Skip to content

עינת

 

או

אימתה ומצוקתה של האשה היהודייה

מונודרמה עם בובות
מאת: אורי שני

ע"פ "חלקיקי שנייה", סיפור קצר מאת דורית בן-טובים

"האם הנפש היא מנגנון מודולרי, שאפשר לנתק בו 'חלקים' או 'להשעות' ממנו מחוזות שלמים לזמן-מה, לבינתיים, ל-עד יעבור זעם? והאם – ועל כך ישיב כל אחד בפני עצמו – האם בעצם עשותך את ההפרדה הדראמאטית הזו – אינך הופך את עצמך ברבות הזמן למין מנגנון אטום שכזה, מנגנון שלפעמים אתה שולט בו, ולפעמים הוא – בך?"

(דוד גרוסמן, "הזמן הצהוב")

לקראת סוף המחזה:

"מה מניע אותך לעשות את זה? מה גורם לך להכנס לבית של זר ולרצוח אותו? על מה אתה חושב, יובל,  בשלושת הימים שבהם אתה עוקב אחר הנבחר? – שב. שתה. קר לך? אני אביא לך סוודר."

(היא יוצאת לפנים הבית. פתאום הפסקת חשמל. עינת מקללת, מחפשת נר, מגששת-נכנסת עם נר וסוודר, שהיא שמה על הכיסא של יובל, מדליקה את הנר, חוצה את הבמה, מנסה להעביר את הטייפ לרדיו, אבל הוא לא פועל, ממשיכה הלאה, יוצאת מהדירה, מדברת אל שכן.)

" – כן, אני החברה של יובל, אני גרה כאן כבר יותר מחצי שנה, אבל –  כן – אה, גם אצלך? – עינת, נעים מאוד – או, הנה חזר החשמל. ואיך קוראים לך? אה – כן, כן. זה בסדר. אין דבר. לילה טוב, סליחה שהפחדתי אותך."

(ברגע שחוזר החשמל, נשמע מן הטייפ בקול רם מאוד:

"המראיין: מה דעתך על כך?

המרואיין: שיטת החיסולים מיצתה את עצמה. כל חיסול מוליד פיגוע חדש, כיוון שהתשתית לא בנויה אך ורק על האיש שמחסלים. חוץ מזה, אין שיטת גיוס טובה יותר לחמאס ולג'יהאד, מאשר אם ישראל מחסלת את אחד ממנהיגיה.

המראיין: למעשה אתה טוען, שקורבנות הפיגועים הם קורבנות עקיפים של החיסולים. זה לא קצת מרחיק לכת?

המרואיין: לא, לא, זה לא מה שטענתי."

עינת נכנסה, הנר כבוי, היא נועלת את הדלת ומכבה את הטייפ. היא מסדרת את הסוודר על הכיסא ונעמדת מולו.)

"אל תנסה להתחמק. לפני כמה ימים שאלתי אותך על הפסקת החשמל שהייתה בבאר-שבע בשבוע שעבר, הפסקת חשמל של חמש שעות. כי ידעתי שאתה לא ידעת על זה אפילו. ואתה התחמקת ואמרת, אחרי רגע קצר של בלבול, 'אה כן, את לא חושבת שמקום צבאי כזה לא יובטח בגנרטורים ובשאר אמצעים להגנת המחשבים?' ואז ידעתי שאתה משקר, ובחילה עלתה בי, כשחשבתי שניחשתי נכון. זה אתה שירית בלב. זה אתה שנסעת עד לשם כדי להרוג.

בבקשה, תראה לי את הפינה האפלה הזאת בנפשך ששולחת אותך לרצוח אנשים שאינך מכיר. תכניס אותי לשם!

אני לא רוצה שתגיד לי, שאתה נוקם את נקמת עשרות ההרוגים ומאות הפצועים ואת נקמת מדינת ישראל. אה, הלוואי שהייתי מאבדת את העין שלי באיזה פיגוע, לא בשביל לתת לך צידוק, אלא כי אז הממונים שלך לא היו שולחים אותך למשימות חיסול, בגלל מעורבות רגשית. אתה לא מעורב, פועל ללא יצר נקמה, ללא זעם משחית, ללא פרובוקציה.

אבל אני מעורבת, תראה מה אתה עושה לי, אני מדברת לעצמי, באמצע הלילה, ביום שישי, ולא אכפת לי, שהאדון השכן – איך קוראים לו? – כבר שכחתי – שהוא ישמע אותי, כמו שלא היה לי אכפת שהפחדתי אותו, אתה מפחיד אותי יותר, אתה והפינה האפלה שלך. ממה היא ניזונה, הפינה האפלה שלך, מצדק? או מכסף? אני עקבתי אחרייך, בימים האחרונים, אתה אוכל בנימוס, מכונס בעצמך, מקבל הודעה, משקר לי שזקוקים לך דחוף בעיר אחרת, אורז תיק, ונוסע לפגוש את הפינה האפלה שלך. (היא מתחילה לרעוד.) לפעמים טס לחוץ לארץ, לפעמים פשוט יוצא לשטחים. מה אתה מרגיש? אתה מתרגש, דפיקות לבך מואצות? אתה מרוגש מינית? אולי אתה רוצה להכאיב? אתה אדיש לכאב של אחרים. אולי אתה חושב, שאתה הלוחם ההולך להרוג את המלך? אתה בובה בידי אחרים!"

(עינת הולכת לחדר, חוזרת עם שמיכת פוך, מתיישבת שוב.)

"לא, אני לא רוצה להיכנס לפינה האפלה שלך, שלא מצטמקת עם הזמן. בטוח יש שמה סדיזם וחוסר אכפתיות לסבל אנושי. אולי יש בה ילד קטן שהתעללו בו בילדותו ואתה נוקם את נקמת כולנו, חייב לקחת חיים כדי להתחזק ולהיות בשליטה כל יום מחדש.

אני רואה אותך בחלקיקי השנייה של הירי. אתה חייב להיות מרוכז, מרוקן,  ללא מחשבות, יציב. ויכול מאוד להיות שההרג לגביך, זה כמו לדפוק כרטיס של יום עבודה נוסף."

(היא בוהה, ברקע כבר התחיל לנגן הפרסטו מתוך "העלמה והמוות" של שוברט, התאורה מתמקדת בתמונה שתלויה על הקיר, שלפני זה לא הייתה מוארת במיוחד: רפרודוקציה של "העלמה והמוות" של מונך. בתאורה מינימלית מחפשת עינת את הדרך החוצה מהשמיכה, אחרי שהסמיכה נופלת, היא ממשיכה "לחפש", פתאום פוקחת עיניים ומתחילה "לרחף", ואז "לחטוף מכות", לבסוף להמשך לכמה כיוונים. כל זה במשך כ-3 דקות, עד שהיא נמשכת לעבר הבובתרון. המוזיקה תמשיך לנגן ברקע לאורך כל הסצנה. תאורה סוראליסטית על הבובתרון.

הלוחם מוצא את המלך, ולאחר דין ודברים חונק אותו. הלוחם נמלט לרחוב. הלוחם רץ בסמטאות, בפס-קול שומעים "המלך נרצח" בלחישה, כמה פעמים, בקולות שונים. הוא מתנשף, אשתו מופיעה מולו.

אשתו: למה אתה מזיע כל-כך ומתנשף?

הלוחם: אני נכנס להתקלח. (יוצא.)

אשתו: (לקהל) זה בעלי הרוצח. בעלי רצח את המלך.

שומעים כמה ילדים ביחד: נכון, את נשואה לגיבור, הוא הרג את המלך הרע.

אשתו: אינני רוצה לחיות עם רוצח.

(שתיקה)

אינני רוצה לחיות עם רוצח.

שומעים לחשושים, "בוז" של ילדים, בכי, "בוגדת", "סמרטוט".

מישהי אומרת: "אסור לאנשים לא כל-כך מאוזנים להתקרב לילדים. העירייה צריכה לבדוק מי משתמש במתקנים שלה."

"זונה של המלך"

"תפו"

"בוגדת"

"זונה"

הבובטרון מטלטל מצד לצד, אשת הלוחם נקרעת לחתיכות, הילדים מבקשים הביתה. בפסקול נשאר רק הפרסטו של שוברט, שהמשיך לאורך כל הסצנה.

התאורה משתנה, עינת נזרקת החוצה מהבובטרון,  נמשכת, נדחפת, נופלת, מחבקת את עצמה ומגנה על עצמה, מטפסת לאט בחזרה לכורסה, תוך שהיא מושכת על עצמה את השמיכה. מתיישבת.

מי שרוצה את הטקסט המלא, יכתוב-נא אל  abumidian@riseup.net

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: