לזכר ה-15 במאי
ב-15 במאי 1948 שמח אבי שמחה גדולה. אומנם האומללות במחנה הפליטים היתה גדולה, התנאים היו גרועים, והשלטונות לא הקלו על המצב. האביב הקצר כבר נגמר, והרוח החמה מצפון אפריקה אותתה לעוד קייץ חם, שמתקרב. אך באותו היום הוא ידע, שהפליטים האלה יהיו עוד מעט אזרחי מדינת היהודים, שאתמול הוכרז עליה. לא עוד פליטים, לא עוד עליה בלתי-חוקית, לא עוד זיוף דרכונים והברחתם תחת עיני השוטרים הצרפתים, לא עוד המתנה מורטת עצבים. אמנם צרפת הדרומית היתה יפה, אך היא היתה רק תחנת מעבר עבור אלפי הפולנים, הגרמנים, המרוקנים, האלג'ירים והאחרים, שחיכו פה להפליג הלאה, לעבר עתיד בטוח יותר.
גם עבורו, אישית, היה זה יום חשוב. אמנם לא היה פליט בעצמו, אלא גולה מרצון, סטודנט בחו"ל, אך עד אתמול הוא היה לא רק רחוק מבית הוריו, אלא גם חסר אזרחות, נתין בריטי של המנדט בפלסטין, בעל תעודת זהות, אך ללא אזרחות. לפתע הוא היה אזרח מדינת ישראל – וגם חייל ב"צבא הגנה לישראל".
מטעם "ההגנה" הוא הוצב במחנה הפליטים "Grand Arenas" ליד מרסיי במתורגמן, כאשר כל חבריו חזרו ארצה. הוא וודאי לא ידע, שבאותו יום ממש, איבדו אלפי גברים, נשים, ילדים וזקנים לא רק את תעודת הזהות הזמנית הזאת, אלא גם את ביתם, רכושם, אדמותיהם, מקורות הפרנסה שלהם, וחלקם גם את חייהם. באותו יום ממש עלה מפקד צעיר מאותו ארגון "הגנה", גם הוא תלמיד הגמנסיה הרצליה בתחילת רחוב "אחד העם", שלמד שש שנים מעל אבי, יצחק רבין שמו – באותו יום עלה רבין עם חייליו על הכפר אל-קובאב וכבש אותו, אחרי שיום לפני כן כבשו את אל-נענא ואת אבו שושה והפכו 2700 נפשות לפליטים (שהם כיום לפחות 18000 נפשות).
באותו יום שמח, כאשר אבי הביט אל הים לכיוון מזרח, ואולי רצה כל-כך להיות שם, עם החברים שלו, או עם משפחתו, באותו יום, שבו הוא קיבל – אחרי 20 שנות גדילה ללא אזרחות – אזרחות מוכרת, באותו יום הפכו 2200 תושבי הפכר אל-קובאב לפליטים, שהפכו עם השנים ליותר מ-15000 נפשות.
עברו 48 שנים. מ"Grand Arenas “ לא נשאר דבר, גם מאל-קובאב נשארו רק חמישה או שישה בתים. ביולי נפלו גם ענאבה, אחרי קרב קשה, ועוד כמה כפרים קטנים יותר, ולבסוף גם לטרון, אחרי קרב קשה מאוד. היום יש פה כפרים עם שמות אחרים: בית חשמונאי, כרמי יוסף, גזר, כפר שמואל – ובמקום אל-קובאב: "משמר איילון".
כעבור 48 שנים, ב-15 במאי 1996, נערכו בחירות במדינת ישראל, שקמה אז, בהם השתתפתי בזכות אותה אזרחות, שקיבל אבי, אז, ועם תעודת הזהות הישראלית הלכתי לקלפי. אחרי זה נסענו, אהובתי ואני ופרי בטנה, עדיין שמור היטב בתוך הרחם, למשמר איילון, עם כל רכושנו, מטלטלינו, ספרינו, תווינו, הפסנתר והרהיטים, ונכנסנו לגור בבית, ש-48 שנים קודם לכן גרה משפחה אחרת, שעכשיו מתגוררת כנראה במחנה ג'לזון, או במקום אחר. עבדנו כל היום, והלכנו לישון עייפים, ורק למחרת בבוקר נודע לנו, שבאישון לילה חטף ביבי לפרס את הבכורה.
שבע שנים עברו מאז. את ברית נישואינו כרתנו בבית הזה, את הברית של מדין עם עמו כרתנו בבית הזה, אבל למעשה אנחנו רק זמניים כאן. אנחנו שוכרים, משלמים שכר דירה, אולי לא לבעל הבית האמיתי, מי יודע, מתי יחזור בעל הבית?
הפליטים מאל-קובאב, היושבים ברובם בג'לזון, כ-20 קילומטר מכאן, לא זקוקים למפת דרכים. הם מכירים את הדרך, היטב.
אינני מדליק משואה לא בה' באייר ולא ב-15 במאי, מקסימום נר זיכרון.
אורי שני, משמר איילון, מאי 2003
//
//
abumidian 