במקום שבו זורקים ספרים לפח, שם זורקים גם בני-אדם לפח

בימים הקרובים אני אזרוק מאות ספרים שמילאו את הספרייה הביתית שלי, לפח הזבל. במשך חודשיים ניסיתי למצוא להם בית חדש, כי אין לי מקום יותר אצלי בבית בשבילם. עברתי ספריות, חנויות ספרים יד שניה, מתנ"סים, בתי אבות, אף אחד לא רוצה ספרים. החוויה המזעזעת ביותר היתה לי אתמול בחנות די ידועה ברחוב המלך ג'ורג', ליד דיזנגוף סנטר, מול גן מאיר. התקשרתי בטלפון, ביררתי שיש טעם לנסיעה שלי, שאצליח להחזיר לעצמי לפחות את הוצאות הדלק (כפרה על הזמן שלי, סחיבת הספרים, כבר חודשיים, ממקום למקום). מילאתי את כל האוטו במאות ספרים ונסעתי.

האדון המכובד, "כבר דור שלישי בעסק", לא הסכים אפילו לראות את הספרים. הוא העיף מבט דרך השמשה והתחיל מיד לבזות את הספרים ואותי. "לזבל, לזבל… אין לזה שום ערך מסחרי…" ודברים הרבה יותר גרועים מאלה. ומאקרס המסכן שוכב אצלי באוטו, מאחורי השמשות הסגורות ומחייך לעצמו. הוא הרי קבע כבר לפני 170 שנה: בקפיטליזם הערך היחידי הקובע הוא הערך שיש לדברים בשוק. אתה חושב שיש לך ערך? שאתה שווה משהו? כן? כמה? כמה אתה שווה בשוק? כי רק זה קובע!

בשנת 1999 פרש מנהל בית הספר שבו למדתי, קותי דגון, מניהול בית הספר. הוא היה איש ספר אמיתי, מורה לספרות ופילוסופיה, נואם בחסד עליון, ובמסיבת פרידה שערכנו לו, אילצנו אותו לשאת נאום אחרון. זה היה נאום עצוב במיוחד, בין היתר הוא אמר, שכבן המאה העשרים הוא לא מתאים למאה ה-21, שבה לספר אין יותר ערך. במאה ה-21 שמתחילה בעוד כמה שבועות, כך אמר, צריך מישהו אחר לנהל את בית הספר. תוך כמה חודשים הוא נפטר מסרטן.

גם לא נכון יותר לקרוא למוסד הזה "בית ספר". פעם קראו לזה "בית חינוך". לא רע. אבל בית ספר זה בטח לא. עידן הספר התחיל עם המצאת הדפוס על-ידי גוטנברג ב-1436 והסתיים כעבור 500 שנים עם המצאת האינטרנט.

ב-1821 כתב המשורר הגרמני היינריך היינה במחזהו "אלמנסור": "במקום שבו שורפים ספרים, שם יישרפו גם בני-אדם." כעבור קצת יותר ממאה שנים קיימו הגרמנים את נבואתו במלואה. אני מתגעגע לזמנים ההם, שבהם שרפו ספרים ובני-אדם. היום פשוט זורקים אותם לפח. היום לא טורחים יותר לרדוף אותם, לאסור אותם, פשוט זורקים לפח, כי אין להם ערך מסחרי. הרבה בני-אדם נרצחו במלחמת העולם השניה, לא רק יהודים. אבל היום מתים כל שנה יותר בני-אדם מרעב וממחלות, שנובעות מהעוני שמייצר הקפיטליזם, בעיקר באפריקה, סתם ככה, בלי שאף אחד ייטרח לרצוח אותם. הם מתים לבד, הם נזרקים לפח, הם ייצור עודף, שאין לו ערך מסחרי. מיליוני בני-אדם בכל שנה נזרקים לפח, כי הם לא שווים. מיליונים אחרים מנסים להימלט צפונה, דרך צפון-אפריקה לאירופה, ודרך מצרים לישראל. חלקם טובעים בים התיכון, חלקם מתים מצמא, חלקם מצליחים להגיע ונשלחים חזרה. "לזבל, לזבל… אין לזה שום ערך מסחרי…" כמו שאמר האדון מרחוב קינג ג'ורג'.

גם אני, כמו קותי, בן המאה העשרים. מה היו הספרים בחיי, אפשר לקרוא כאן. כשאני אזרוק את הספרים שלי לפח, בשבוע הבא, אני אקבור סופית את המאה העשרים ואת חמש מאות השנים של עידן הספר. יהי זכרו ברוך!

 

//