במאי משחק

האם לשחקן מותר לביים? אני לא יודע, אבל רבים כל-כך עושים את זה, מה שמייתר את השאלה….

האם לבמאי מותר לשחק? לדעתי, חובה על במאי לשחק, מדי פעם! ואני משחק מדי פעם, בגיל 7 כבר היה לי תפקיד חשוב בהצגה שאמא שלי כתבה לה את המחזה וגם ביימה, על מסורבי העלייה הרוסיים בתחילת שנות השבעים וחטיפת המטוס על-ידי טוליה אלטמן וחבריו. שיחתי את הילד הקטן, ששואל את החבר הבוגר את השאלות המציקות, והארתי את המאורעות במבט ילדי. בכיתה ו' שיחקתי את עלאא אל-דין ומנורת הקסם. למדתי בבית ספר עם הפסקת צהריים בין השעה 12 ועד אחת וחצי. קיבלתי את התפקיד בבוקר, וכשחזרתי מההפסקה, כבר ידעתי את כל התפקיד בעל-פה.

בתיכון שיחקתי שלושה תפקידים גדולים: בכיתה י' את הסטודנט המהפכן ב"מתושלח" של איוון גול, שמכניס להריון את בתו של התעשיין השנוא, ולבסוף מתחתן איתה והופך לבורגני בעצמו. הנה יוטיוב עם כתוביות בעברית: http://www.youtube.com/watch?v=DC7iRHXQ-Rg

בי"א שיחקתי את צ'נג-לינג, אחיה של הייטנג ב"מעגל הגיר" של קלבונד, שעל-פיו כתב מאוחר יותר ברכט את "מעגל הגיר הקווקזי". צ'נג-לינג הופך, בגלל הטרגדיה המשפחתית, למהפכן בקבוצה הנקראת "הלוטוס הלבן", נלחם ונכלא, אך זוכה לחסד על-ידי הקיסר החדש. בי"ב שיחקתי את אברם ההומוסקסואל ב"תמונות ציד מבווריה תחתית". גם מזה יש לי יוטיוב:

http://www.youtube.com/watch?v=DEZsyJMCSMI

בתקופה זו למדתי, שאני מסוגל לעמוד מול אלף בני-אדם בלי לרעוד כשאני משחק, אבל לנגן – לא, ישר רועדות לי הברכיים.

בתקופת לימודי הבימוי שיחקתי הרבה תפקידים עבור עמיתיי לכיתה, כמו את סקורדייק הזועם על מלקולם ב"מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים" עם מונולוג ה"דגנרט" , את וירשינין מ"שלוש אחיות" (צ'כוב) ורבים אחרים. התפקיד החשוב ביותר היה אילם: שיחקתי את המלחין בהפקה של כיתת המשחק המקבילה ב"על חמש מרפסות" מאת ובבימוי נועה לב. במשך ההצגה "חיברתי את היצירה" על הפסנתר, כלומר ניגנתי חלקים ממנה וכתבתי את התווים, ובסוף ההצגה ניגנתי את כולה. המלחין מאחורי הקלעים היה אורי וידיסלבסקי.

אחרי הלימודים הצטרפתי לקבוצת הפלייבק הראשונה שקמה בארץ, עוד לפני אביבה אפל, ושיחקתי מאות תפקידים במסגרת ההופעות שלנו. כמה חשובה עבודת הצוות! אין כמו קבוצת שחקנים כדי ללמוד עבודת צוות! זה מקצוע שעבור שחקנים לא מעטים האגו עומד במרכזו, ועלי כבמאי להכיר את זה, להכיר את מקור הסם הזה, כדי לא לפגוע בשחקנים שלי, כשאני מראה להם, בלית ברירה, שהאגו שלהם מתנגש עם אגו-ים אחרים….

תפקיד חשוב נוסף היה המלך אחאב ב"אוכלים" בבימויה של שרון און, שהייתי לפני כן תלמידה שלי בתיכון. במשך 55 דקות התרוצצתי על הבמה, בלי לצאת, לבוש אך חיתולים של זקנים וכתר על הראש. וכמובן: אוכלים, הרבה. אני אוהב לאכול, ולא אכפת לי מה. אבל הכי כיף היה להתפלש לקראת סוף ההצגה בזעמי בתוך הענבים שהעניק לי נבות היזרעאלי (דיויד בילנקה).

עוד תפקיד כיפי היה שוב פסנתרן, שוב אילם, בהפקה "בן-ערובה" של תלמידיי בתיכון. זה כיף להיות אילם, והכי כיף היו ריקודי העם האיריים.

הדבר העיקרי שלמדתי מהמשחק, בשביל להעשיר את יכולותיי בתחום הבימוי הוא הסלחנות כלפי שחקנים, שרק רוצים שהבמאי יגיד להם מה לעשות. כבמאי אני אוהב שחקנים יוזמים, יצירתיים, חושבים. כשאני מביים, אני במאי ולא מורה למשחק, אבל מתוך ניסיוני במשחק למדתי להכיר את החשק הזה שהבמאי יורה לי.

עכשיו אני משחק את נפתלי ב"מעבר לגבולין" מאת ברנר. אידאולוג ציוני ממפלגת פועלי ציון, שהחזון הציוני חשוב לו יותר מאשר משפחתו, אבל מה שחשוב לו עוד יותר: הוא עצמו…. מחר, יום חמישי, חזרה גנרלית, ראשון, שני שלישי הצגות. מהרו להירשם, ההצגה ביום שני כבר כמעט מלאה!

שלשום שאל אותי בני מדין, אם אני מעדיף לשחק דמויות הקרובות לליבי, או כאלה שאני לא מזדהה איתן. אני שונא תיאטרון ראליסטי, בכל מקרה הניסיון הפתטי "להתמזג עם הדמות" נידון לכישלון, אבל אני גם יודע, ששום דבר אנושי לא זר לי, ולכן יש משהו ממני בכל דמות שגילמתי, כמו שכתבה כריסטה וולף ב"קסנדרה" (בתרגומה של אילנה המרמן): "מכיוון שיש בי משהו מכל אחד,…" (שגם אותה גילמתי בתקופת לימודיי).

ועוד לא סיימתי

http://www.youtube.com/watch?v=or7H2zYcmwY