כשהחבל על הצוואר

לסבא של סבתא רבה שלי קראו מרקוס, ומרדכי. לאבא שלו היה הרעיון ההזוי הזה להתיישב במקום שיהודים מעולם לא חיו לפני כן: בארץ האגמים של פרוסיה המזרחית. לפני כמה שנים נכנס האזור הזה לרשימת המועמדים המועדפים להכרזת "שבעת פלאי עולם הטבע". לפני מאתיים שנה, בשנת 1807 ליתר דיוק, התרחש שם אחד הקרבות שהובילו ל"שלום של טילזיט", שהפך את נפוליאון לאדם החזק ביותר באירופה. אבא של מרקוס, איזידור, או יצחק, היה אז בר-מצווה. אולי כבר אז נולד לו הרעיון הזה. בכל אופן, כעבור שבע שנים נולד מרקוס, בנו הבכור בכפר ושמו יוהניסבורג, 170 קילומטר דרומית לקניגסברג, 190 קילומטר צפונית לוורשה. שני השמות, גם מרקוס וגם מרדכי היו סימנים למה שייקרה כעבור 16 שנים, אבל למעשה הרי מרקוס נקרא ככה פשוט כי הוא נולד בחודש מרץ.

מרדכי הוא מרדכי היהודי, שניצל כשהחבל כבר היה קשור לו על הצוואר. מרקוס היה אחד מארבעת האוונגליסטים. בברית החדשה מסופר שמרקוס נלקח על-ידי פאולוס למסע הראשון שלו, אך לא החזיק מעמד, ובאמצע, בפמפיליה, חזר על עקבותיו.

יוהניסבורג של אותם הימים היתה עיירה בצמיחה. אביו איזידור בורכרדט סחר בעצים, משאב שלא היה לו סוף שם. איפה שרק הבטת, וגם אם רכבת יום שלם – יערות. או אגמים. בעיקר בצפון. בדרום היה הגבול עם פולין. והשמועה שההתיישבות של יהודים ביוהניסבורג היא עסק כדאי, הגיעה גם לשם. ושם, מעבר לגבול עם פולין, הכיר איזידור מנהל של משק גדול מאוד בלומז'ה, יהודי ושמו שטרן, שלו מכר עצים. כשמרקוס הנער התלווה אליו, באחת המסעות, הוא התאהב בבתו של שטרן, שרלוטה, שהיתה צעירה ממנו בשנה וחודשיים. בינתיים עברו ימים סוערים על מזרח אירופה. הצאר ניקולאי הראשון, שהיה גם מלך פולין, לא כיבד את ההסכמים שעל בסיסם הוקמה "ממלכת פולין" כשמרקוס עוד היה תינוק, בשנת 1815, הוא למעשה הפך את פולין לשטח כבוש לכל דבר. ובשנת 1830 התקוממו הפולנים. "אטיוד המהפכה" של שופין נקראת על שם התקוממות זו. לומז'ה לא היתה רק קרובה לגבול עם פרוסיה המזרחית, בצפון, אלא גם לרוסיה, במזרח. בעקבות ההתקוממות הפולנית גויס הצבא הצארי, והפולנים גייסו כוחות, והרבה כנופיות פושעים ניצלו את השעה, ובשם כל מני ססמאות הגבירו את עסקיהם וגבו מחיר דמים כבד. הדרכים לא היו בטוחות, ויצחק בורכרדט הפסיק את המסחר עם לומז'ה.

מרקוס לא דיבר עם אביו על רגשותיו, אך לא הפסיק להרהר בנערה שמעבר לגבול. לילה אחד הוא החליט שהוא חייב לראות את שרלוטה, ויהי מה. הוא ידע שזה מטורף, אבל הוא החליט שלמחרת בערב הוא ייצא לדרך, וייצעד כל הלילה. לפי החשבון שלו המרחק היה שישים או שבעים קילומטרים, ובצעידה נמרצת הוא יכול להגיע עד אור הבוקר. אומנם הלילות היו קפואים בעונה זו, בדצמבר, אך הצעידה תחמם אותו. עם המחשבה על התוכנית הזו הוא נרדם.

היום הבא היה קצר, הלילה ירד כבר בשלוש בצהריים. יהיה לו מספיק זמן. הוא חיבק את אמו, אנה, שהיתה שוב בהריון, וגם את אחיו ואחיותיו. אולי היתה זו הפעם האחרונה שהוא ראה אותם. שטויות.

הדרך הובילה דרומה לאורך הנחל הקטן פיזה שזרם מאגם רוש. כמה שהוא אהב את האגם הזה! בעודו צועד, הוא ראה את עצמו מביא את שרלוטה את שפת האגם, מרחק הליכה קצר מיוהניסבורג, שם הם יישבו וייצפו בזריחה. ויום אחד הוא יביא אותה גם אל אגם שפירדינג הענק. אגם שפירדינג היה כל-כך גדול שהוא נראה כמעט כמו הים. רק מרחוק ראו את הגדה השניה, הצפונית. והם ייטיילו ביערות האין-סופיים. כשהתעייף מהצעידה, עשה הפסקה, אך מיד הבין, שאם ינוח עוד דקה נוספת, הוא פשוט ייקפא מקור. והמשיך ללכת.

ופתאום זה קרה. שני גברים התנפלו עליו מאחור, הוא לא שמע אותם לפני כן, היה שקוע במחשבותיו. הם דחפו אותו מהדרך אל עבר קרחת יער קטנה, שם בערה מדורה, וחבורה של פושעים התחממו לאורה. ובצד השני הבחין בקבוצה אחרת, משקשקים מקור ומפחד. הוא לא היה היחיד, היו עוד קורבנות. מרקוס לא הבין היטב מה קורה, אך לא עבר הרבה זמן, והפושעים החלו לתלות אותם אחד אחד על העצים. לזקן מבין בני הערובה הם אמרו: "אתה חיית הכי הרבה, אתה תהיה הראשון." וכך היה. גם על צווארו שח מרקוס מרדכי כבר הידקו את החבל. כשהוא כבר חשב שאיבד את הכרתו, מבלי שיספיק לומר "שמע ישראל", שיחררו לו פתאום את החבל ושאלוהו לדרך הטובה ביותר לעיר ללומז'ה. הוא לא היה צריך לחשוב הרבה, כי הרי הכין את עצמו למעבר הגבול מבעוד מועד. הוא אמר מהר: "אנחנו קרובים לגבול. אני חושב שזה פחות משעה, אפילו פחות מחצי שעה. המשיכו רבע שעה, ואז רדו ימינה לאורך הנחל. אחרי כמה זמן תראו שמשמאל נכנס לתוך הפיזה נחל קטן אחר, הווינצנטה. זה הגבול, אבל אין שם חיילים, הם למעלה על הדרך. תמשיכו עוד קצת לאורך הנחל, ואז תוכלו לעלות שוב לדרך." הפושעים החליטו לתת לו את חייו והסבירו לו שזה במתנה בעבור עצתו והורו לו לרוץ ולא להביט לאחור. זה מה שהוא עשה, כמובן. עדיין יותר ממחצית מהדרך היתה לפניו, אך הוא עשה אותה עכשיו יותר מהר מאשר את המחצית הראשונה. הוא חשב לעצמו, למה הוא נתן לפושעים האלה את המידע הנכון? למה הוא לא אמר להם ללכת ישר הלאה וליפול לידיהם של חיילי משמר הגבול? או לומר להם ללכת מזרחה? אבל זה היה מוביל אותם לשטוצ'ין, עיירה עם אוכלוסייה יהודית גדולה. וכל הזמן רדפו אותו התמונות של המסכנים התלויים על העצים, ורגליהם מתנדנדות. אם היה מהסס לשניה עם תשובתו, היו רגליו גם הן מתנדנדות עכשיו באוויר. בצעידה הזו נדר מרדכי היהודי נדר, שיקדיש את חייו לתורה.

הוא הגיע לחוות אביה של שרלוטה מותש וקודח מחום, בשעות הבוקר המוקדמות. הוא עוד הספיק לספר בקצרה לנאספים ההמומים את מה שעבר, ושטרן העביר את המידע החשוב הלאה. מיד אחר-כך שקע מרקוס למצב תודעה מעורפל, וגלי חום וקור טילטלו את גופו. הוא שכב חולה במשך שבועות, ושרלוטה טיפלה בו במסירות. יום אחד הוא שאל אותה: "למה קראו לך הוריך שרלוטה, ולא רוחל'ה או רבקל'ה?" שרלוטה חייכה וענתה: "אני נולדתי, כשפולין זכתה לסוג של עצמאות. היתה אווירה של חופש באוויר, של שחרור, ומי שייצג את הרוח הזו יותר מכל, היו הצרפתים." בדברים אלה בדקה שרלוטה גם את התאמתו של מרקוס הצעיר אליה, ותגובתו החיובית אישרה לה, שהבחור יכול להתאים לה. כשהוחלט, ששני הצעירים יינשאו, רצה מרקוס מיד לעבור את הגבול ולהודיע על כך למשפחתו. אבל שטרן עצר בעדו: "מרקוס, זה בלתי אפשרי. ואני צריך להודיע לך משהו. אביך החליט לעקור מיוהניסבורג. הם עברו הוהנשטיין." מרקוס היה נסער. האם הקוזקים איימו על משפחתו? האם פגעו בהם? או שהמצב הכלכלי, הפסקת המסחר עם השכנים הפולנים, גרם לכך?

מרקוס מעולם לא חזר אל יוהניסבורג, לא אל משפחתו, ולא אל האגמים ואל היערות.

לומז'ה היתה גדולה הרבה יותר מיוהניסבורג, עם קהילה יהודית וותיקה ומפוארת. רב העיר דיסקין היה מפורסם למרחוק. דוד ילין עלה עם משפחתו לירושלים, והרב משה דיסקין (המהרי"ל) ירש מאביו את משרת רב העיר בהיותו בן 25, כשבנם בכורם של מרקוס ושרלוטה היה בן שנה וחצי. הם קראו לו יצחק איזידור. וכעבור עוד שנה התמנה מרקוס לרבה של טרמסן בפומרניה, ושם נולדו סלומון וצילוש, אמה של יוהנה, הסבתא רבה שלי, שמסרה לנו את הסיפור הזה. ואת היום ההוא כשיצא מהיער בין פרוסיה המזרחית לפולין, מאותו הלילה שבו החבל כבר היה על צווארו, את היום הזה הוא חגג מאז כיום הולדתו, עד סוף חייו. ואילולא נתן את התשובה שנתן, לא היה נכדו מקים את עסקי הספנות בורכרדט, ולא היו היום – גם אחרי הסערה הנוראית של אמצע המאה העשרים, שהפילה רבים – כתשעים צאצאים ברחבי העולם, בישראל, באירופה, באמריקה ובהונג-קונג.