שלושה כוכבים מעל החופה

.

מאת: מיכאל צוכוב

תרגום מגרמנית: אורי שני

 .

דמויות:

ברטה

אדון גרינפלד

גברת גרינפלד

גרטה

מנקה

חסן

אביו של חסן

חוקר משטרתי

.

….

3.

.

(ברטה היא גרמניה מבוגרת, שאיבדה את אהובה פריץ היהודי במלחמה, כי הוא נשלח למחנה ריכוז. אילו היתה מתחתנת איתו, היא היה ניצל. חסן הוא פלסטיני במשימה חשאית, ברטה המבולבלת רואה בו את פריץ . לחסן זה נוח, כי היא נותנת לו חסות.)

.

[אצל ברטה. משהו בין שיגעון זעיר-בורגני לאלף לילה ולילה. החלונות מוחשכים. חסן מתפלל, ברתה תופרת.]

 .

ברטה: פריץ, אלוהים שומע אותך גם אם תתפלל בשקט. ולא כדאי שהשכנים יישמעו אותך.

חסן: השכנים לא. אבל אבא שלי. אני מתפלל בשבילו. כדי שיישמע אותי ויישמח בי.

ברתה: מת יכול לשמוח?

חסן: אל תגידי את זה. זה עין הרע. אבא שלי חי וייבקר אותי.

ברטה: אבל פריץ! הרי כלבי הצייד השחורים של הגסטאפו קרעו אותו לגזרים ביער. הוא שוכב שם מת בתוך שיח פטל, והפטל צומח לו מעל הראש.

חסן: עלי גם חשבת שאני מת, אבל אני חי.

ברטה: את מתה, כי אני אוהבת אותך.

חסן: ואני אוהב את אבי.

ברטה: אבל בשבילך אני מוכנה גם למות, פריץ.

חסן: גם אני, בשביל אבי.

ברטה: אבל אביך מת.

חסן: האם לא נאלצתי למות גם אני, כדי שתהי מוכנה למות בשבילי?

ברטה: אבל עכשיו אתה חי, ואני בכל זאת מוכנה למות בשבילך, אתה מאמין לי?

חסן: אני מאמין. אחרת לא הייתי כאן. רק משאלת לבך למות בשבילי, החייתה אותי. לכן חזרתי אליך.

ברטה: למה אתה מתכוון, פריץ?

[שלוש דפיקות על הדלת. שתיקה. שוב שלוש דפיקות.]

ברטה: אין להם כלבים, אחרת הם היו נובחים.

[שוב שלוש דפיקות. ברטה דוחפת את חסן לחדר האחורי וחוסמת את הדלת עם השידה. אביו של חסן מצליח בכל זאת להיכנס. בידו האחת המזוודה השחורה, בידו האחרת צלחת עם פטל. הוא מביט סביבו.]

אבא: את לא רוצה פטל?

ברטה: אני לא אוכלת פטל.

אבא: מהיער.

ברטה: לא

אבא: בלי תולעים.

ברטה: מי אתה?

אבא: חשוך פה. כמו בחלקת קבר. אין שמש.

ברטה: מתרגלים.

אבא: לא יודעים מתי היא זורחת, ומתי.

ברטה: זה לא נורא.

אבא: זה נורא. נורא ואיום. היכן העיר הקדושה מכולן? מתי הוא זמן התפילה?

ברטה: אם אתה רוצה להתפלל, אתה יכול תמיד. אלוהים שומע תמיד.

אבא: זו גם סיבה להעיק על אוזנו בכל שעה?

ברטה: אתה לא מהגסטאפו, נכון? גם לא מה-SS.

אבא: איפה הוא?

ברטה: מי?

אבא: חסן.

ברטה: אין כאן שום חסן.

אבא: שמעתי אותו מתפלל.

ברטה: הוא התפלל למען אביו.

אבא: תפילתו הגיעה לאוזניי.

ברטה: אתה לא מת?

[חסן יוצא מהחדר האחורי. גם בידו מזוודה שחורה.]

ברטה: פריץ! [היא כורעת לפני רגליו של אביו.]

אבא: קומי! אנחנו כורעים רק לפני האל. זו האישה שמחביאה אותך?

חסן: כן, אבא. זו היא.

אבא: למה את מחביאה אותו?

ברטה: כי אני אוהבת אותו.

אבא: ואתה מרשה לה?

חסן: היא מוכנה אפילו למות בשבילי.

אבא: כופרת?

ברטה: זה לא קשור לאמונה. רק לאהבה. הפעם אני מוכנה לתת את חיי כדי להציל אותו.

אבא: את חושבת, שהבן שלי פוחד למות בשביל האל?

ברטה: אני פוחדת! אני לא מוכנה שהוא ימות עוד פעם.

אבא: [מנסה למצוץ בנרגילה] הגחלים כבו. [ברטה מביאה גחלים] היא יודעת למה אנחנו מתחבאים?

ברטה: אתם לא היחידים. כל היהודים מתחבאים. אחרת שולחים אותם למחנות.

אבא: היהודים? אנחנו הולכים למחנות, אנחנו הפלסטינים.

ברטה: לא משנה איך אתם קוראים לעצמכם. יהודים, עיברים, פלשתינאים… אותה מולדת ואותו האל.

אבא: אללה.

ברטה: לא קוראים לו יהווה?

אבא: אחרת לא היינו מתחבאים בארץ הדוחה הזאת. אחרת לא היינו נלחמים. רבים מאיתנו רצו להישאר במולדת, בפלסטין, אבל נאלצו לעזוב. אבל אנחנו, בני ואני, הלכנו, כדי ללחום מכאן את המלחמה הקדושה.

ברטה: מלחמה קדושה! זה מוצא חן בעיניי. זה נשמע כמו ימי ביניים, כשעוד היו אבירים ומסעות צלב לפלסטינה כדי לשחרר את ירושלים.

אבא: אנחנו נלחם עד שנצליח.

ברטה: האם גם כופרת כמוני יכולה להצטרף למלחמה הקדושה?

אבא: את מוכנה לקבל את האמונה שלנו?

ברטה: מוכנה? יותר מזה! בלב אני כבר כמעט יהודייה. זה מאהבה. וגם הזוג גרינפלד מתייחס אלי כאילו אני שייכת אליהם. בשנה שעברה הם לקחו אותי איתם ליום כיפור לבית הכנסת. עמדתי למעלה בעזרת הנשים והאזנתי לחזן. התחלתי לנשום עמוק ורגוע, וכל העולם הגשמי נעלם. רק אהבה, רק אהבה.

אבא: לא!

ברטה: כן! אני נשבעת.

אבא: את היית בבית הכנסת? התפללת יחד עם היהודים?

ברטה: אני רק האזנתי. ממש להתפלל אני לא יודעת, כי אדון גרינפלד לא מאמין באלוהים. אבל פריץ יילמד אותי. נכון, פריץ, אתה תלמד אותי את התפילה היהודית?

אבא: חסן, האישה הזו היא אויבת שלנו. אצלה אתה מתחבא? איתה אתה חי?

חסן: לא אני.

אבא: אז מי?

חסן: מישהו שמת.

ברטה: הוא לא מת. אני רק חשבתי, בטעות, שהוא מת.

אבא: הוא מת. היה לי בן, עכשיו הוא מת. אתה מת, חסן.

ברטה: הוא לא ימות, אני מבטיחה. אני אתחתן איתו.

אבא: יש לי סחרחורת.

ברטה: [לחסן] עזור לו! [יוצאת]

חסן: אתה לא מבין? היא לא יודעת מי אני.

אבא: ואתה? אתה עוד יודע מי אתה? יהודי או פלסטיני? האם יודע אדם שבגד באלוהיו, מי הוא? מה אתה, חסן? נמושה, זבל!

חסן: כמה עצמות, גולגולת, חופן אפר. יותר מזה לא נשאר מהמת. רק שמו.

אבא: ואתה קיבלת אותו!

חסן: אבל אני חי, אני לא מת. אני רק מחופש. אני מתחבא בתוך המת, כמו שהמת מתחבא בתוכי.

אבא: עזוב את המחבואים, חסן, המוות לא מבין במשחקי ילדים. מתישהו הוא פשוט גורף אותך. בקרוב.

חסן: האישה הזו מוכנה למות בשביל המת שלה, בשביל המת שבתוכו אני מתחבא. עכשיו אתה יודע בשביל מה אני צריך את המזוודה. [הם מחליפים מזוודות.]

ברטה: [חוזרת] הטיפות האלה עושות ניסים. קח כמה מהן.

אבא: היא יודעת מה יש במזוודה?

חסן: צדפים, לא? תמונות ישנות.

ברטה: מהים הבלטי. היינו שם בחופשה. אתה רוצה לראות את התמונות?

אבא: לא. אני מביט בתמונות.

ברטה: ואני כל יום. בחשאי. אבל עכשיו אראה אותן לכולם. כי פריץ רוצה בזה.

חסן: היא תראה אותן לחברים היהודיים שלה, באירוע צדקה רב משתתפים.

ברטה: שכולם ייראו, שאנחנו זוג. גם הרופא הראשי. כיום אני גאה בזה.

אבא: בצורה הזו בכל זאת תשתתפי במלחמה הקדושה שלנו.

ברטה: על אף שאני כופרת?

אבא: האל שלנו אינו האל שלך, אבל הלב שלך הוא הלב שלנו. התפלל איתי, חסן, היא ראויה לזה. לך אני נותנת את אהבתה, ולאללה היא נותנת את חייה. [הם מתפללים.]

ברטה: כמה שאתם צדיקים! אם אני אספר את זה לזוג גרינפלד! אדון גרינפלד אומר, שאין אלוהים. הוא אומר, שהכל נברא מעצמו. זה יכול להיות בכלל? [חסן ואביו מתפללים.] אתם לא רוצים להראות לי את הפילה היהודית?

אבא: התפילה שלנו לא מספיקה לך? היא בא מתוך לבבות טהורים, וזה אומר, שהיא מגיעה לאללה: את תמותי מות קדושים.

ברטה: הרי לא בזה מדובר…

אבא: ובמה מדובר? אני מברך אותך ומקנא בך. שמחתי על כך שפגשתיך צנועה רק במידה שאת לא יכולה לדעת כמה גדולה שמחתי.

ברטה: גם אני מאוד שמחתי. חשבתי שאתה מת. אבל אני לא קינאתי בך על מותך. אני חושבת, שזה עדיף שאתה חי.

אבא: אני חייב לחיות. כי אני רוצה למות בירושלים.

ברטה: אני אבקש אצל ה-Gauleiter אישור יציאה לפלסטינה. לשלושתנו. לזוג גרינפלד הוא גם נתן. אם אני אספר, כמה אתה  צדיק.

אבא: לאף אחד אך מילה!

ברטה: למה? הצדיקות אינה חטא, גם אם היא לא ממש באופנה עכשיו.

אבא: האל לא אוהב מילים. [הוא מניח את ידה של ברטה בידו של חסן.] אני סומך עליך, אתה אחראי עליה. תשגיח עליה.

ברטה: זהו טקס האירוסין?

אבא: זו הפרידה.

ברטה: אתה רוצה ללכת? לאן? עדיין עוצר בשבילך. גם אין עליך מגן דוד.

אבא: יש לי מגן בשמיים.

ברטה: אבל אתה צריך לשאת טלאי בצורת כוכב, מגן דוד, צהוב, באופן בולט על המעיל. על גבי כיס החזה השמאלי.

אבא: אני ארים יד לעבר השמיים, וכבר יש לי כוכב ביד. [הוא יוצא עם המזוודה שנתן לו חסן.]

ברטה: איך הוא עושה את זה? הוא קוסם?

חסן: אללה קוסם. הוא מוריד עלינו כוכבים.

ברטה: גם עלי?

חסן: על המאמינים. וככל שהאמונה גדולה וחזקה יותר, כך נופלים עליך כוכבים גדולים ויפים יותר, ים של כוכבים, חגיגה של זיקוקים.

ברטה: זה מה שאתה רואה, כשאתה מתפלל?

חסן: אני רואה אור גדול, וכל השאר נעלם.

ברטה: אני מכירה את האור הזה.

חסן: אינך יכולה. אור, לבן ובוהק ושורף, הכל נשרף בו והכל נוצר בו מחדש, אבל יחד, באותו הזמן…

ברטה: אני מכירה.

חסן: אינך מכירה. זהו אור האמונה.

ברטה: אבל גם האהבה היא כזאת, פריץ! האור הזה. אני רואה אותו, גם כשאני לא מתפללת. כי אתה כאן.

[ברטה וחסן מביטים זה בזה, אולי אף נוגעים. לרגע האורות שלהם נפגשים.]

ברטה: פריץ! אסור לך ללכת שוב! כשראיתי אותך קודם, כאן, עם המזוודה שלך, חשבתי, הנה, אתה הולך שוב, עם אבא שלך, למותך. תבטיח לי, שאתה נשאר. כשאתה הלכת אז, אז פשוט לא היית. אבל אם תלך עכשיו, אני אמות אלף פעמים.

חסן: לא היה לך אף אחד?

ברטה: לא. אני נשבעת.

חסן: לא רצית אף אחד?

ברטה: כן. פעם. היו כמה. אפילו איש עסקים. אבל לא רציתי אותו. רציתי רק אותך. – אתה עצוב?

חסן: [מושיט לה את הפטל] אכלי.

ברטה: בקרוב נוכל ללקט פטל יחד. כשנהיה נשואים, לא תצטרך להתחבא יותר. אז נוכל לטייל בשעות המותרות, גם ביער, כמו אנשים רגילים. וכשהילדים ייזרקו עלינו אבנים, והנשים יירקו עלינו, ויקללו אותי מזדיינת עם יהודים, זה כבר לא יכול לעשות לנו כלום, נכון, פריץ, כי אנחנו אוהבים.

חסן: [דוחף לה את הפטל לתוך הפה] אכלי.

ברטה: אבל פריץ! אתה בוכה!

חסן: סלחי לי, ברטה.

ברטה: אני, לך? – תן לי את מעילך, פריץ! אתפור לך את הטלאי הצהוב, ואז נלך לטייל. יד ביד.

חסן: ברטה, אני לא אלך לטייל איתך.

ברטה: למה? אתה רק צריך לשאת את המגן דוד באופן בולט, אחרת אתה מפר את החוק, ורק לזה הם מחכים. אתה רואה, פה צריך להיות הטלאי. אני כבר מרגישה, כשהוא לא שם, שהוא חסר.

חסן: ברטה: לא חסר כאן כלום.

ברטה: בוודאי שחסר, הטלאי הצהוב. [לוקחת את המעיל ומתחילה לתפור.]

חסן: אני לא רוצה שום טלאי על המעיל שלי.

ברטה: אתה מתבייש בזה?

חסן: אין לי צורך.

ברטה: זה חוק, פריץ. כדי להשפיל אתכם, כדי שלא תעזו יותר לצאת לרחוב. אבל אתה כן תעיז, פריץ. ואני איתך. אני חייבת לך את זה.

חסן: ברטה, האמיני לי, יותר טוב, אם אף אחד לא ייראה אותנו.

ברטה: אל תתחשב בי, פריץ. היה לי מספיק זמן, כדי לחשוב על כך. אני יוצאת איתך לרחוב, ואנחנו נתחבק ונתנשק, לעיני כולם. ואז נתחתן.

חסן: לא, אנחנו לא.

ברטה: כן, הפעם כן. אדון גרינפלד אומר, אם אני מתחתנת איתך, אז אולי יישלחו את שנינו למחנה. אתה חושב, שישכיבו אותנו יחד באותו קבר? אני רוצה תמיד להישאר איתך, פריץ, גם אחרי המוות.

חסן: אל תגידי את זה.

ברטה: אתה לא רוצה.

חסן: לא מבקשים שום דבר אחרי המוות.

ברטה: למה לא?

חסן: כי אף אחד לא יודע מה יש אחרי המוות. אולי הכל אחרת.

ברטה: אני לא חושבת. אני תמיד אוהב אותך, פריץ. גם אחרי המוות. או שאתה חושב, שהאור הגדול ייכבה אחרי המוות?

חסן: לא – או שכן. אה, ברטה, אני פתאום לא יודע יותר כלום.

ברטה: מה אתה לא יודע?

חסן: אם זה נכון, מה שאני רוצה. אם אני עדיין רוצה את זה. ואם אני לא רוצה את זה, מה אני רוצה? מי אני?

ברטה: לבש את המעיל, אז אתה תדע מיד מי אתה.

חסן: אנחנו לא ברחוב.

ברטה: רק בשביל לראות, איך זה עליך. כדי שתתרגל. אתה יכול להתאמן בבית, ואז, כשנהיה ברחוב, זה כבר לא משנה לך. חסן: אני לא יוצא ככה לרחוב.

ברטה: נצא יחד. אני לובשת את השמלה הפרחונית. זו שאתה אוהב כל-כך. [הולכת לארון ולובשת את השמלה הפרחונית.]

חסן: אבל לא מתחשק לי עכשיו לצאת לטייל.

ברטה: אנחנו לא יוצאים, רק מתאמנים. חסן: אבל לא מתחשק לי להתאמן.

ברטה: זה יהיה לך יותר קל אחר-כך. אדון מונדשטוק גם מתאמן. מכר של הזוג גרינפלד. הוא היה עורך דין, עכשיו הוא מערבב את הטייח. סוחב שקי מלט ואבנים כבדות. ככה הוא מתכונן למחנה. [ברטה סיימה להתלבש.היא נראית יפה וצעירה.]

חסן: את יפה.

ברטה: לא לבשתי אותה מאז. היא היתה תלויה  בארון.

חסן: את התאפרת?

ברטה: לא.

חסן: יש לך פה יפה. כל-כך אדום.

ברטה: זה מהפטל. – בוא, לבש את המעיל, עשה עימי את החסד הזה. [הוא מרשה לה לשים עליו את המעיל.] אה, פריץ!

חסן: כן, ברטה?

תעשה כמה צעדים. [הוא צועד כמה צעדים.] עכשיו ימינה… ועכשיו אלי. [חסן עושה כדבריה.] אני כבר מצפה לך, ואתה אומר: ברטה, למה את מתחבאת, הרי אנחנו נשואים, אנחנו איש ואישה, כמו הזוגות האחרים…

חסן: ברטה, למה את מתחבאת, הרי אנחנו נשואים, אנחנו איש ואישה, כמו הזוגות האחרים…

ברטה: כן, פריץ, אני אומרת, ואנחנו מתחבקים, ומתנשקים… [הם מתחבקים ומתנשקים. הנשיקה הופכת ללוהטת.]

ברטה: אבל פריץ, הרי רק התאמנו.

חסן: בנשיקות אי-אפשר להתאמן. או שמתנשקים או שלא.

ברטה: הפעם התנשקנו. כמה שהכל יהיה עכשיו אחרת! אז לא היו נשיקות. עמדת עם המזוודה ביד ואמרת: שמרי עליו עד שאחזור. עכשיו אני מחזירה לך אותה. אני מחזירה לך אותה בעבור נשיקה. [ברטה רוצה לתת לחסן את המזוודה.]

חסן: לא לגעת!

ברטה: המזוודה הישנה שלך, פריץ. יש לך שם תמונות וצדפים.

חסן: אל תגעי בה!

ברטה: לא רצית שאראה לזוג גרינפלד את התמונות?

חסן: כבר לא.

ברטה: למה לא? הן כבר לא מוצאות חן בעיניך?

חסן: בדיוק, הן כבר לא מוצאות חן בעיניי.

ברטה: אבל כל-כך אהבת אותן.

חסן: כן, פעם.

ברטה: אבל הן הרי לא השתנו, פריץ.

חסן: התמונות לא.

ברטה: אתה לא אוהב אותי יותר?

חסן: לא. כלומר: כן. זה בדיוק העניין: אני מחבב אותך. יותר מזה. אני חושש לך. אני כבר לא רוצה שתמותי בשבילי.

ברטה: אתה חושב, שאדון גרינפלד צודק? שישימו את שנינו במחנה אם נתחתן?

חסן: אנחנו לא נתחתן, ברטה.

ברטה: אנחנו כן נתחתן. הפעם אני לא אתחרט. אם עלינו למות, שנמות יחד. אבל התמונות ימשיכו לחיות אחרינו. הזוג גרינפלד ייקחו אותן איתם לאמריקה. בוא נבחר את היפים היותר, פריץ.

[היא רוצה לפתוח את המזוודה, הוא מעיף אותה ממנה.]

חסן: במזוודה אין תמונות.

ברטה: תמונות וצדפים.

חסן: אם את פותחת אותה, הכלי יתפוצץ.

ברטה: אבל אני פותחת אותה כל יום, פריץ. אני מביטה בתמונות, איך שאנחנו שוכבים בחול, ואני שומעת את הים בתוך הצדפים. כל הים הבלטי נמצא כאן בתוך המזוודה.

חסן: במזוודה הזאת אין ים, כאן יש רק מוות.

ברטה: לא מוות, אתה חי.

חסן: אבל את תמותי! בשבילי.

ברטה: הרי הבטחתי לך. אני רוצה בזה.

חסן: אבל אני כבר לא רוצה בזה יותר. אני אוהב אותך, ברטה, אני אוהב אותך יותר מדי. אבא שלי צדק, אני בגדתי באל שלי.

ברטה: זו לא בגדיה. אני אוהבת אותך, לא משנה מי הוא האלוהים שלך.

חסן: אבל אני לא רוצה, שתשלמי על האהבה שלך בחייך.

ברטה: זה לא משנה לי. תאמר לי מה לעשות עם המזוודה. לא משנה מה יש בה. אני אביא אותה לאן שצריך. [הולכת למזוודה.]

חסן: לא!

 .

סוף סצנה 3.

 .

לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל- abumidian@riseup.net

 .

מתוך הפקה איטלקית של המחזה

.

//

//

//