לורה ולוטה

מאת: פיטר שאפר[1] (שם מקורי: (Lettice and Lovage

תרגום: אורי שני

דמויות:

מיס לורה דופה (Douffet )

מיס שרלוט שון ( Schön )

מיס פריימר

מיסטר ברדולף

קנטרן

איש אישה

תיירים

עבור לאו, שרצה קומדיה, ועבור מגי, אותה הקומדיה מעוררת לחיים, באהבה.

מערכה 1

סצנה ראשונה: A

מוזיקה כבדה אליזבתנית…

….

סצנה שניה

….

[לוטה[2] שופכת מעט או דה-קולון מתוך בקבוק קטן על המטפחת שלה ומשפשפת את רקותיה. אחרי רגע שומעים ארבע דפיקות חזקות על הדלת, ומיס פריימר מכניסה את מיס דופה, עוטה בראט שחור ומעיל שחור של רכבים, די תיאטראלי. היא נראית, כאילו צנחה מימי הביניים, אוחזת בתיק עור שחור ונראה שהיא עצבנית. ]

לוטה: אה, מיס דופה, יום טוב לך. אנא שבי.

לורה: [מתיישבת על כיסא מול לוטה.]

לוטה: אני מקווה, שהיתה לך נסיעה נעימה ללונדון.

לורה: זה לא כל-כך סביר, לא? לאור העובדה, שבאתי לשמוע את פסק הדין.

לוטה: סליחה?

לורה: הרי אני ניצבת לפני השופט שלי, לא?

לוטה: רק רצינו לבחון את מעמדך, ואני משוכנעת שאת מבינה, שזה בלתי נמנע… אין לי ברירה אחרת, כמה שזה חורה לי.

לורה: כמו התליין.

לוטה: סליחה?

לורה: גם התליין היה מבקש סליחה מהאדם, שאת ראשו הוא עורף.

לוטה: הייתי מודה לך מקרב לב, אילו היה אפשר לוותר בשיחה הזו על היקשים היסטוריים.

לורה: בבקשה.

לוטה: הרי אנחנו עוסקים פה אך ורק בעבודתך ובהתאמתך לעבודה הזו. שתינו יודעות על מה עלינו לדבר. בתור עובדת במחלקה שהעסיקה אותך אינני יכולה להתעלם ממה שחוויתי אתמול בעצמי. אינני מסוגלת להבין זאת, ועוד פחות אני יכולה להסכים לכך. האם יש בפיך דבר כלשהו להגנתך?

[שהיה.]

לורה: זו לא אשמתי.

לוטה: סליחה?

לורה: לכל היותר בפרשנות צרה וסתומה של המילה.

לוטה: אם כך, זו אשמתו של מי?

לורה: אני רוחשת כבוד עמוק לדיוק במסירת ההיסטוריה, כל עוד היא מרגשת או מדהימה. אינני חולמת אפילו לשנות משהו, ולו הפרט הזעיר ביותר.

לוטה: כמה נדיב מצדך.

לורה: אך במקרים מסויימים אני חשה – בזה אני מודה – צורך עז להושיט קצת עזרה…. גיליתי את הצורך הזה רק בקיץ הזה במשך העבודה שלי בבית בלייארן – וזו אשמתו של הבית בלבד, שנאלצתי להיעתר לו.

לוטה: של הבית?

לורה: כן.

לוטה: את מתכוונת באמת להטיל על הבית את האחריות על המצאותיך הגרוטסקיות?

לורה: אכן. בהחלט… בית בליארן הוא פשוט הבית ה כ י מ ש ע מ ם ב כ ל א נ ג ל י ה!!! אם יש עוד בית דומה לו, אני לו ראיתי אותו. אי אפשר אפילו שמץ של עניין בבית הזה. לא רק שהוא, מבחינה ארכיטקטונית, אחד המבנים המשמימים ביותר של תקופת טיודור – גם לא קרה בו שום דבר אף פעם! … במשך ארבע מאות שנים – כלום! מלכה אחת כמעט נפלה מהמדרגות – כמעט! נערה צעירה אכן נפלה – אך לא מהמדרגות, והיא נשארה בחיים, והייתה נערצת על ידי העניים. איך אפשר לצפות ממני, שאני אעשה מזה משהו?

לוטה: לא מצפים ממך, שתעשי משהו מ ה ב י ת, אלא שתדריכי את התיירים.

לורה: אני מצטערת, אינני יכולה להסכים איתך. מתפקידי להעשיר אותם. בעיקר את זה.

לוטה: להעשיר?

לורה: כן. "להעשיר! להעניק! להעצים!" הסיסמה של אמי, זכרונה לברכה. היא קראה לו שלושת העיניים. אמי הייתה גדולה דגולה.

לוטה: באמת? באיזה בית ספר?

לורה: העתיקה ביותר והטובה ביותר. התיאטרון.

[מיס שון כבר כועסת מאוד.]

לורה: כל השחקנים הטובים הם מחנכים, כפי שאת בטח יודעת.

לוטה: [קרה כקרח] אני חוששת, שזה חדש לי.

לורה: בטח! "אנחנו חומר הלימוד והמוסרים אותו הלאה, בעת ובעונה אחת." עוד משפט שלה. היא ניהלה וביימה להקת שחקנים, שלמדו ממנה איך לשחק את שייקספיר בצורה סוחפת ומדהימה.

לוטה: בצרפתית?

לורה: כן. היא עברה לצרפת אחרי המלחמה, כי היא לא הצליחה למצוא עבודה באנגליה, שיהלום את כישוריה. חיינו בעיירה כפרית באמצע הדורדון[3]. לא קיבלו שם את שייקספיר בסבר פנים יפות כל-כך.

לוטה: עד כמה שאני יודעת, אי-אפשר בכלל להצביע על התלהבות ממנו אצל הכפריים בצרפת.

לורה: גם לא אצל האינטלקטואלים. וולטיר קרא לו "ברברי" – ידעת את זה? "ברברי".

לוטה: זה לא מפתיע אותי. הגאלים חושבים, שהמציאו את התרבות.

לורה: אמי החליטה לשנות את זה. היא קראה ללהקה שלה, דווקא, "הברברים".

לוטה: היא כנראה לא היתה פחדנית בבחירת יעדיה.

לורה: מעולם! כל שחקנית ללמדה לדקלם את שייקספיר.

לוטה: והשחקנים ודאי גם.

לורה: לא היו שחקנים.

לוטה: היו רק שחקניות בלהקה?

לורה: בהחלט. אמי התחתנה בלונדון עם חייל מהצבא הצרפתי הגולה בשם דופה, שנטש אותה שלושה חודשים אחרי החתונה. בעקבות זאת עבר לה כל חשק להתעסק עם צרפתי. "חבר'ה לא יציבים", היא הייתה אומרת. "לא יציבים וערמומיים."

לוטה: התיאור מתאים לדעתי לכל העם הזה.

לורה: היא גידלה אותי לבד. היינו בדרך רוב הזמן – שיחקנו בכל רחבי דורדון – בבתי חווה ובאסמים – איפה שנתנו לנו. הצגנו רק את המחזות ההיסטוריים שלו – כי היסטוריה היתה האהבה של אמי. ברגע שהייתי מספיק גדולה, השתתפתי בהצגות, וכשלא שיחקתי, עשיתי משהו אחר בהפקה. עיצבתי תלבושות, בניתי אביזרים, ואימנתי את השחקניות בשביל הקרבות. אני יכולה לומר לך, הקרבות היו כל-כך פראיות, שרק חבורה של בנות גאליות בשריון מלא יכלו להילחם כך! אמי הייתה מפורסמת בגלל ריצ'ארד ה-III שלה. בתור גיבנת היא הכניסה לעצמה כרית לגב. היא היתה נפלאה! אף אחד שראה אותה, לא יישכח את השיא של המחזה, הצעקה הזאת באמצע שדה הקרב:

"Un cheval! Un cheval! Mon royaume pour un cheval!"…

[לוטה בוהה בה המומה.]

לורה: שיחקתי לפי התרגום שלה.

לוטה: [יבשה] מאמץ ראוי לציון.

לורה: לא בשבילה! שפות, זאת היתה עוד אהבה שלה. כשגדלתי, היא הרשתי לי לקרוא רק את מיטב הספרות העולמית. "השפה משחררת אותנו", היא הייתה אומרת. "ושורשינו בהיסטוריה." היא התעקשה על המורשת האנגלית שלי – במלים ובמעשים. כל ערב היא היתה מציגה בפניי אירוע אחר מההיסטוריה האנגלית – היא המחישה לי אותו עם כל הכישורים שלה! הקרב של ריצ'ארד לב ארי, עם הכתר בשיח הקוצים! האלון, שבסבך הענפים שלו התחבא צ'רלס השני, בזמן שאויביו הזועמים מחפשים אחריו! אילו היה נשבר ולו ענף זעיר אחד, וכל העתיד של הממלכה אבוד!… מדהים!.. האירועים העצומים ביותר נחרתו בזיכרון הילדותי שלי כמו יהלום שחורץ זכוכית… ועבורי התיירים שלי – הנופשים העצלים האלה, שלמשך עשרים דקות מהחיים שלהם תחת חסותי – הם כמו הילדים ש ל י , מהבחינה הזו. זו חובתי להעשיר אותם, להעניק להם, להעצים אותם.

לוטה: בעזרת סיפורי בדים?

לורה: הדמיון זורם, איפה שהעובדות משאירות ואקואום.

לוטה: גם משפט של אמך?

לורה: שלי! … כשהתחלתי בבית בלייארן, נצמדתי בדבקות לעובדות, כמו שהעתיקו לי אותן המחלקה שלך, עם כל המתח המחשמל שלהן. עוד לפני שהייתי מסיימת, היו הקבוצות שלי כבר אפורות לגמרי מרוב שיעמום! וגם אני נהייתי אפורה יותר ויותר – רק מלהרצות אותן! יש רוחות בבית בלייארן – גיליתי את זה מיד. הרוח הרעה של הכלום המוחלט. לא קורה שם כלום. אף פעם. החלטתי להילחם בזה!

לוטה: בעזרת סיפורי בדים.

לורה: בעזרת כל דבר!

לוטה: [לא מרפה] בעזרת סיפורי בדים.

לורה: [עם גדולה] אני הבת של אליס אוון דופה – מחוייבת, להעשיר את העולם, לא להחניק אותו באבק! לא הייתי מסוגלת יותר להעלות על דל שפתיי את הדברים האלה!… הגזמתי – אין ספק. התרחקתי– ואני לא מסתירה זאת – נסחפת – יותר ויותר ממדמנת העובדות. את הבית עליך להאשים בזה, לא אותי, כי אני נלחמתי בכך.

לוטה: זאת אמורה להיות ההגנה שלך?

לורה: פעם האנשים פיהקו והשתעממו, עכשיו הם זוהרים מהתלהבות. זה תופס אותם, זה מדליק אותם. ההיסטוריה הופכת עבורם לחוויה… זאת הגנה לא רעה.

לוטה: רק שהיא לחלוטין לא רלוונטית.

לורה: בחודש האחרון יש קערה קטנה ביציאה. העמדתי אותה שם לא מתאוות בצע – על אף שהיה אפשר, לאור השכר שלי, להבין זאת – אלא כי רציתי הוכחה! בכל העולם מביעים אנשים את הכרת התודה שלהם באותה הצורה: בכסף… [בגאווה] הקערה התמלאה בכל פעם! כל ערב מטבעות בלי סוף – האנשים חשו מועשרים על-ידי! לעתים אני צופה בהם, כשהם הולכים לחניה – מלאים בהתרשמות. כל אחד ואחד מהם!

לוטה: [נושכת] באמת? אם את מוכנה רגע להציץ במכתבים האלה – אז תגלי כמה וכמה, שלא חשים מועשרים – הם מלאים בהתרעמות!

[לורה מתקרבת לשולחן ומביטה באחד המכתבים.]

לורה: אלה תמיד אותם קנטרנים, הפרפקציוניסטים, ששומעים אותם הכי חזק.

לוטה: [כועסת] 22 מכתבים, 22 מכתבים עליך, מיס דופה! … ואף לא אחד מהם כתב מתוך התלהבות!

לורה: [ביהירות] 22.. מה זה כבר? הנה – יש לי 50! 60! הביטי בעצמך! .. כאן! תראי!

[היא שופכת את תוכן תיק העור שלה על השולחן – מפולת של מכתבים.] Vox populi ! קול העם! .. הנחתי את הכתובת שלי ליד הקערה. הנה התוצאה!

לוטה: [מוחה] בבקשה, מיס דופה! זה השולחן שלי!!

לורה: [משולהבת] קראי! קראי בעצמך!! … הנה ההגנה שלי! קול העם! … קראי אותו!

לוטה: [מתפוצצת] אני לא אעשה זאת! אני לא אעשה זאת! .. זה הכל הבל הבלים! … המכתבים האלה חסרי חשיבות! כלום אין לו חשיבות! אמך, ילדותך, הצגתך, זה הכל לא רלוונטי! [שהיה. היא מנסה להתרסן.] אני לא ב-show-business

– וגם את לא! נקודה. תפקידנו הוא לשמר מבנים לשימור. לא לעשות הצגות. נקודה. [היא נועצת מבט בלורה. דופקים בדלת ארבע פעמים.] כן. מה העניין?

[מיס פריימר נכנסת בחוסר בטחון, נושאת מגש עם תה, עוגיות, חמאה.]

פריימר: התה, מיס שון.

לוטה: [שקטה יותר] את רוצה תה, מיס דופה?

לורה: כן, בבקשה.

לוטה: בשבילי חזק, מיס פריימר.

פריימר: כן, מיס שון.

לורה: [בעליזות למיס פריימר] כל-כך חזק, שאפשר להרקיד עליו עכבר, הייתה אומרת אמי, זיכרונה לברכה.

פריימר: או, זה טוב! זה גדול! "להרקיד עליו עכבר"!… נחמד! שמעת את זה, מיס שון?

[פריימר ולורה צוחקות ביניהן בידידות, עד שלוטה מקפיאה אותן במבט.]

לוטה: מיס פריימר, בבקשה. [היא לוקחת את המכתבים של לורה.]

פריימר: [ללורה] הנה קרואסון וחמאה, אם את רוצה.

לורה: אין לך ריבת תפוזים?

פריימר: למרבה הצער לא.

לורה: חשוב שתהיה כזאת במשרד הזה. זו אחת מצורות השימור העתיקות ביותר. את מכירה את מקור המילה מרמלאד?

פריימר: למרבה הצער לא.

לורה: את בטוח מכירה, מיס שון?

לוטה: את מי?

לורה: את מקור המילה מרמלאד.

לוטה: למגינת ליבי, לא. [ממשיכה לקרוא את המכתב.]

לורה: [אל פריימר, לא מתרשמת.] מארי, מלכת סקוטלנד. היו לה הרבה מיגרנות… [מיס פריימר מביטה בלוטה] ומי יכול לבוא בטרוניה, האישה המסכנה, הכלואה? כל פעם כשהיא חלתה בזה, היא ביקשה ריבה מיוחדת, ריבת תפוזים. המשרתות היו מתלחשות: "הביאו את הריבה – מארי חולה! .. את מבינה? "Marie est malade" – מרמלאד!

פריימר: מקסים!… אולי גם לך כדאי לאכול מרמלאד תפוזים, כשיש לך מיגרנה, מיס שון.

לוטה: תודה, מיס פריימר, זה הכל כרגע.

פריימר: כן, מיס שון. [יוצאת בבהילות.]

לורה: [שותה את התה שלה] את סובלת ממיגרנות?

לוטה: [קוראת] לעתים.

לורה: אני מצטערת.

לוטה: לכל אחד יש משהו.

לורה: אולי השותפה שלך צודקת- מה שעזר למרי סטוארט, עשוי לעזור גם לך.

לוטה: אולי.

לורה: איזה מכתב זה? זה שכתוב בו, שאני מאירה את משעולי העבר בלפיד זוהר?

לוטה: לא, זה מהאישה עם הסוודר הירוק.

לורה: אה!

לוטה: [קוראת] "מיס יקרה, אני האישה עם הסוודר הירוק, לה הסברת בשבוע שעבר את הפורטרט של הילד עם העלים בשיער. זה כל-כך מרתק לשמוע את האמת על התמונה הזו. טוב ששאלתי, אחרת לא הייתי שומעת את הסיפור המזעזע על היורש הצעיר, שנרצח על-ידי דודו בעזרת זר קוצים מורעל. לא תיארתי שאפשר באמת להרוג בני אדם בצורה הזו, דרך הקרקפת. כמה חכם מצידך להסב את תשומת ליבי למוות הבלתי רגיל ב"המלט", כשהורגים את המלך דרך האוזן. זה רק מוכיח, שוב, כמה מחושב ומדויק היה שייקספיר…"

[שהיה. לוטה מביטה בלורה.]

לורה: אפילו החברה שלך מודה, שהילד מת מוות מסתורי.

לוטה: את לא מבינה בעצמך, ששום דבר מכל זה שייך לתפקידך? כלום! איננו מנהלים פה, כאמור, תיאטרון. אילו כתבת מחזות, היה זה לגיטימי בהחלט, להיעמד ליד הקערה שלך ולצפות שתתמלא הודות לכושר המצאתך. יש אולי אנשים שחושבים – אני לא מסוגלת להבין זאת, אבל יש כנראה – שזה לא רק מותר, אלא אפילו ראוי לשבח. אלא שמדריכת תיירים איננה סבתא מספרת סיפורים בתשלום. אצל מדריכת תיירים זה פשוט שקר.

לורה: טוב, נגד המילה זאת אני חייבת למחות! אצלי שום דבר, לעולם, איננו "פשוט"!

לוטה: שקר הוא שקר ולא יכול לזכות בתמיכה מהמשרד הזה. בואי נפסיק עם זה.

לורה: קראי רק עוד מכתב אחד. זה בעטיפה הכחולה. הוא מבמאי של ה- Royal Shakespeare Company , והוא כותב, כל פעם שאני פותחת את הפה, יש הרפתקה באוויר.

לוטה: זו בדיוק הבעיה.

לורה: למה בעיה?

לוטה: בבקשה! … כל זה מספיק לא נעים.

לורב: כן. בטח. אני מבינה. אנו חיים עכשיו בארץ, שרק הפשוט קובע. הדרכות פשוטות. אנשים פשוטים. אירועים פשוטים. הבנתי!

לוטה: מיס דופה, אני רוצה להיות גלויה איתך. [שהיה.] אין ביכולתי להצדיק את הישארותך בחברה שלנו.

[שהיה ארוכה.]

לורה: אם כך – הורשעתי.

לוטה: החליטו, למרבה הצער, שאינך עולה בקנה אחד איתנו.

לורה: מתי אני מפסיקה?

לוטה: הכי טוב – לאלתר.

לורה: אני לא יכולה לסיים את הקייץ? כבר לא נשאר הרבה ממנו.

לוטה: לאחר מחשבה מעמיקה אני מעדיפה שלא.

לורה: אני מבינה. טוב. כן. כמובן… אני מודה, זה יותר רחום. אלימינציה מיידית.

לוטה: אני מבקשת, מיס דופה!

לורה: לא, לא, באמת, בצורה חסרת הרחמים שלך את אפילו עושה טובה. לא נותנים לך, כמו שאוהבים עריצים מסויימים, לפתח תקוות שווא בצינוק. אני מודה לך!

לוטה: [מעוצבנת] אלוהים אדירים! – האם אנחנו לא יכולים פעם אחת לוותר על כל התיאטרליות שלך? .. הרי מדובר רק בעבודה חדשה בשבילך.

לורה: [פתאום קשה] באמת?.. זה באמת ככה?… ואיפה, לפי דעתך, אני מוצא אותה, בגילי?

[שהיה ארוכה.]

לוטה: אני אנסה, לכתוב לך המלצה כלשהי.

לורה: אני מבקשת שלא. לא הייתי רוצה שתשקרי למעני.

לוטה: אינני מתכוונת לשקר, מיס דופה. אבל אני כבר אמצא איזה רעיון.

לורה: זה לא הצד החזק שלך, מיס שון, רעיונות. כרגע את משדרת בעיקר integrity אפורה. אל תנסי ללכלך אותה בצבעים.

לוטה: [בשיניים חורקות] את לא הוגנת. את מאוד מאוד לא הוגנת. מאוד!

לורה: העבירו אותי לצבא המובטלים. הוגנות לא שייכת לתכונות הבולטות שלנו.

לוטה: [לוחצת על פעמון ששומעים.]

לורה: לסיום אני רוצה לספר לך סיפור אמיתי על צבע. את רשאית לבדוק אותה בספרי ההיסטוריה. האם את יודעת איך התנהגה מארי סטיוארט בהוצאתה להורג?

לוטה: בלי תיאטרליות, אני מקווה.

לורה: לחלוטין בלי. להיפך.. הקורבנות נהגו להסיר את הבגדים העליונים, כדי שלא ייתלכלכו בדם. [מיס פריימר נכנסת. לורה משלבת אותה בסיפור.] מלכת סקוטלנד הופיעה בשמלה שחורה. ואחרי שנשות החצר עזרו לה להסיר אותה, מה התגלה?

לוטה: אני באמת לא יודעת.

לורה: [למיס פריימר] את? [מיס פריימר נדה בראשו לאות שלילה, חסרת אונים. לורה מתחילה לפתוח את מעילה.] התגלתה כותונת ארוכה עד הקרסוליים. בגד בצבע הזנות, בה האשימו אותה! צבע קידוש השם – וצבע הבוז! אדום!

[היא יוצאת ממעילה השחור ומתגלה כותונת ארוכה אדומה, מכוסה מלמעלה עד למטה בכתרים זהובים קטנים. מיס פריימר משתנקת.]

לורה: כן, כולם השתנקו… זה היה הלם! כולם הביטו בה כלא מאמינים – עוד ביטוי עתיק יפה כזה – וצפו בהערצה מהולה בדחיה, איך יוצאת האסירה החולה הזאת, שבילתה 19 שנים בחושך, איך היא יוצאת מההשפלה הזאת, אל עבר הנצח… אישה שלמה שהשלימה עם עצמה ועם העולם! … [ללוטה] אלה עובדות נקיות, לא מסולפות. הי שלום.

[היא אוספת את מעילה ויוצאת מהמשרד. לוטה נועצת בה מבט של הפתעה מוקסמת. מיס פריימר עומדת בעיניים פעורות.

מסך.]

….