שבים לכנפאני

שבים לכנפאני

מהומה גדולה מתחוללת בימים אלה סביב ההפקה החדשה של תיאטרון "הקאמרי" בבימויו של סיני פתר. מי שלא מעודכן, יכול להציץ כאן: http://www.atzuma.co.il:80/petition/benzion/1

כמובן אפשר פשוט לומר: מהומה רבה על לא דבר, ולהרגיש נפלא, שציטטנו את שייקספיר. אבל אני חושב, שאפשר דווקא לנצל את המהומה הזאת ולומר משהו חשוב!

דמות היהודי בספרות הערבית בכלל ובספרות הפלסטינית בפרט אינו נושא, שזוכה להתעניינות רבה, לא באקדמיה בישראל ובוודאי ובוודאי לא בתקשורת או ברחוב בישראל. לעומת זאת מאוד אוהבים לעסוק באיך אנחנו חושבים, שאנחנו מצטיירים שם, אצלם. "השיבה לחיפה" (התרגום המילולי צריך להיות "השב לחיפה") הוא יצירת מפתח, כשבוחנים לא רק את הדיון בנכבה הפלסטינית בספרות הפלסטינית, אלא גם את דמות היהודי בספרות הפלסטינית. מסתבר, שזאת נובלה, שבשנת 1970 התייחסה בפעם הראשונה ברצינות ובעומק לדמות של יהודי, הפעם הראשונה שסופר ערבי בכלל, ופלסטיני בפרט, התייחס ברצינות לשואה. הנובלה היתה מפסלת דרך בספרות הפלסטינית, בכמה רבדים, האמירה של כנפאני קשה, עבור ישראלים ופלסטינים כאחד, אבל היחס שלו רציני.

כשהתלבטנו עם קומונת "נמשים" בשנה שעברה לגבי המחזה, איתו נרצה לסיים את הקומונה, חשבנו בין היתר על המחזה "אונס" מאת המחזאי הסורי החשוב סעד אללה ונוס (תרגמתי לצורך זה חלקים מהמחזה לעברית. ראה כאן), אבל היה נראה לכמה מאיתנו, שההתייחסות שלו ליהודים לא מספיק רצינית ועמוקה. לעומת זאת הדמויות שמצייר כנפאני בסיפור שלו והשאלות שהוא מעלה איתגרו אותנו. אני חושב, שכל מי שהשתתף בהצגה באופן כלשהו, ולו כקהל באחת ההצגות, יסכים איתי. אפשר להתרשם קצת מהנסיון שלנו מקריאה וצפייה באתר שלנו דרך הקישור הבא:

http://www.mideastweb.org/nemashim/return.htm

יש שם גם כתבה ב-PANET, היא אומנם בערבית, ומי שלא יודע כל-כך טוב ערבית, מפסיד… אבל אפשר לראות און-ליין חלקים מההצגה משודרים שם:

http://www.panet.co.il/online/articles/1/2/S-82336,1,2.html

אז על מה המהומה?

לא הרבה ידוע לציבור הישראלי על הסופר הפלסטיני החשוב הזה, ע'סאן כנפאני, וגם המעט שידוע, הוא בדרך כלל לא מדויק. לדוגמא באתר YNET, על כל הנושא הזה של ההפקה של הקאמרי: אומנם זה המקום היחידי שמסוגל לכתוב נכון את שם הסופר, אבל כתוב שם, שהוא נרצח אחרי רצח הספורטאים במינכן. לא, המוסד רצח את כנפאני ואת האחיינית שלו לפני רצח הספורטאים במינכן, אבל לא נורא. העיקר הוא זה:

כנפאני היה חבר בולט וחשוב בחזית העממית לשחרור פלסטין, שכידוע דוגלת, עד היום, במאבק המזויין לצורך השגת המטרה.

אבל האם כנפאני היה הסופר היחיד שתמך במאבק מזויין למען מטרה כלשהי? אינני מאמין שיש מישהו שיטען דבר כזה. אייסכילוס היווני היה חייל בצבא יוון לפני 2500 שנה. גאורג ביכנר היה מהפכן, שתמך במהפכה הפרולטרית, גם ברכט ורבים ורבים אחרים. סרטר, קאמי ובקט היו חברים בתנועת ההתנגדות הצרפתית נגד הנאצים, לעומת זאת עזרא פאונד המשורר היה פשיסט ואנטישמי ותמך במוסוליני ובהיטלר. ז'אן ג'נה תמך באש"ף עוד בשנות השישים, והוא לא היה היחיד.

ואצלנו? האם כל הסופרים העבריים הם פציפיסטיים? אם אני לא טועה, מעטים מהם מתנגדים לפעולה אלימה לשם הגנה עצמית, ואם היינו מחרימים כל סופר עברי, שלא תומך בפירוק צה"ל, היינו מפסיקים לקרוא!

אם כך, הבעיה היא לא עצם התמיכה במאבק המזויין, אלא במטרה של המאבק הזה, כנראה. ומהי מטרת החזית העממית לשחרור פלסטין, אז, והיום, באמת?

אבל רגע! האם באמת אני בודק את עמדותיו הפוליטיות של כל סופר לפני שאני פותח את הספר או הולך להצגה? לא. אולי חבל! אולי לא.

מה שבטוח, זאת השאלה כאן, ולא שום דבר אחר: האם אני מוכן, שמעל הבמה ישמיעו דעות פילוסופיות ופוליטיות המנוגדות לשלי, או שאני אעדיף ללכת להצגה, שמשדרת את דעותיי ומשאירה אותי מבסוט עם עצמי, ללא צורך להתלבט ולשקול את עמדותיי מחדש?

תודה למהומה הזו, כי היא גם עושה פרסומת לתיאטרון וגם מעלה שאלה רצינית, וחבל, שסיני פתר אומר: "אני עושה תיאטרון ולא פוליטיקה." כך הוא לפחות מצוטט על-ידי כותבי העצומה נגד ההצגה ונגד התיאטרון, אבל מן הסתם גם הציטוט הזה מעוות, והוא בכלל אמר משהו אחר…

אורי שני, אפריל 2008