Skip to content

סברי ועקיבא

מאת: אורי שני

.

הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי.

.

הרכבת העמוסה בקמח דהרה בדרכה לסילו הגדול בחיפה. לא היה לקטר סיכוי להבחין באשה שחצתה את פסי הרכבת, והאשה היתה חירשת ולא שמעה את הרכבת. האשה נהרגה במקום. סברי היה אז עוד תינוק, יתום מאב, ועכשיו גם יתום מאמו. אביו מת עוד לפני כן, שנים רבות לפני כן, ואיש לא ידע על אודותיו דבר. כל זה קרה לפני שנים רבות, רק שנתיים אחרי שהצבא האנגלי, עם חיילים אוסטראליים והודיים, ירד מהכרמל וגירש את התורכים השנואים, וכל החיפאים, יהודים, מוסלמים ונוצרים הריעו להם ברחובות, הניפו מטפחות לבנות ורקדו.

בחיפה גרו אז יהודים ומוסלמים יחד כמו ביתר ארצות האסלאם. לעתים אמהות יהודיות הניקו ילדים מוסלמים ולהיפך. וכך באו השכנים המוסלמים אל משפחת יצחק היהודית, כי במשק שלהם הם עבדו. שלוש משפחות מוסלמיות עבדו עם הפרות והתרנגולות ובחקלאות במשק של משפחת יצחק ברחוב חירם. זה היה משק גדול, 84 דונם, ובו היו גם מחסנים, שמאיר יצחק השכיר. ולמשפחה העשירה הזו הביאו השכנים את התינוק סברי ואמרו ללולו, אשתו הטריה של מאיר: "קחו את התינוק. הוא יוכל לגדול אצלכם. יש לכם משק גדול."

וסברי גדל במשק עם הילדים המוסלמים והיהודים שנולדו וגדלו שם. ללולו נולדו עשרה ילדים, הראשון היה ראובן, הבן השני היה עקיבא. ראובן ועקיבא נולדו לתוך תקופת השפל של שנות העשרים, וגם משפחת יצחק סבלה מכך, אם כי פחות. אחת משלוש המשפחות המוסלמיות, שטיפלו בחקלאות, עזבה את המשק, מחצית מהפרות נמכרו, ובחלוף העימותים הקשים של שנת 1929 לא נשארו מוסלמים במשק, ועל סברי בן האחד-עשר הוטל להחזיק את לול התרנגולות. אבל גם בקרב התרנגולות היה צמצום. אמנם בגלל סיבה אחרת. עקיבא, הבן השני, זכר במיוחד את הנמיות שתקפו את התרנגולות. זה היה משק גדול, והיו בו כארבע מאות תרנגולות. יום אחד סיפר סברי לילדים, איך הוא ראה נמיה בלול מהפנטת תרנגולות. הוא הדגים איך התרנגולת קופאת ונופלת על הגב. כולם צחקו, ויוסי בן הארבע שאל: "מה זה ניסנאס?" כי סברי סיפר את כל זה בערבית. "זה נמיה." הסביר עקיבא. "כמו חתול עם אף של עכבר." בשנות השלושים התחילו לדבר במשק יותר ויותר עברית, וגם סברי למד אחר-כך עברית. עקיבא וסברי, שנהיו חברים, המשיכו לדבר ביניהם ערבית, גם כשעקיבא התאמן יומם ולילה על הפרשה אותה קרא בבר המצווה שלו.

באותה תקופה הניח סברי מלכודות גדולות עם תרנגולת מתה כפתיון סביב הלול כדי להתגבר על הנמיות. לילה אחד היה רעש גדול במשק. הילדים הקטנים פחדו, שני הגדולים, עקיבא וראובן, רצו ישר ללול. הם מצאו נמיה עם טלף בתוך המלכודת, צווח ומפרפר, ושלוש נמיות סביבה, שניסו לשחרר אותה. ואז עקיבא ראה את חברו סברי עם רובה, מכוון ויורה בנמיות. שתיים נהרגו, שתיים ברחו.

למחרת אמר מאיר לסברי, שהוא לא מרשה לו יותר להשתמש ברובה שלו.

לולו ניגשה למאיר, ביחידות, ואמרה לו:

– "מאיר, למה אתה כועס על סברי. הוא הציל לנו את התרנגולות."

– "אני לא חושב, שזה בסדר, שלסברי יש גישה חופשית לרובה שלי."

– "למה אתה מתכוון?"

– "אני לא יודע, הוא אומנם כמו בן משפחה, אבל – הוא לא."

– "אני לא מבינה, אתה מפחד ממנו?"

– "אני לא מפחד ממנו, אבל, תראי, הוא שבע-עשרה עכשיו. הוא כבר לא ילד!"

– "בהחלט! ואני גאה בו מאוד. הוא יפה, הוא זריז, הוא עובד קשה."

– "לולו… לפני חמש שנים עזבו אבו דבוס ומשפחתו וארדאת ומשפחתו… את יודעת…"

– "זה כבר שש שנים." פני לולו החלו להתקדר.

– "הם עזבו, כי היחסים בין יהודים וערבים בחיפה, ובכלל בארץ, הם לא כמו תמול שלשום."

– "סברי לא מושפע מזה. אני רואה אותו ואת עקיבא, ואני יודעת, שכל זה לא משפיע עליו."

– "הוא מרבה להסתובב בחיפה, ואני לא יודע, איזה אנשים הוא פוגש."

– "מה אתה רוצה, לכלוא אותו במשק?"

– "לא, אני רוצה שהוא יעזוב."

– "לא בא בחשבון."

זה היה מפתיע. מאוד. לא היה זה דבר שבשגרה, שלולו תמרה את פיו של מאיר, או תתנגד לדעתו, או בכלל תביע דעה משלה.

– "מה?"

– "לא בא בחשבון. אני גידלתי אותו. הוא כמו הבן שלי. אני לא אתכחש לו. לעולם. ואני לא מוכנה יותר לדון בנושא הזה."

אמרה, וחזרה למטבח. ואז עשה מאיר צעד שגם הוא היה בלתי שגרתי בעליל: הוא בא ללולו למטבח.

–  "בסדר, לולו. לא נדבר יותר בנושא."

לולו היתה אשה חמה, ופניה השתנו לאלתר, והכעס והקשיחות שהיו בהם התרככו.

–  "בקשר לג'פותה." (הרובה, בערבית המדוברת של חיפה)

–  "אני מסכימה."

–  "אני לא חושב, שנער בן 17 צריך להחזיק רובה."

–  "אתה צודק."

–  "טוב, אני חייב ללכת לריפיינרי (הוא התכוון לבתי הזיקוק.) אני מוכרח לפגוש מישהו מחברת של. את יודעת, אלה ששוכרים את המחסנים שלנו."

מאותו יום לא הגיעו יותר נמיות למשק של משפחת יצחק. סברי לא היה מודאג יותר מהנמיות, ולעתים הוא חזר הביתה רק מאוחר בלילה. מאיר לא ידע, שסברי בילה רבים מהערבים שלו עם בחורים צעירים בני-גילו, שהחרפת היחסים בין יהודים וערבים בהחלט השפיעה עליהם.

הסיפור המלא  פורסם כאן

וכאן

עיבודי תצלומים של חיפה המנדטורית בהשראת הסיפור שלי "סברי ועקיבא", שעשיתי בעזרת תוכנת Inkscape:

https://plus.google.com/photos/107740069813079727429/albums/5931505302417255681

.image3942

או כאן: http://www.flickr.com/photos/abumidian/sets/72157636247679573/

.

//

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: