Skip to content

הספרים של חיי

[מי שהכתב קטן לו מדי ולא מכיר את הטריק: CTRL + מקש הפלוס מגדיל את הכתב.]

מי שמכיר אותי קצת, יודע, שאני אוהב בני אדם, אני גם אוהב חתולים ואת הטבע, אבל אהבה מיוחדת, גדולה, יש לי לספרים!

מיכל יפת הוציאה השנה (2005) ספר, שבו 29 אנשים, רובם מפורסמים, מדברים על ספרים ועל הספרייה שלהם. אותי היא לא שאלה. אז אני אומר לבד…

יש ספרים שמכים בי מיד בעוצמה, ואני מרגיש שהם נכתבו בזה הרגע, במיוחד עבורי. יש ספרים אחרים, שלא מזיזים לי יותר מדי, אבל אני נזכר בהם אחרי שנה, או עשר שנים, והם פתאום מקבלים משמעות. וכמובן יש ספרים שהם גם וגם!

החוויה הראשונה, ואת זה אני זוכר בבירור ובחדות, היה ספר עב כרס של עלילות הקלברי פין וטום סויר, בגיל 7.

חרשתי את מאות העמודים בעונג רב, הערצתי את הקלברי פין, אבל הזדהיתי יותר עם טום סויר, למען האמת. אחר כך באו שלושת ???, סדרת ספרי מתח לילדים, שריתקו אותי מעל ומעבר, ובעקבותיהם גם הקמתי חבורת ילדים, שעסקה בפתרון תעלומות בשכונה. אלא שלא עלה בידנו להגיע לפרסום כמו החבורה המתוארת בסדרת שלושת ה-???

אחר-כך באו כל ספרי Karl May. אחרי שגמרתי את Karl May , עברתי Karl Marx, ולפרשנויות השונות, אבל אין ספק – המניפסט הקומוניסטי הוא החשוב ביותר.

     

וגם סארטר, המסה "אקסיזטנציליזם הוא הומניזם", ומחזותיו, בעיקר "הידיים המזוהמות".

ועם כבר התחלנו לדבר על מחזות, אז ראשית אציין את דריו פו: עם "צריך פיאט בחיים" (כך קוראים למחזה הזה בעברית) היו לי הרגעים מהיפים ביותר עם אחי, כאשר התגלגלנו מצחוק על הרצפה, ממש, מעצם הקריאה.

קצת לפני זה, בערך בגיל 12, חרשתי ספרות שואה, בעיקר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" של William L. Shirer, משהו כמו 1200 עמודים, ו"מילה 18". שם יש גם סצנות, שבשביל נער בגילי היו ארוטיקה מעוררת!

את הסדרה "אסטריקס ואובליקס" אני לא יכול למקם בזמן, כי היא המשיכה ללוות אותי לאורך כל השנים, גם אחרי מותו של גוסיני, שהייתה מכה קשה!

"נרקיס וגולדמונד" הכניס אותי למשבר רציני. אני חושב, שעוד לא יצאתי ממנו. ביומני מאותה תקופה אפשר לקרוא, עד כמה ייסרה אותי ההתלבטות בין שתי הדמויות. כתבתי (בערך): "אם לא אבחר היום להיות גולדמונד, אני נידון להיות נרקיס לשארית חיי. האם זה מה שאני רוצה?". ובאותו זמן בערך, בגיל 16, "חיי גליאו גליאי" של ברכט, שהציב לי דילמה מסוג אחר: האם באמת המעשה הנכון כיום הוא לקרוא להפסקה מיידית וטוטלית של כל מחקר מדעי, רפואי ואחר, עד אשר המדע יתחיל לשרת את האנושות ולא המעמדות השליטים? כבר אז היה זה קשה עבורי להתמודד עם השאלה, בגלל מוצאי (סבתא שלי, אבא שלי), וגם כיום (אח שלי) זו עדיין דילמה קשה ביותר.

זה אמנם לא המחזה הראשון, כבר ציינתי שניים אחרים, אבל לא אתמקד פה ברשימה זו במחזות. קראתי בחיי יותר מאלפיים מחזות, ורשימת המלצותיי בתחום הזה אין-סופית….

ספר נוסף שהשפיע עלי: "אומנות האהבה" מאת אריך פרום. במשפט אחד: הציווי המוסרי העליון הוא אכן: ואהבת לרעך כמוך, ואם לא תאהב את עצמך, לא תוכל לאהוב את הזולת. אך אהבת עצמך אין פירושה, אנוכיות, להיפך! אנוכיות ממלאת איזה חלל שנוצר, כי אתה לא אוהב את עצמך

קראתי הרבה ספרים, שלא תורגמו לעברית, ואני באמת לא יכול להבין למה. אציין כאן שניים:

"סיפורי ילדים" של פטר ביכסל, שהם אינם סיפורי ילדים כלל. אחד מהם תרגמתי, הוא כאן.

"נשיקות נשיקות" מאת רואלד דאל, הסופר האנגלי המפורסם ("צ'רלי וממלכת השוקולד", "מתילדה" וכו'). גם אלה לא סיפורי ילדים, למרות השפה שמטעה, אלא סיפורים של הומור שחור משחור.

כציוני לא יכולתי להישאר אדיש ל"היהודי הלא-יהודי" של יזאק דויטשר, אחד ההוגים החשובים של המאה העשרים, ואחד היהודים המושמצים ביותר על הציונים. אפילו אין עליו ערך עברי בוויקיפדיה. (הוא, דרך אגב, נולד ב-3 באפריל כמוני…) הוא דיבר על הציונות באמצעות דימוי יפה, עוד לפני 1967:

איש קופץ מבניין בוער ונופל על איש אחר. השניים יכולים לנתח את המצב בצורה רציונאלית ולנסות לפתור אותו, או שהם יכולים לריב ולשנוא אחד את השני, השני בגלל העוול שנעשה לו, והראשון בגלל הפחד מהנקמה של השני.

הספר הבא, בגיל 18, הוא "קסנדרה" של כריסטה וולף, שיצא באותה שנה. הסערה העיקרית, שהספר הזה הכניס אותי אליו, הוא בעניין מזרח ומערב. המערב הוא כל מה שגדלתי עליו, כולל המרקסיזם, עם הדיאלקטיקה היפה והחכמה. והנה באה כריסטה וולף, בעצמה גרמניה, שחייה במשטר, שעל דגלו נמצא מרקס ותורתו, ואומרת: אולי זה לא נכון, שכל דבר מתחלק לשניים? טרויאנים מול יוונים, נשים מול גברים, מיתוס מול לוגוס, מלחמה מול חיים, וכו'. אולי יש יותר משני חלקים בתוך השלם?

אחד הספרים הבודדים שקראתי בצרפתית, הוא סיפור המעצר של מרדכי אורן, במסגרת משפט סלנסקי. זה נקרא: prisonniers a prague – ולימד אותי דבר או שניים על עינויים, בייחוד עינויים, שלא משאירים סימנים על הגוף, כמו מניעת שינה ועוד. כמובן, שהדבר המדהים ביותר בספר, הוא אחרית הדבר, שבו מרדכי אורן טוען, שכל מה שהוא עבר, הוא טעות, ושהוא ממשיך לתמוך בברית המועצות.

אורן נפטר זמן קצר, אחרי שקראתי את הספר, בשנה שבא הגעתי לארץ.

גם באנגלית כמובן קראתי כמה ספרים, אבל היחידי שעולה לי לראש, שבאמת השפיע עליי, הוא "המוות והנערה" של אריאל דורפמן. זה היה הרבה הרבה יותר מאוחר. המחזה הזה הוא אחד הטובים של הרבע האחרון של המאה העשרים. בחלל דחוס, עם שלוש דמויות, עם עלילה המתמשכת לילה אחד, כלומר: "שלוש האחדויות האריסטוטליות", מצליח דורפמן ליצור דרמה מצמררת, מותחת, מטלטלת וחשובה.

הספר הראשון שקראתי בעברית, היה "ערבי טוב," של יוסוף שרארה, שהוא יורם קניוק. (נא לשים לב לפסיק אחרי "טוב".) עד היום הוא אחד הספרים החשובים ביותר בעברית, שקראתי. כמובן שהתחברתי ברבדים שונים למשולש הערבי-יהודי-גרמני, ועד היום מסעדת אבו-כריסטו בעכו היא מקום מיוחד עבורי.

אחרי זה באים "אותיות השמש – אותיות הירח", וויצק" ו"האני החצוי". וגם "חסות" ו"כבשו עצמם לדעת" בהוצאת מפ"מ "לכבוד" 20 שנה לכיבוש, ובאסופה זו בייחוד "אגדת יריחו" של מירה מינצר-יערי. הדימוי שהיא יוצרת שם מלווה אותי מאז בכל עשייה ומחשבה כמעט.

ו"צבעונים אחינו" של עמוס קינן, ובייחוד סיפר מינכן פתח בפניי עולם אחר לגמרי. אופוזיציה ישראלית מסוג שלא הכרתי.

בטירונות קראתי את הביוגרפיה של ויקטור חרה, שכתבה אשתו חואן חרה. על כובע ב' רחב השוליים שלי היה כתוב "קדימה למהפכה", וכך הכרתי את אחד מחברי הטובים.

הספר העברי האחרון שקראתי לפני הנסיעה למצרים היה "עם, מאכל מלכים" של יצחק לאור. כבר אז לא סבלתי את האיש, וכיום, אחרי מה שאני יודע, אני מתקשה לציין את שמו ברשימה הזאת. אבל אין מה לעשות: הספר הזה הוא יצרה אדירה! (ואני יודע, שמתי מעט קראו אותו.)

במצרים קראתי את "בסוף מערב" של בנימין תמוז. סיימתי את הספר בלילה מסויים בחמש בבוקר, לא הייתי מסוגל להישאר במקום, יצאתי מהדירה, הלכתי עד גשר 26 ביולי וצעקתי מכל גרוני, מרוב צער.

במצרים גם התחלתי לקרוא בערבית:

הפרוזה של נוואל אס-סעדאווי, השירים של סעאד אס-סבאח, המחזות של יוסוף אידריס, בייחוד "פראפיר", אחד המחזות הנפלאים ביותר בכלל.

גם "מכתבים מעץ הלימון" עם המכתבים של באשיר אל-ח'יירי, הרשימו אותי באצילות שלו. (הגרסה העברית פחות טובה, בעיניי.)

בחמישה-עשר השנים האחרונות יש כל-כך הרבה, שזה באמת קשה לעשות מבחר. אציין רק כמה מהבולטים:

הספרים של שמעון בלס, כמו "והוא אחר" ו"סולו".

"איש" של אוריאנה פלאצ'י, על פאנאגוליס, חייה איתו ועל הירצחו. כבר הפסקה ראשונה היא יצירת מופת בפני עצמה – איך שהיא מתארת את ההלוויה שלו, את ההמון, המפלצת בעלת מאות אלפי הראשים, שליווי את האיש שלה, איתו חלקה את שנותיו האחרונות, בדרכו האחרונה.

ועוד בפר איטלקי, אולי אחד הטובים ביותר בכלל: "אלה תולדות", מאת אלזה מורנטה, שקרע אותי לגזרים.

"זן ואומנות אחזקת האופנוע", שקראתי, כשמדין עוד היה פעוט, אבל כבר גרם לי להזדהות עצומה, בנושא יחסי אב-בן.

"יאלו" של אליאס ח'ורי. אני רואה את האיש הגבוה הזה חפניי, כאילו אני מכיר אותו מקרוב.

חוויה מיוחדת היא הספרים, שמיכל ואני קוראים ביחד, זאת אומרת: בעיקר אני קורא לה:

מהם ראויים לציון מיוחד: "פרא" של גבי ניצן, "ארבעה בתים וגעגוע", "רודף העפיפונים", "צלו של הרוח".

לפעמים זה גם מאמר עיתונאי, כמו "זעקי ארץ אהובה" של עזריאל קרליבך, משנת 1953.

ויש ספר אחד שמלווה אותי עוד מילדותי, אבל אז הכרתי רק סיפורים בגרמנית, שסופרו על אודותיו. כשבגרתי, התחלתי לקרוא את הספר עצמו: התנ"ך. לא בכדי הוא נקרא ספר הספרים! כי הוא באמת ספר הספרים.

לא יכולתי כמובן להכניס לרשימה זו את כל הספרים המשמעותיים, אבל אפשר לראות כמאתיים ספרים מתוך מדף הספרים הווירטואלי שלי באתר:

http://www.shelfari.com/abumidian/shelf

או כאן:

http://www.goodreads.com/review/list/18954306?shelf=read

קישורים אחרים:

על ראדק מאת סטפן היים

למי שדובר גרמנית: https://abumidian.wordpress.com/deutsch/nicht-in-unserm-namen/halevi/

התרגומים שלי

תקצירי מחזות שכתבתי

.

.

.

.

//

//

//

//

//

//

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: