אביגיל

קריאה פמיניסטית הנה קריאה חתרנית , וקריאה חתרנית היא קריאה בין השורות.

התאור הפעיל של אביגיל במקרא או: מרמז על תפקיד עוד יותר פעיל, שהיה לה למעשה, או: מסתיר, שהיה לה תפקיד עוד יותר פעיל. בכל אופן הנחתי היא שתפקידה היה פעיל יותר מהמסופר.

פרק כ"ה בספר שמואל א' הוא כביכול פרק פמיניסטי, כי יש בו אשה (עם שם), שנושאת מונולוג שלם בפני גבר (דוד!), דבר נדיר ביותר במקרא. אלא שהמונולוג הזה אינו מונולוג פמיניסטי כלל. אומנם יש בו נסיון לשכנע, אך מתוך עמדה כנועה, פחדנית ומתרפסת. מה גם שמדובר בכניעה בפני ראש כנופיה אלים, שלא מוכר בהיסטוריה (לא לפני הפרק הזה ובוודאי לא אחריו) כפמיניסט גדול.

אם רוצים לקרוא את דמות אביגיל קריאה פמיניסטית, נדרשת קריאה בין השורות.

ובין השורות בולטים שני אירועים: הראשון בפסוק ט' במילה "ויָנוחוּ", ולמילה זו נחזור עוד, והאירוע השני – והוא המשמעותי – בפסוקים ל"ח-ל"ט: נבל "היה לאבן" ומת כעבור עשרה ימים. מה קרה בעשרת הימים האלה? מה קרה בזמן מנוחת הלוחמים בבית נבל בפסוק ט'?

על בסיס שאלות אלה ואחרות אני מבסס את הקריאה שלי, וכך הייתי רוצה לספר את הסיפור:

שמואל הנביא מת. הוא אמנם לא היה המלך, אך הווה דמות מלכדת , מאחדת, בתקופה של מצב בטחוני קשה, פילוג עמוק בין שני מחנות, ששיאו טרם הגיע ופערים חברתיים-כלכליים הולכים וגדלים. בשנים האחרונות הוא אחד המוקדים של הפילוג הזה, והלווייתו לוותה בטקסים בכל רחבי ערי שבטי ישראל, טקסים שהיו בעיני אנשי המלך שאול הפגנות מחאה כנגד המלך. באזור דרום הר חברון, בו המתמקם דוד עם כנופייתו, ניהל נבל את עסקיו הפורחים, בלי התעניינות מיותרת בפוליטיקה –  עד שדוד החליט שמגיע לו חלק מרווחיו. הוא שלח כמה מבריוניו עם הודעה אופיינית, מרומזת, אך עם זאת בעלת איום ברור. נבל קיבל את הגברים בסבר פנים יפות וחכמות, זאת אומרת אשתו אביגיל, שהאכילה והשקתה אותם, על אף שהייתה עסוקה לקראת סעודת חג בערב, שמעה את המסר והתקוממה כנגד הבריונות החצופה. היא הכינה לגברים מקום לנוח בו, ואצה לאישה, אותו מצאה בהתלבטות קשה. וכך היא דיברה אליו:

"בעלי היקר! איך נפלו פניך ביום שמח כל-כך של חג הגז! האם תרשה לאספסוף חסר תרבות לקלקל את שמחתנו ולשדוד את רווחיך? האין זה בזכותך, כל העושר שצברת. בזכות עבודתך הקשה ובזכות עמידתך העיקשת שלא להתערב במלחמת האזרחים המלוכלכת. פתאום תהיה צד מובהק? תהיה מורד במלכות? ולא מתוך הכרה פוליטית, שאין דרך אחרת, אלא מתוך פחדנות!" נבל לא השיב, רק הביט בה בעיניים גדולות, ואז היא הוסיפה: "תיתן פרס לפרחחים, שכמעט ונגעו באשתך בזמן שהציעה להם את יצועם??"

נבל קרב אליה חיבקה באהבה. היא חשה, שהוא החליט. מבלי להתייחס לטענה האחרונה של אביגיל, הוא שלח את הבריונים של דוד לדרכם בסירוב קשה, חד-משמעי ולעגני.

ברדת הלילה אסף דוד את אנשיו ופקד עליהם להתכונן למבצע נקמה נגד נבל. גם בבית נבל קרו כמה וכמה דברים: אביגיל הייתה טרודה במטבח בהכנת סעודה גדולה, בשעה שבאה אליה משלחת של פועלים. טענות קשות היו בפיהם וגם מסר : דוד מתקרב עם גבריו כדי לנקום בכל בני הבית!!

אביגיל נתקפה צמרמורת ואמרה לעצמה:

" מה הבאתי על כל הבית הזה? למה התערבתי בכלל בעניין כזה פעוט? בגללי יחרב כל הבית, ימותו משפחות שלמות, ובראשם נבל כמובן. ואני!! אני לא רוצה למות! טרם ילדתי ילדים. אני עוד צעירה! למה עשיתי את הדבר הזה?

ועכשיו אין מה לעשות. אין מה לעשות. כולם יודעים מי זה הפושע הזה דוד. שום דבר לא ישכנע אותו. ובכל זאת, אני חייבת לפחות לנסות. אוי אלוהים! אוי אלוהים!!"

והיא ציוותה לארוז סעודה גדולה, אפילו במחיר שיורגש החסר בשעת סעודת החג, ושלחה כמה פועלים לפניה לכיוון פארן. היא נכנסה לחדר ההלבשה שלה, לבדה, וסגרה את הדלת. פתאום עברה בה תחושה מוזרה, שלא יכלה להסבירהּ. האם טעמה מן היין שציוותה לארוז לכבוד משיג הגבול? לא. היא לבשה בגדי מסע, וכשידיה החליקו את הבגד על גופה, עבר בה זרם חשמלי עדין מצמרר, מהבד כנראה. שעה ארוכה התלבטה, איך להתאפר. ואם בעלה יפגוש בה במקרה? לא, אסור, שזה ייקרה. אסור שהוא יידע!! במראה היא הבחינה בדמעה שהתאספה לה בקצה העין, והחלה דרכה במורד לחיה המעוגלת. היא מיהרה החוצה, התגנבה ללא הפרעה, אחרי מתן הוראות מפורטות סודיות אחרונות, עלתה על החמור ונעלמה בעלטה.

שעה ארוכה רכבה לה על החמור לעבר המדבר. החמור לא התנגד ולא התלונן, הרכיבה הייתה בירידה, ואביגיל הייתה מוכרת ואהובה על הבהמות כמו על המשרתים והפועלים.. פתאום היא שמה לב, שהיא רוכבת מערבה, איפה שעוד היתה שארית של אור ערבית. האם זה האור משך אותה לשם? או שמא היא מנסה לברוח?? בלי משים היא האיצה בחמור.

"כן, אני מנסה לברוח. ואולי זה הדבר הנכון. אבל לאן אני אברח? הרי אין עמי דבר." לא סיימה מחשבה זו, וראתה לפניה את שיירת הגמלים עמוסי הלחם והיין, שהיא שלחה לפניה. "אהה, גם הם מנסים לברוח! אני אראה להם מה זה!" והיא האיצה בחמורה עוד יותר. ובעודה מתנשפת וזועפת, נעצרה פתאום השיירה על עומדה. הם נכנעו לי, כנראה.

אבל לא, אף לא אחד המשרתים הפנה ראשו אחורה. כולם הביטו קדימה, מאובנים. ואז גם אביגיל ראתה: מהצוק שממול ירדו חיילים על סוסים, ועוד חיילים, ועוד!

תחושה מוזרה עד מאוד הציפה את אביגיל. היה זה פחד מפני דוד וכנופייתו, והייתה גם התפעלות שהפעימה את חזהּ, מפני הכוח והחכמה של האיש הזה. משהו משך אותה קדימה, והיא עקפה את כל הגמלים מבלי להביט בגברים, שגם הם השפילו מבטים, ולכן לא ראו, שהיא לא קוטלת אותם במבטים נוזפים, אלא כולה מרוכזת בדמות אחת בתוך האפלה.

התנהגותה ודבריה כלפי דוד היא מלאים בהתרפסות והכנעה, ואפילו את בעלה הקניטה והסיתה כנגדו, מבלי לשכוח לציין, שהיתה זו היא ששידלה אותו לדברים כה מעליבים ולדחייה כה משפילה. אך יותר מכך היתה חוכמה עילאית בנאום שהיא בנתה בקפידה, תוך כדי, ואור הלפידים של לוחמיו של דוד האירו את פניה וגופה באור עמום מחמיא ביותר. כמה פעמים היא השתהתה באמצע המשפט, בחנה את עיניו ואת זוויות פיו של יריבה: "הכלב הזה! איך הוא לא טורף אותי? הוא לא מריח את ריח זעת הפחד?" אך לא שנאה היתה במחשבה זו.

כל אלה, ביחד עם כל הטובין שהגישו לאנשי דוד פועלי אביגיל, פייסו את דוד, והוא פנה לאחור וחזר מאין שבא.

וכך עשו גם אביגיל ושיירתה. היו שצחקו, היו ששרו שירי הלל, היו שבכו מאושר, אך עד מהרה איש לא דיבר יותר עם אביגיל, שלא הוציאה הגה ולא הגיבה לאף מחמאה והפצרה. היא רק שמעה בליבה את דוד שוב ושוב אומר: "ברוך יהוה אלוהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי."  וגם היא שמעה: "…את – אשר כלִתִנִי היום הזה…" היה משהו חד כסכין במילה כלתני, אך היה גם משהו מעבר לזה. "האיש הזה, שבמחי יד מסוגל לקטול עשרות גברים, נשים וטף, אומר עלי שכלאתי אותו? באיזה כלא כלאתי אותו?"

תחושות של עוצמה וגאווה הציפו אותה לרגע, אך הם התקרבו לבית, ממנו בקעו הדי סעודת החג העליזה. נבל היה שיכור, לא הבחין בהיעדרות הלילית הגורלית של אשתו, ואחרי המסיבה הם שכבו לישון.

…

לקבלת כל הסיפור, נא לכתוב ל – abumidian@riseup.net

.

הסיפור הצא לאור בתרגום לגרמנית בהוצאת AphorismA

.

// // //

 

//

//