ג'ורדי גלסראן: קרנבל

משרד משטרתי בברסלונה. בחדר הקטן שלושה שולחנות, על כל אחד מהם צג מחשב. השולחן הבולט הוא זה של המפקחת מריה גרלדה, מנהלת יחידת הנעדרים. על קירות החדר תמונות של נעדרים ומפות של העיר. (המחזה מתחיל בדיאלוג בין מריה גרלדה לבין פדרו. הם מדברים על אהבה ועל חיי האהבה ביניהם, ותוכן הדיאלוג נשמע סתמי, עד לרגע בו מודיעים על בואה של לאורה, שבנה נעלם שלשום. פדרו מספר לגרלדה, שאצל נעדרים בני 5 ומטה, החוטף הוא ב-49 % מהמקרים בן משפחה, וברוב המקרים ממניעים מיניים. הערת המתרגם: המפקחת מדברת במשלב שפה גבוה יותר מאשר האם, כדי להדגיש, שאין אפשרות, שהילד נחטף לצורך סחיטת כסף, כי האם עניה.) נכנסת לאורה, אישה צעירה, בת 23, לא יפה. היא אם חד-הורית, בנה בן שלוש. היא נראית עייפה. מה שלאורה מספרת, לא עוזר הרבה, היא משוכנעת שהבן נחטף, השוטרים לא כל-כך מאמינים, אבל אז מאיים עליהם החוטף: בעוד שלושים דקות הוא יפעיל פצצה שתהרוג את הילד, והוא מראה להם (אבל לא לנו, לקהל, כי אנחנו רואים רק את הגב של מסך המחשב ) הכל בשידור חי. עכשיו מתחילות שלושים דקות מורטות עצבים, וכתובת האתר, שדרכו אפשר לצפות בילד הקטן דרך האינטרנט, מגיעה גם לתקשורת, וכך כל העיר צופה עכשיו בילד. אבל אין לו דרישות. השוטרים מנסים לחשוב: אלה מחבלים ערבים? אולי פדופילים? אי-אפשר לאתר את האתר תוך שלושים דקות. אולי איזו כת? אולי זה אותם ההאקרים שהתקשרו מיד כדי להציע את עזרתם?  

לבסוף עוברות שלושים הדקות המוקצבות, ועל המסך משודר הפיצוץ. הזעזוע, ההלם, הצער, הכעס, הם אינסופיים. עד שמומחית המחשבים מראה להם, שהפיצוץ היה מזוייף. ואז גם מוצאים את הילד בריא ושלם בכניסה לתחנת המשטרה. מסתבר, שהכל היה משחק חולני, ביום הקרנבל, של בת-זוג של פדרו, אותו שוטר שדיבר בתחילה עם גרלדה על אהבה וזוגיות, שמתנקמת בו.

מחזה מותח מאוד, מורט עצבים ומפתיע.

שלוש נשים, שני גברים