דילוג לתוכן

לאופולד אהלסן: פילמון ובאוקיס

המיתוס על פילמון ובאוקיס מבוסס על הסופר הרומי אובידיוס.

אצל הסופר הגרמני אהלסן הזוג היווני הקשיש, שהתאהב בנעורים וחי באושר מאז, הזדקן לתוך מלחמת העולם השניה ונמצא בתווך בין הפרטיזנים היוונים לבין כוחות הכיבוש הנאצים.

מערכה ראשונה:

תחילה אנו פוגשים את גאורגיוס, אחד הפרטיזנים, ואת אלקה, נערה שמאורסת לאלקסנדרוס, פרטיזן אחר. הם נמצאים אצל ניקולאוס הזקן בבקתתו. אחר-כך מצטרף גם אלקסנדרוס ובסוף פנאיוטיס, מפקד הפרטיזנים. ניקולאוס ופנאיטיס הם הפכים: ניקולאוס זקן וחביב, בעל הומור ומעגל פינות, פנאיוטיס הוא צעיר, שאפתן, חמור סבר, חד ו"דוחה" (לפי הרואת הבימוי הראשונה). הפרטיזנים יוצאים למבצע צבאי נגד הגרמנים. אחר-כך מגיעה מרוליה הזקנה מהדיר, ואנו רואים את האהבה והחביבות בין שני הזקנים.

מבחוץ שומעים את יריות המלחמה, הנערה אלקה דואגת בגלל אהובה, אחר-כך יורדת מההר לכפר, לפני שיהיה לילה. פתאום נפתחת דלת הבקתה, ונכנסים קצין גרמני עם אקדח שלוף ואחריו שני חיילים פצועים בשם קרל ופרנץ. הקצין מכריח את הזקנים להחביא את החיילים הפצועים מפני הפרטיזנים.

מערכה שניה:

ארבעה פרטיזנים נחים אחרי הקרב, ניקולאוס משרת אותם. ככל שהשיחה והשהות של הפרטיזנים מתמשכים, ניקולאוס נלחץ יותר. סוף סוף הם הולכים. מרוליה נכנסת, היא שמעה הכל, והיא מאוד מודאגת.

מערכה שלישית:

ליל ירח. אור של "יופי כמעט לא מציאותי".  פרנץ פתוע קשה, קארל פצוע קל. מרוליה מטפלת בהם. פתאום אלקה קוראת מבחוץ. מרוליה מחביאה אותם, אלקה נכנסת. זה הדיאלוג ביניהן.

ניקולאוס חוזר מהכפר למטה, עם חדשות נוראות: הגרמנים רוצחים כפריים, כנקמה על מבצע הפרטיזנים. כנראה שגם ארוסה של אלקה בין הנרצחים. אבל זה לא בטוח. הם שולחים את אלקה להרים, שתודיע שם לפרטיזנים. אחרי צאתה, הם מחליטים להוציא את הפצועים הגרמנים מהבית. אבל כיוון שפרנץ פצוע קשה, הם משאירים אותו. פתאום נכנס אלקסנדרוס, במפתיע: הוא ניצל! אבל הוא לא שם לב לגרמני וממשיך בסערה הלאה, למעלה, לפרטיזנים. פרנץ מת. בחוץ הקרב מתחדש. הם ממהרים להחביא את הגופה.

מערכה רביעית:

שני המאורסים אלקה ואלקסנדרוס יושבים. נכנסים הפרטיזנים. הם חוקרים את ניקולאוס, מגלים את האמת: שהוא החביא חייל גרמני פצוע. הם מחליטים להוציא אותו להורג, ואלקסנדרוס מחליט להפר פקודה ולעזוב את הפרטיזנים.

מרוליה מתערבת ודורשת שיירו גם בה, אם הם חייבים להרוג אותו.

הגרסה הראשונה של המחזה היתה תסכית, ובתסכית אומר אלקסנדרוס את המלים האחרונות:

"נתנו לשניים עוד חמש דקות. ניקוס שתה, מרוליה שתתה, וכשהם יצאו, הם היו שתויים שניהם. היא נשאה את נאד היין, והוא נשף בחליל, והיא נתנה קצב על הנאד. זו היתה תהלוכה מגוחכת להחריד, גיחיך שקורע את הלב.

ערקתי. ביום למחרת. אלקה חיכתה לי. כך אני עדיין חי. מכל העשרים רק אני. אבל אני לא יכול לשכוח. כלום אני לא יכול לשכוח. גם לא איך קברו אותם, כמו כלבים, מתחת לעצים, עליהם הם נתלו. היא מתחת לטיליה והוא מתחת לאלה. לעתים אני עולה לבקתה למעלה. ענפי שני העצים משתרגים ביניהם, ובסתיו, כשהעלים מרשרשים, זה נשמע כמו בכי או צחוק."

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: