אבל אני מסוגל לתאר לעצמי. כאן יש הכל! ח'אן אל-חלילי, זמאלק, מועדונים, קולנוע, האוניברסיטה, גן החיות. אז מה היא עושה פה פתאום?

כשסיפרתי לכם, לך ולסברינה, שאשתי לשעבר שאלה, אם היא יכולה לבוא לבקר, אתם אמרתם לי פה אחד: "אל תעשה את זה."

"טוב, אתה חייב להודות, שזה לא היה מפתיע, כי אתה וסברינה לא דיברתם אף פעם פה אחד. שני צרפתים שונים זה מזה יותר ממה שאפשר בכלל לדמיין. אתה בא ממשפחה בורגנית טובה, ומורד בה, אבל הבית צריך להיות מצוחצח. סברינה באה ממשפחת פועלים אלג'יראית, ועניינים של סדר וניקיון הם לא על סדר היום שלה. יש דברים אחרים, שמסעירים אותה בחיים יותר מאשר ספונג'ה ושטיפת כלים. ושתדע לך, טריסטאן, בלי להעליב, בחיים לא צחקתי עם בן-אדם, כמו עם סברינה, ואתה, טריסטאן, מה לעשות, אתה קצת צנון."

אם אתה אומר…שניכם ייעצתם לי: 'ברחת עד לקהיר, ועכשיו היא תבוא בעקבותיך? לא כדאי לך!'

"ואתה ענית: 'אני לא ברחתי! ואני לא מפחד ממנה!' פחדת ממנה?"

"לא. לקחתי אותה לפירמידות הגדולות של גיזה, כמובן. אי-אפשר בלי זה, למרות שזה כבר יוצא לי מהאף. את כולם אני צריך לקחת לפירמידות, והן כבר באמת לא עושות לי את זה. יש בהן איזו עוצמה של עבר מפואר, אבל עלי זה לא עובד יותר. אני רק מתעצבן מהמצרים הקטנים, שנדבקים לך כמו זבובים, מבקשים בקשיש, או במקרה הטוב מנסים למכור משהו. בשני המקרים זה כמעט בלתי אפשרי להיפטר מהן, גם אם אתה מפתיע אותם בערבית רהוטה.

היא התפעלה מול האנדרטה העצומה הזו. אני יכול להבין אותה, והייתי מנומס וסבלני. בערב חזרנו לקהיר וחדנו לעצמנו כל הנסיעה חידות ספינקס חכמות. למה זה ולמה זה, למה ככה ולמה ככה…

הכרתי לה את מסעדת "פילפלה" במרכז העיר, ברחוב טלעת חרב. בדרך היא מתפעלת מהבניינים הגדולים מתקופת הקולוניאליזם. מה יש לראות כאן? אלה בניינים בני יותר ממאה שנה, כמעט שחורים מרוב לכלוך, תזכורת למשהו, שהיה פעם יפה ומהודר, ואז הסתיר לכלוך מסוג אחר. הסברתי לה את התפריט עם 50 ארוחות שונות, כולן על בסיס פול. היא היתה נבוכה, אכלה מעט, בגלל הדיאטה, והביטה בי. אני רואה, כמה שהכל זר לה, וכמה שהיא בכל זאת מתאמצת, ובפנים אני צוחק ואני נהנה הנאה סדיסטית. מה היא מתאמצת? מה היא בכלל עושה פה?"

"אז בגלל זה אתה כל-כך שמח עכשיו? כי מיררת לה את החיים?"

"לא, חס וחלילה, אני לא. הייתי מנומס ואדיב, לא? לקחתי אותה למוזיאון הלאומי ולמוזיאון המוסלמי ולארמון מוחמד עלי ולבית הקברות. כל אתרי העבר המפוארים האלה. מה לעשות, עלי זה כבר לא עובד."

במשך השבוע הזה היינו מודאגים מאוד, אני וסברינה. סברינה היתה אומרת לי: "מה היא עושה פה, האיזולדה הזאת?" פעם ביום הייתם מושכים אותי הצידה, שואלים בטון מודאג: 'אתה בסדר?' והוא היה אומר: 'כן, אני בסדר. למה שלא אהיה. נהפוך הוא. אני מצויין.'

טריסטאן המשיך:

"ואז הבנתי, בדיוק כשהיא נסעה, לפני כמה שעות, אני מבין, מה היא עושה כאן לעזאזל: היא מוכיחה לי, שהיא לא עושה לי את זה יותר.

וכשנפרדנו, אני רוצה לחבק אותה חזק ולהודות לה! לא, אני מתאפק, כדי שהיא לא תרגיש, ואני מחבק אותה לא חזק מדי, במידה, ואני מודה לה שהיא באה, אבל ככה שהיא לא תרגיש למה אני מתכוון.

איך שהיא נעלמה משדה הראיה שלי, הפניתי לה את הגב ורקדתי ברחובות המאובקים, עליתי בקפיצה על האוטובוס הדחוס. אתה יודע, האוטובוס לא עוצר, הוא אף פעם לא עוצר, הוא רק מעט את הנסיעה, ומי שרוצה לעלות, צריך לקפוץ דרך הדלת האחורית. אני מחייך, כולם מחייכים. החיים שלהם בזבל, של רובם, אני יודע את זה, אלא שהם לא מסתכלים אחורה. זה לא מעניין אותם, מי עלה. הם מסתכלים קדימה, כדי לדעת מתי הם הגיעו לתחנה שלהם."

 .

 .

 

אורי שני, פברואר 2007

//