אריאל דורפמן: העלמה והמוות

צ'ילה. 1990. זה עתה הסכים הרודן הרצחני פינושה לדמוקרטיזציה הדרגתית. קולות ים. אחרי חצות. מרפסת וסלון.

פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חררדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את מקרי הרצח שנעשו על ידי פינושה ואנשיו, אבל לא מקרים של עינויים שלא הסתיימו במוות.

היא עצמה עונתה לפני 15 שנה ושרדה את העינויים, ולכן המקרה שלה, או דומים לו, לא ייחקר.

בעלה, המועמד גם לתפקיד שר המשפטים במשטר הדמוקרטי החדש, חוזר לביתם המבודד ליד הים יחד עם רופא שנתן לו טרמפ. פאולינה מזהה את קולו של הרופא הזה כקולו של אותו דוקטור מיראנדה שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה בעצמו, לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" מאת שוברט.

מיראנדה נשאר לישון אצלם ובאישון לילה היא תופסת את מיראנדה, קושרת אותו, ומאשימה אותו במעשיו. מיראנדה מכחיש הכל, ובעלה של פאולינה מסרב להאמין לה. תחת איומי אקדח ובהבטחה כי הוא ישוחרר משתכנע ד"ר מיראנדה, בעצתו ובסיועו של הבעל, להתוודות.

בקריאה מדוקדקת אפשר להבין, שעל אף שההודאה הוצאה ממנו בכח, הוא אכן הרופא המענה.

הסצנה האחרונה היא אחד הרעיונות המעניינים ביותר בתיאטרון המודרני, אבל בדרך כלל ההצגה מוצגת ללא הסצנה הזאת. את קדמת הבמה סוגר מסך ענק, שהוא מראה ענקית, למעשה, וקהל הצופים רואה את עצמו. מירכתי האולם נכנסים חררדו ואשתו, הבאים להאזין לקונצרט, כמה חודשים מאוחר יותר. קהל הקונצרט הוא אנחנו. פתאום נכנס מפתח אחר ד"ר מיראנדה. חררדו אינו רואה אותו, רק פאולינה, כך שאי-אפשר לדעת, אם היא מדמיינת אותו או לא.

בשנת 1994 יצא עיבוד קולנועי של המחזה בבימויו של רומן פולנסקי

הוצאת תיאטרון הבימה, 1994