התיאטרון בספרות חז"ל
החל מניפוץ הפסלים בידי אברהם אבינו ועד לברכת הרב עובדיה יוסף, ששלח את כולנו (שחקני התיאטרון) לכסא החשמלי, דרך כל תולדות היהדות, יש לממסד היהודי בעיה עם התיאטרון. ולא שחסרים בספרות העברית והארמית אלמנטים של דרמה או של תיאטרון או של שניהם. אלא שהיהדות התנגדה להתפתות לכך.
שמעון לוי אומר על-כך במבוא לספרו "מקטרים בבמות":
… ההתעלמות המכוונת מן התיאטרון, שלבשה לעתים צורה של התנגדות עזה ועקבית, יסודה בראייה מעמיקה של התיאטרון כאמנות המציבה מציאות המתחרה כנגד המציאות הדתית: תיאטרון אינו רק "מחקה" מציאויות במובן השטחי, אלא בונה אותן, בדומה לפולחן, במחוות ובמלים. ככל שהתיאטרון המערבי הפך "אמנותי" יותר ומרוחק ממקורותיו הדתיים ה"מוסריים" , כלומר קשור פחות ופחות למערכות ערכים מוחלטות ומחייבות, כך הייתה היהדות עשויה לקבל אותו פחות ופחות.
"פריצותו" של התיאטרון והמקום החשוב השמור בו לגוף ולגופניות ולהיבט הדיבורי הקליל והבלתי-מחייב הטרידו את היהדות פחות מאשר יומרתו של הממצע [=מדיום. א.ש.] הזה למצע בין שמים וארץ. ברוח טענתו של גרוטובסקי אפשר לומר שהשחקן כזונה מאיים פחות מאשר השחקן כקדוש. ברובד עמוק יותר נתפסו "תזנוני" התיאטרון לא סתם כחשפנות מינית בלבד אלא גם כדימוי ברוח תוכחות נביאי ישראל: זוהי נטישת הבעלים האחד והיחידי – האל הקנאי התובע כוליות והתמסרות מוחלטת – ונהייה אחר עולם אמנותי חלופי. המאבק בין היהדות ובין התיאטרון מתנהל אפוא על הבלעדיות של תפיסת עולם דתית אקסקלוסיבית. (לוי, 1992, עמ' 8)
בעבודה זו אתמקד בתקופה אחת, תקופת חז"ל, שבה ההתנגדות נגד התיאטרון הייתה גם, ואולי בעיקר, עניין פוליטי מובהק.
ברור, שנושא ההתייחסות של חז"ל לתיאטרון נושק לנושא הרחב והמרתק של היחסים בין ההגות ההלניסטית והיהדות המתהווה. האם היה קשר לימודי בין שני העולמות? האם וכמה ידעו אלה על אלה? אך זה באמת רחב מדי בכדי לענות על כך כאן.
התיאטרון של בית-שאן
רקע היסטורי
אמנם בכמה מן הספרים המאוחרים המאוגדים בתנ"ך, כמו ספר איוב ומגילת אסתר, יש בהם יסודות דרמטיים מובהקים וחזקים. עיבודים דרמטיים לחומר של מגילת אסתר אפשר למצוא אצל: Grillparzer, Racine, Goethe, אלתרמן ועוד. גם לספר איוב עיבודים דרמטיים אין-ספור. למדרש מבנה דיאלוגי, מתאים לדרמה. (Morgenstern)
אבל מחזות ממש לא נכתבו אז, בתקופת השיא של המחזאות היוונית הקלאסית, וגם לא אחרי זה.
בבואנו לדבר על התיאטרון בתקופת חז"ל צריך לזכור, שבתקופת חז"ל, תחת השלטון הרומי, לא הייתה הפרדה בין בדיון למציאות בתיאטרון. על הבמה אכלו, שתו, הזדווגו ורצחו.
בתיאטרון עצמו הלעיגו על היהודים ומנהגיהם, במיוחד לאחר חורבן הבית כאשר אז מצב היהודים היה עלוב ביותר.
תיאטרון קיסריה המוכר לכולם, הוא התיאטרון הראשון הנבנה בארץ ישראל, בידי הורדוס, במאה הראשונה לפני הספירה. זאב וייס אומר שהורדוס "שינה שינוי של ממש את דפוסי תרבות הפנאי של תושבי הארץ." (וייס) אך רק מחזה תיאטרון אחד ויחיד הנכתב על-ידי יהודי מוכר מתקופת חז"ל: במאה הראשונה חי יהודי בשם יחזקאל באלקסנדריה שבמצרים, והוא כתב מחזה בשם אקסגוג, ממנו נשתמרו פחות מ-300 שורות. וגם אלה, כפי שמראה קתרין פרי (Free), רק הודות לעניין שהביעו הנוצרים של אלקסנדריה.
ביטויים להתנגדות הפוליטית אפשר למצוא ב:
ירושלמי, ברכות פרק ט:
בשעה שהקב"ה מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון לעולמו להחריבו.
ובמקום אחר: האימפריה הרומית מרוששת את העם, בארבע דרכים: מסים, בתי המרחץ, התיאטרון והמכס. (Krauss 119)
וייס מבחין בין גישת התנאים וגישת האמוראים (כדוגמת ריש לקיש שיוזכר בהמשך) לנושא:
בעוד שהתנאים אסרו את הדבר באופן מוחלט וחד-משמעי, נקטו האמוראים טקטיקה שונה לגמרי. הם נמנעו מגינוי בני הקהילה על מעשיהם, וביקשו לשכנע אותם להימנע מביקור במבני הבידור. בדברי האמוראים אין למצוא התבטאות דוגמת זו של התנא ר' מאיר האומר "העולה לתרטיאות (תיאטראות) של גויים אסור משום עבודה זרה" (תוספתא עבודה זרה ב; ה), אלא התבטאויות ברוח הדברים שבהם ביטא ר' שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בן המאה השלישית לספירה, את התנגדותו למבני הבידור: "אשרי האיש אשר לא הלך לתרטיאות ולקרקסיאות של עכו"ם ובדרך חטאים לא עמד, שלא עמד בקנגיון (מופעי ציד חיות) ובמושב לצים לא ישב" (בבלי, עבודה זרה יח ע"ב(
אבל התנגדות זו עמוקה יותר, התחילה עוד לפני הכיבוש הרומי, ונמשכת עד היום. בן עזרא:
ההתנגדות העקרונית, הפילוסופית והדתית רחבה מאוד. סיבותיה רבות:
- "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה. לא תשתחווה להם ולא תעבדם". כלומר עבודת קודש של אובייקטים מימטיים – חיקויים – מוצגת כעבודה זרה והשאיפה לחקות את הטרנסצדנטלי לגלם בבואתו בחומר נתפסת ככפירה אינסופית הבלתי ניתנת לתאור של אלוהים. אין זה אומר העדר קומוניקציה בין האל ומאמיניו. בטקסים היהודים הסמלים מרמזים על אלוהים מבלי לנסות לחקותו. התפילין, השבת ברית המילה ושאר המצוות והחוקים והדינים הם אותיות בשפה המוחשית הפולחנית המקשרת בין האל ובין האדם היהודי. היחס שבין המסמן החומרי ובין המסומן הטרנסצדנטלי אינו יחס של חיקוי אלא יחס של רמיזה של ציון. המסמן שונה מהמסומן בתכלית השינוי. קשר התפילין אינו חיקוי של אלוהים והוא גם לא קרוץ מחומר אלוהי. אלא סמל שמרמז על אלוהים. כלומר מערכת אמצעי ההמחשה ביהדות לקיום הקשר שבין האדם והאלוהים אינה מתבססת על מימזיס בין הסימנים לנושאיהם. החיקוי בכל צורותיו יעדר מהפולחן היהודי לא רק באיסור השימוש בפסלים או מסכות אלא גם ביצירת דרמה של דמויות של דרכי משחק או תלבושות. לא צריך דמיון מפותח מדי בכדי לקשר בין עגל הזהב לתיאטרון הרומי. המדרשים עצמם הם הדוגמא המובהקת ביותר לתוצאה של הדיבר הזה: באין אישור לצייר ולפסל את כוונותיך, אתה עושה זאת במלים. אפשר לומר, שהמדרשים הם אומנות הפיסול במלה.
- הדרמה מבוססת על קונפליקט. בקונפליקט אמיתי יש שני צדדים, ואין לדעת מי מהם ינצח. וגם אם ידוע, מי מהם ינצח, שני הצדדים בעלי ערך. זהו מצב הסותר את המחשבה היהודית-דתית. למדרש נטיה לא רק לא להשתמש בחומר הדרמטי המצוי בתנ"ך, אלא אפילו לנטרל אותו, לעתים אפילו על-ידי פירושים של ניקוד או קצב או אותיות בודדות. גם אוארבך ב"מימזיס" משנת 1946 מדבר על כך בהשוואה בין האודיסאה היוונית לעקידת יצחק. (Morgenstern)
- טענה אחרת בדבר המחלוקת העקרונית מביא גלעד אלפסי, מנהל תיאטרון תאיר:
בתקופת צמיחתו של המחזה היווני (מאה חמישית לפנה"ס) נכתב המחזה העברי הראשון- מגילת אסתר.
במגילת אסתר ניתן למצוא אלמנטים דרמטורגים בולטים. היא בנויה פחות או יותר כמחזה. יש בה הרבה דיאלוגים ופחות תיאורים. כשבוחנים את המגילה רואים, שכל עניינה הוא בהתמודדות עם תפיסת הגורל / מקרה של היוונים. במגילה מסופר על המן המטיל את הפור-הגורל שאמור לקבוע את גורלם של היהודים, אולם תפילתו של מרדכי לצד שתדלנותה של אסתר משנים את אותו גורל לטוב. מסתבר מ-מגילת אסתר שיש א-ל, גם אם הוא נסתר. ולצד זה גם לאדם יש יכולת להתמודד עם ה"גורל", אותו "הפור" שמוטל ונקבע.
כמה מאות שנים מאוחר יותר עומדת למבחן התפיסה היוונית הלניסטית, בסיפור חנוכה. האם ניצחונם של המכבים, המעטים והחלשים על האימפריה ההלניסטית הגדולה הוא מקרי, יד הגורל, או שמא גם כאן יש יד מכוונת? התפיסה היוונית, ולצידה הציונים החדשים, יטענו שהכל בדרך הטבע "נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו" ומנגד יבואו חז"ל ויתקנו בחנוכה את תפילת "על הניסים ועל הנפלאות… שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה…." (אלפסי)
- כמו כן מבוססת הדרמה על פעולה. אלי היוונים לא היו כל-יכולים, ולכן לפועלם של בני אדם היתה משמעות ותוצאה. מרחב הפעולה עבור האדם היהודי מצומצם הרבה יותר.
- "אין בישראל מיתוס. האידיאה היסודית של האמונה הישראלית היא היפוכה הגמור של האידיאה האלילית השורשית. … אלוהי האמונה הישראלית הוא לא-מיתולוגי. האידיאה זו מתבטא אופיה המיוחד של האמונה הישראלית." (בן – עזרא) בן-עזרא איננו חז"ל, כי אם עיתונאי ישראלי (ב"הצופה"), אבל מבטא היטב את הגישה הבדלנית הזו, הרווחת מאז ניפוץ הפסלים ומעמד הר סיני ועד היום.
- בתיאטרון יש תמיד גם אלמנט של בידור. בידור הוא כמובן "ביטול זמן". לא שיהודים לא יודעים לצחוק, אבל בסופו של דבר יש תמיד מטרה אחת: עבודת האל. תיאטרון הוא סוג של "מושב לצים" האסור על-פי ספר תהילים (תהילים א,א).
בפשטות, למה אסור ללכת לתיאטרון? "מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים".
ולמרות כל אלה : (בעבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב')
בשני מקרים מותר ללכת לתיאטרון!
גלדיאטורים היו נידונים למוות או לעבודות כפייה או שבויי מלחמה, ורבים מהם היו יהודים. כך שמסתבר שהיו לא רק צופים יהודים, אלא גם שחקנים (כמו פאוסטינה ואליטירוס)!
- אז בשביל להציל חיי יהודי (אם הוא המנוצח ואפשר להציל אותו בעזרת צעקות ברגע המכריע, כשהשופט צריך להכריע),
- בשביל להעיד, שהיהודי מת, וכך להציל את אלמנתו מעגינות.
וכך היה הכשר בלא מעט מקרים ללכת לתיאטרון. לפי קראוס יהודים גם היו עסקני תיאטרון (היום היינו אומרים "מפיקים"). (Krauss, 118)
ויש גם עדות לדעה חיובית, אם כי בעקיפין: קראוס מציין שרבי שמעון לקיש אמר, שאנו (היהודים) צריכים להודות לגוים כי הם מעלים בהצגות שלהם שחקנים (מימוס), שמשעשעים את הקהל. אחרת הם היו מוציאים את הכעס שלהם אחד על השני או עלינו. (Krauss, 117)
…..
….
לקבלת העבודה כולה, נא לכתוב ל- abumidian@riseup.net
abumidian 