Skip to content

לוע הלב

בלדה של רוצח

מאת: לוץ היבנר

תרגום: אורי שני

"אושר הוא נשק חם."

1

"כי כשהעולם מתפרק לאפיזודות, אז גם האדם מתפרק לחתיכות. מה זה "אני"? במהלך חיינו אנחנו חיים מאות חיים. חיינו מלאים ברוחות, כמו בבתי קברות קבורים בנו המתים, שבנוכחותנו קמים לתחייה: כל אבותינו נמצאים בתוכנו, אלה חיי הנצח שלהם.

ואם כך, מהי מהות האחריות המוסרית? במה אשמנו, שהשטן נמצא בתוכנו? בגופי תריסרי חדרים מושכרים לזר הבלתי נתפס הזה."

הרמן מלוויל  (סופר אמריקאי, 1819-1891, כתב בין היתר את "מובי דיק")

2

"יש כאלה שמרגישים אשמים, כי הם עשירים וכי הם חושבים, שאהבה ושלום לא מספיקים, ואולי הם צריכים לצאת החוצה לרחוב כדי שיירו בהם."

ג'ון לנון, ספטמבר 1980 (חודשיים לפני שנרצח ברחוב)

3

"תמיד ידעתי, שאני לא כמו כל האחרים, ושנועדתי לגדולות. גדולות לא במובן של האגו. היטלר היה גדול, לא?

אני יודע, שבמובנים רבים היה משוגע, אבל מצד שני הוא גם היה מבריק. ג'.פ. קנדי היה מבריק, איש יוצא דופן. מה שמבדיל אותי מהם, הוא העובדה, שנועדתי להשיג משהו גדול. זה לא קשור ליהירות. אני מתכוון שמובן מציאותי, הגיוני. תמיד ידעתי, שמתישהו כל העולם יידע מי אני."

מארק צ'פמן 1981

דמויות:

מארק צ'פמן

אמו

אביו (משוחק על-ידי השחקן שמשחק גם את: מיסטר גודבאר, השוטר השני, ווירג'יל)

כומר (אדמס)

ג'ון (צלם)

ג'ק (טכנאי צילום 1)

דייוויד (טכנאי צילום 2)

הנסון (שוטר 1, נושא קבר)

מור (שדרן, ראול)

ג'ני (סינדי)

ג'סיקה (גלוריה)

האנשים הקטנים (המקהלה), פריקים, שני מדריכי YMCA, ארבע שומרי ראש, הנשיא, ישוע, הולדן קולפילד [הגיבור של "התפסן בשדה השיפון"], הרוסטראטוס, איש (ג'ון לנון)

 LENNON

chapman_238

(במהלך המחזה אנו עוקבים אחרי קורות מארק צ'פמן, האדם שרצח את ג'ון לנון, סתם כך, כדי להיות מפורסם, בדצמבר 1980. ילדותו בצל אמא דתייה מאוד, שחושבת את בנה לסוג של נביא, והילד, שתמיד נמצא איכשהו בצד, מבחינה חברתית, על אף שהוא בטוח, שהוא אמור להיות כוכב. במהלך המחזה מדובר רבות על הרוסטראטוס, צעיר יווני מהמאה ה-4 לפני הספירה, ששרף את מקדשה של האלה ארטמיס, אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק, וכל זאת אך ורק, כדי להיכנס לספרי ההיסטוריה.

לשם עבודה על המחזה כדאי, בין היתר, לראות את הסרט CHAPTER 27 משנת 2007. הסצנה שלהלן נמצאת בערך אחרי שני שליש של המחזה, היא מתרחשת בשנת 1976, מארק בן 21, הוא מדריך במחנה של ה-YMCA, וזו הסצנה היחידה במחזה, שבה מופיעה סינדי.)

YOU'VE GOT TO HIDE YOUR LOVE AWAY

[לילה, חדרו של מארק במחנה של ה-YMCA. מארק שומע הקלטה של קרב, עם פצצות, יריות, צעקות. דפיקות בדלת, מארק מכבה את הטייפ.]

מארק: מי זה?

סינדי: [מבחוץ] זו סינדי.

[מארק פותח את הדלת, היא נכנסת.]

מארק: סליחה, אם זה היה חזק מדי.

סינדי: שטויות, כשיש ירח מלא, אני ממילא לא יכולה לישון. [היא מביטה סביב.] לא ראית עכשיו טלוויזיה?

מארק: לא, זה היה טייפ.

סינדי: חבל, רציתי לשאול, אם אני יכולה לראות קצת איתך. [היא מהססת] זה נשמע ממש כמו סרט מלחמה.

[מארק מפעיל את הטייפ.]

סינדי: אז מה זה?

מארק: הקלטתי בביירות, מהחדר במלון שלי.

סינדי: איפה?

מארק, בבירות, בלבנון, יש שם מלחמת אזרחים.

סינדי: נשמע שיש שם הרבה אקשן, מה?

מארק: היינו אמורים לעזור שם, אבל למעשה פשוט ישבנו שבועיים במלון, ואז הטיסו אותנו חזרה הביתה.

סינדי: כבה את זה, זה נשמע נורא.

מארק: אני שומע את זה כדי לשכוח את זה.

סינדי: גם כן שיטה.

[מאקר מכבה את הטייפ. שתיקה.]

סינדי: אז אני אעשה טיול, לפני הזריחה אני ממילא לא אצליח לישון.

מארק: את יכולה להישאר בכיף, אני גם לא מצליח לישון.

סינדי: יש לך משהו לשתות?

מארק: לא, אני לא שותה אלכוהול.

סינדי: אני יכולה לעשן?

מאקר: בטח.

[סינדי מדליקה סיגריה.]

סינדי: אתה אוהב את העבודה?

מארק: כן, מאוד, אני אוהב לעזור לאנשים אחרים, כל הסבל הזה, יש כאלה ששטו במשך שבועות על הים, עד שמצאו אותם. אם לא היינו עוזרים להם, לא היה להם סיכוי.

סינדי: [צוחקת] בטח, GOD SAVE AMERICA. תחילה אנחנו מפציצים אותם לזרה לתקופת האבן, ועכשיו אנחנו דגים אותם מהמים, ואנחנו עוד גאים בזה.

מאקר: זה לא אשמתנו, שהם עוזבים את וויאטמאם.

סינדי: אין לך ברירה, אתה חייב לחשוב ככה, הרי אתה בשרשרת הפיקוד.

מארק: ואת?

סינדי: אני סתם רציתי לברוח לפריסקו.

מארק: רק בגלל זה את כאן? כלומר, בכלל לא אכפת לך מה קורה עם האנשים האלה?

סינדי: אני לא יודע מאיפה אתה בא, אבל בפריסקו הם פירקו לנו ת'צורה, כי היינו נגד המלחמה, ועכשיו אני מנקה לממשלה את התחת. עזוב, תשכח מזה, אני עושה את זה בכיף, באמת.

מארק: את היית שם בפריסקו? אני מתכוון, בזמן שהיה ממש חם שם?

סינדי: לא נורא, אבל לך תראה אותם היום, כולם שותים, או מסניפים או מזריקים. אני לא רוצה לחזור.

מארק: אני… אני גם הייתי פעם פריק.

סינדי: [צוחקת] אם ככה, אתה הראשון, שאני מכירה. אנחנו תמיד חלמנו על פריסקו. איך זה היה?

סינדי: איך זה היה? קצת יפה וקצת צבוע, עזוב, זה עבר. למה אתה מביט בי ככה?

מארק: כלום, כלום.

סינדי: לא הייתי מאמינה, שמשהו כזה מעניין אותך. [היא מכבה את הסיגריה.] תגיד, אני יכולה להתקלח אצלך. המקלחת שלי מקולקלת.

מארק: בטח.

סינדי: אחרי זה אני ישנה כמו תינוק. [היא קמה, הולכת למקלחת. מבחוץ:] שמעתי, הנשיא בא בשבוע הבא. זה נכון?

מארק: כן.

סינדי: [מבחוץ] את תלחץ ידיים לנשיא ארצות הברית, זה לא נהדר?

מארק: כן.

סינדי: [מבחוץ] זה היה בצחוק. אני לא סובלת את כל זה. אבל אתה חייב ללכת, נכון?

מארק: כן.

[סינדי חוזרת, ערומה, ונשכבת על המיטה.]

סינדי: אני צריכה עוד קצת אוויר, לפני שאני מתלבשת שוב. [שתיקה. מארק פוזל לכיוונה.] אתה נחמד, לא מרובע כמו האחרים.

מארק: את גם מאוד נחמדה.

[סינדי לקוחת תמונה מהשידה ליד המיטה.]

סינדי: זו חברה שלך?

מארק: הארוסה שלי.

סינדי: ארוסה, ואו, מתי אתם מתחתנים?

מארק: כשיהיה לי ג'וב קבוע, היא בקולג'.

סינדי: אתה ממש דגם אמריקאי קלאסי.

מארק: מה הכוונה?

סינדי: ארוסה, תנ"ך ליד המיטה, עבודה ב-YMCA, עתיד מזהיר, הנשיא בטלוויזיה.

מארק: כזה אני.

סינדי: עזוב, אתה לא כזה, אחרת לא היית כאן, ואני הייתי לבושה.

מארק: לא מתחיל להיות לך קר?

סינדי: אני אעשן עוד אחת, אתה מדליק לי אותה?

[מארק מדליק לה סיגריה, מביא לה אותה.]

סינדי: החדר שלך הרבה יותר נעים משלי, יותר מחבק. תעשה לי מסאג' על הגב!

[מאקר מתחיל לעשות לה מסאג'.]

סינדי: לא כל-כך חזק, כן, ככה זה טוב.

[מארק עושה לה מסאג', היא מתחילה ללטף אותו, מורידה לו את המכנסיים, הוא מנסה לשכב איתה.]

סינדי: מה קרה? המצפון מציק לך?

מארק: אני יכול לכבות את האור?

סינדי: [צוחקת] הייתי צריכה לנחש. בטח, אם אתה מעדיף.

מארק מכבה את האור, הם עושים אהבה.]

מארק: זה היה הפעם הראשונה שלי.

סינדי: ו? כאב לך? [היא צוחקת, מארק מעלה את האור.] אל תיסגר מיד, זה בסדר. [היא מחבקת אותו.]

מארק: את רצית לשכב איתי?

סינדי: אל תדאג, אתה לא אנסת אותי.

מארק: למה, למה רצית לשכב איתי?

סינדי: לא שואלים כזה דבר.

מארק: תגידי לי.

סינדי: אני עייפה, אני כבר ישנה. [היא מתכרבלת בו.]

מארק: כי אני בהנהגה של המחנה?

סינדי: אל תדבר שטויות.

מארק: כי אני יפה? סקסי?

סינדי: בטח, אני חשבתי שיש לך זיין ענק.

מארק: באמת?

סינדי: מה פתאום, תשתוק, אני עייפה.

מארק: למה אני?

סינדי: תקשיב, מארק, ממני אף אחד לא יישמע על זה, ולחברה שלך אתה לא חייב לומר.

מאקר: אני הרסתי הכל. [סינדי קמה, מתחילה להתלבש.] לאן את הולכת?

סינדי: אין לי כוח עכשיו לקשקוש הזה, אני חוזרת אלי, פשוט תשכח מזה.

מארק: שאני אשכח את זה?

סינדי: אתם ב-YMCA לכולכם חסר איזה בורג.

מארק: את בכלל לא מבינה, מה עשית?

[סינדי הולכת.]

לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל-abumidian@riseup.net

Doc5_image001

 

Doc5_image006

 

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: