שדות ומזוודות

 

תזות על הדרמה העברית והסיפר הציוני

מאת: אברהם עוז

 

.

אינני נוהג לכתוב ביקורות על ספרים שאפשר למצוא גם במקומות אחרים באינטרנט. אז למה אני כותב על הספר הזה?

כי אף אחד לא כתב על הספר הזה, ולא נראה לי שזה ייקרה בקרוב. גזר הדין החכם של המלך שלמה, בסוף הסיפור "דו"ח המלך דוד" (זהירות: SPOILER) מאת שטפאן היים, כנגד איתן, הוא לא הוצאה להורג ולא עינויים ולא גירוש, אלא גניזת הדו"ח. זה העונש הכבד ביותר עבור כל מי שכותב משהו: שאף אחד לא ייקרא את הכתוב. אני מקווה שזה לא ייקרה עם הספר הזה, ואם אני יכול לעשות משהו קטן בנידון, אז הנה.

תחילה עלי לומר, שהופתעתי. הופתעתי מהרדיקליות של הביקורת, כי גם לאחר שנים של הכרות עם פרופסור אברהם עוז לא תיארתי לי, כמה חריפה ובלתי מתפשרת הראיה שלו. הקריאה לא היתה קלה. אודה מבלי להתבייש שהיו קטעים שהיו לי קשים להבנה, כי הניסוחים שלו לא מקלים, והאושר של הידע שלו כל-כך חובק עולם, שצריך להצטייד בכלים כבדים לפיצוח הטקסט.

במרכז הדיון שלו נמצאת השאלה, למה לתיאטרון הישראלי קשה כל-כך ליצור טרגדיות. אני פעם כתבתי מחזה, אחד הראשונים, שהוא למעשה טרגדיה, אבל מפאת כבודו של המושג, כתבתי מתחת לכותרת "וריאציות על נושא טרגי". התשובה של עוז, וסליחה שאני עכשיו מכווץ 296 עמודים של חוכמה צפופה למשפט אחד פשטני, היא: כי המחזאים בישראל, רובם בכל אופן, לא העזו להתמודד חזיתית עם הסיפר הציוני. (אני, דרך אגב, לא סובל את המילה סיפר. אבל לא נורא.)

עוז, לעומת זאת, תוקף אותו בהחלט, חזיתית, ובעוצמה רבה. הוא חושף את הקשר האימננטי של הציונות עם הקולוניאליזם, וכשהוא כותב בעמוד 47 על הציונות, "שאינה מצליחה להתנער מסממניו הבעייתיים של הקולוניאליזם", הוא לא מתכוון לאיזה גידול שלא באמת שייך לגוף. משיחת הבהרה איתו בעל-פה אני מבין, שהוא מתכוון, שהציונות מראשיתה ראתה את עצמה כחלק מהמפעל האדיר של הקולוניאליזם, מה שלא היה מושמץ בזמנו, אבל מאז, גם אחרי שהעולם הבין לאן הדבר הזה מוליך, היא לא מצליחה להתנער מזה. והוא לא מתכוון רק לכיבוש של השטחים ביוני 1967, אלא לציונות. עוז לא מנמיך קול כשהוא דן בציונות. ביטויים כמו "…גדמי הנרטיב הציוני, שהתרסק אל אבני הקפיטליזם המערבי הפרגמטי והניהיליסטי" (עמ' 179) לא משאירים ספק לגבי השקפתו. הוא מצטט את עמוס אילון שמתאר את ועידת "פועלי ציון" בשנת 1909 בסג'רה. "אדמות המושבה נקנו מבעל קרקעות בביירות, שנישל מן הקרקע צמיתים ערבים בלא פיצוי נאות. הלאומיות הערבית המתעוררת טיפחה רגשי הזדהות עם הצמיתים המנושלים, ובמהלך ימי הוועידה התחוללו תקריות מספר, ובהן נהרגו ערבי אחד ושני יהודים. אף על פי כן, בפרוטוקול דיוני הוועידה והחלטותיה אין כל זכר לסכסוף המהותי המתפתח בין שתי הקבוצות הלאומיות." (עמ' 97)

בהקשר של "רעולים" של אילן חצור ולסיבות שבמאי ההצגה נותן, למה "לא היה צריך לדבר עליה" [על הפוליטיקה], כותב עוז: "הפוליטיקה אינה דינמיקה אידיאולוגית, אינה תשוקות, אינה אנרגיות של פעולה. היא מצב. מיתוס המצב הוא בנו החוקי, אולי בכור בניו, של מיתוס המדע: כוליות סינכרונית וסימטרית. ראיית הפוליטי כמצב נתון היא המולידה כאן את מה שוולטר בנימין כינה בשנת 1935, אסתטיזציה של החיים הפוליטיים": הפוליטיקה אינה נתפסת כתהליך הנגזר מפעולותיהם הרצוניות של בני האדם, אלא כמנגנון מקובע הנכפה עליהם מתקוף "מצב" מכונן ועומד לרשות "ייצורם של ערכי פולחן" – במקרה שלפנינו הרי זה פולחן הזהות והסימטריה האוניברסאלית, שבמסגרתו דוברים "המוכפפים" את לשון ההגמוניה. זו המלכודת שגלעד עברון מצליח להימנע ממנה באמצעות "יוליסס" שלו, והמחיר שהוא משלם הוא הטרגיות של גיבורו והעלילה הוא נע בה, טרגיות שהמלודרמה הסימטרית של חצור חפה ממנה לחלוטין."

מאוד מעניין לראות, איזה מחזות זוכים לשבט ואיזה לחסד. לרוב זה טעם את העדפותיי, אבל לעיתים היו הפתעות.

בהרחבה דן עוז ב"מעבר לגבולין" לי"ח ברנר. אני באמת מצטער שלא יצא לו לראות את ההפקה שלנו של המחזה. אני שיחקתי את נפתלי ונהניתי כמובן מכל רגע! אחד הדברים שהבנתי תוך כדי העבודה הוא המרכזיות של מורשת טולסטוי, בייחוד דרך אליהו חזקוני ויוחנן. שקוף למדי, שרעיונותיו של טולסטוי, יחד עם כל המיסטיציזם שלו, קרובים לברנר יותר מאשר הפוליטיקה היומיומית של הציונות שהוא עצמו היה עסוק בה גם. וטולסטוי הרי גם השפיע רבות על התנועה הקיבוצית. אבל עוז לא כותב על כך, וחבל.

ויש מחזה שאליו לא מתייחס עוז כלל, וגם זה חבל בעיני: "אוכלים" של יענקל'ה שבתאי, כבר כתבתי לפני יותר מעשר שנים במאמר הזה: http://hagada.org.il/2002/10/03/%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%91/,

אני שיחקתי אז את המלך אחאב, הייתי לבוש – בהוראת הבמאית – ששנים מספר לפני כן הייתה תלמידה שלי בתיכון – חיתול של זקנים וכתר על הראש, ועם שתי צמות, ודידיתי על הבמה במשך 55 דקות רצופות, בלי יציאה אחת אפילו, והיה כיף גדול!!

אבל גם כך שלוש מאות העמודים של הספר כל-כך עשירים ועמוסים! העושר של ידיעותיו ושל עומק מחשבתו לא יאמנו! ומתוך כל העושר הזה, הפרק שהכי קרוב לליבי, הוא הפרק על חנוך לוין, ונדמה לי שגם לאבי עוז. השניים למדו יחד באוניברסיטת תל-אביב בשנות השישים, ועכשיו עומד חנוך לוין בסיני ליד המחבר בשלהי מלחמת 67', מביט בחיילים הישראלים האחרים, ושואל: "מה הם שמחים?"

השאלה: "מה הם שמחים?" אינה שאלה רטורית, היא שאלה אמיתית, תהיה שאין לה מענה, והיא מהדהדת אצלי עוד מערב השקת הספר, שבו הוקרא הקטע הזה מתוך הספר, ולמען האמת: זאת השאלה שנוצרה אצלי לפני הרבה מאוד שנים בתקופת הדיכוי האכזרי והלא-אנושי של האינתיפאדה הראשונה, שהכניסה אותי למשבר עמוק מאוד, שלמעשה עדיין לא לגמרי יצאתי ממנו, שהרי היו מספיק הזדמנויות שדמו כל-כך לאותה תקופה, כולל הדיכוי של האינתיפאדה השניה, ועוד ועוד מעשי טבח, בלי סוף. שמחת החיים שהישראלים הפגינו ךצד המאורעות הקשים, היתה אנושית, מצד אחד, אך מצד שני היה בזה טעם של כפירה בעיקר עבורי. אני אוהב לצחוק ולהצחיק, וגם חנוך לוין אהב להצחיק, אבל אני מזהה אצלו את אותה מרירות שהופכת אותו לביטוי חריף של צער העולם.

לקראת הסוף מיטל עוז את הפצצה אולי הקטלנית ביותר בספר: הוא מרחיב את הדיבור על התיאטרון כ"מעשה טרור". הוא אומנם לא המציא את זה, כבר אריסטו כתב על כך, ורבים כל-כך התייחסו לכך בעקבות זאת ועד היום, אבל בהקשר הישראלי, כשכל הפוליטיקה הישראלית מכוונת להתגוננות מפני "מעשי טרור" ואף אחד לא שואל יותר מה ההגדרה של "טרור" ולמי הזכות להגדיר את המושג, זאת הברקה. פשוט הברקה.

למעשה זהו ספר המשך ל"תיאטרון הפוליטי" שעוז כתב לפני עשר שנים, והוא מדגיש זאת לאורך הספר, אך "שדות ומזוודות" קשה יותר לקריאה והולך רחוק יותר בהרבה בביקורת החריפה שלו על מה שאנחנו עושים פה ועל מה שאנחנו לא עושים. הוא ספר רציני מאוד, אך יש בו גם קטעים של הומור. והיה גם משפט אחד, כמעט בעמוד האחרון, שעורר בי צחוק בקול רם. בדיון על ההצגה "חברון" הוא מצטט את שי בר-יעקב, שכתב ב"ידיעות אחרונות" שהמחזה "מתכתב עם המחזות המיתיים של חנוך לוין. על כך משיב עוז: "אם ההתכתבות הזאת אכן מתקיימת, הרי משהו רקוב בשירותי הדואר של מדינת ישראל." (עמ' 293)

זה כיף לשבת באוטובוס ולצחוק בקול רם! אנשים מסתכלים עליך ושואלים את עצמם, אבל לא בקול-רם: "מה הוא צוחק?"

ואולי התשובה לשאלה בנוגע לטרגדיה על הבמה הישראלית נמצאת ממש בעמוד הראשון של הספר:

"לזכר ג'וליאנו מר-חמיס

(1958-2011)

תלמיד, חבר, גיבור"