"מכרות פאלון"

רפרט

אקדים ואקבע, שבסיפור זה אלמנטים כה רבים, שאצטרך להתמקד באחד מהם, כדי לא לפרוץ את המסגרת. האלמנט שבחרתי בו הוא: האדמה.

הסיפור הוא חלק מסידרה של סיפורים, שמְסַפרים קבוצה של חברים ביום סֶרְפּיון. זהו יום  הקדוש סרפיון ה-14 בנובמבר. קדוש מצרי מהמאה ה-3 וגם קדוש ספרדי שנצלב בשנת 1240 על ידי המוסלמים באלג'יר, שניהם בשם סרפיון.

הסיפור הראשון הוא על נזיר ושמו סרפיון. השני הוא קריספל, שדימה את עצמו לסרפיון.

בברית המועצות נוסדה בשנת 1922 קבוצת סופרים בשם "האחים סרפיון" בהשראת סדרת הסיפורים האלה, וגם מקסים גורקי היה קרוב לאותה קבוצה. אחר-כך כולם יישרו קו עם הראליזם הסוצייליסטי.

כיום יש תיאטרון בווינה, הנקרא סרפיון, "על פי העקרון הסרפיוניטי של הופמן, שמאחד ניגודים".

ועכשיו לסיפורנו: מכרות פאלון

הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, שהתגלה בסביבות השנה 1720, ועובד אין ספור פעמים בספרות הגרמנית. עיבודים מפורסמים נוספים: הבל: Kalendergeschichten  1803 – 1811. יש גם אופרה של הופמנסטל בנושא, וקיימים גם שני שירים חשובים של טרָקל, שירי אליס, אבל הפרשנים חלוקים בדעותיהם, האם מדובר באותו אליס Elis Fröbom עליו מסופר.

וילהלם שרף טוען, שבערך שלושים סופרים גרמנים השתמשו בחומר הזה.

פאלון נמצאת במרכז שוודיה. כיום היא מרכז תיירות. סלמה לגרלף קבעה את ביתה במקום וכתבה את ספריה על האזור הזה. בעבר היו שם מכרות נחושת עם 1200 פועלים.

כיום היא עיר של 50000 תושבים, עיר הבירה של מחוז דלרנה (Dalarne). אבל דווקא הנוף של המכרות, הוא שנתן השראה לסופרים, ביחוד גרמנים. חמה?

„If we begin by asking why the image of mining appealed so strongly to young writers in Germany [in the beginning of the 19^th century] between 1790 and 1820, one reason suggests itself immediately: an astonishing number of them were actually trained as mining engineers.“

„The mine in the German Romantic view is not simply a cold dark hole in the ground; it is a vital, pulsing place into which man descends as into his own soul for the encounter with three dimensions of human experience: history, religion, and sexualitiy.“

Ziolkowski, Theodore: German Romanticism and Its Institutions. Princeton: University Press 1990, S. 19.

לא מקרה הוא, שהדמות הראשית בסיפור אינו כורה מבטן ומלידה, אלא ספן דווקא. הקסם המיוחד שמופעל על גיבורינו, אולי לא היה פועל על כורה שגדל עם המכרה. הראשון שמפגיש אותו עם עולם המכרות הוא טורברן Torbern. אפשר היה לחשוב, שטורברן המפתה הוא דמות שלילית. אבל למעשה הוא מבין את האדמה. הוא יודע, שצריך לתת לה לנוח, ולא לנצל אותה ללא הכרה.

האדמה היא בתולה ואם ומכשפה, שלושתם גם יחד. לעתים יותר זה, לעתים יותר זה. האופי המכשף מתבטא לדוגמא בכך, שאחת האבנים היקרות שמצאו במכרות אלה, נקראה קובלט על שם שדון האדמה קובולט.

לעומת זאת האדמה כאם: ברחם האדמה (בחלום) הוא "מרחף" כעובר.  המכרה גם מחליף את אמא, שנפטרה. בשיחה הראשונה עם הכורה הזקן הוא מדבר כל הזמן על אמא שלו.

הוא היה שופך את מטבעותיו אל חיק אימו, עכשיו הוא מוציא מחיק האדמה אבנים יקרות.

הרעיון הוא כמובן לא גרמני.

גם אצל הצרפתים אנו מוצאים את "מסע אל בטן האדמה" מאת ז'ול ורן, והדוגמאות הן אין-סופיות.

ואצלנו: אחרי רצח הבל "פצתה האדמה את פיה" (בראשית ד'). קין, עובד האדמה, הוא, דרך אגב, כורה הנחושת הראשון. האם יכול להיות, שקיין נענש על כך, שהוא "פצע את האדמה"?

במדבר ט"ז ל"ב (פרשת קורח): ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש.

אבל אחר כך כתוב: במדבר כ"ו י"א: ובני קרח לא מתו. מוזר. אך לא נעסוק בזה כאן. (אפשר לקרוא לדוגמא כאן הסבר לכך: http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/pinchas/mon.html)

אני מתקדם על ציר הזמן:

בנאום בווינה אומר הרצל:

"כשם שהרעיון הציוני עלה ממטה למעלה, כך הוא גם בנוגע להכנת האמצעים להוציאו לפעולה.  הם עולים ממטה למעלה, ככל דבר בריא.  זאת היא ההתפתחות; מלמטה, מחיק האדמה צריך שתבֹא, פה צומח כל דבר גדול."

ועוד קצת הלאה, במאמר "עולם הסמלים של קובץ 'קהליתנו' " מאת  ד"ר אביבה אופז.  היא כותבת כך:

"סמלי טבע

בהליכה לארץ-ישראל ראו אנשי 'השומר הצעיר' מעשה של גאולה והתחדשות. ארץ-ישראל הרחוקה והשוממה היתה, לדידם, מקום, שבו ניתן לחיות חיים טהורים ואותנטיים (42). הם חיפשו בנופיה את הטבעי והפראי, וביקשו לחיות בה חיים 'פשוטים'.

האידיאליזציה הרומנטית של הראשוני, ההיולי והתמים הביאה אל שפת הסמלים של 'קהליתנו' את כוחות הטבע הגדולים: האדמה, השמיים, השמש, האש, האבן וההרים. האדמה היתה למיתוס בספרות ובמחזאות הארצישראלית של אותן שנים. לטענתו של גדעון עפרת, נוצר סביב מיתוס האדמה ז'אנר ארצישראלי מיוחד, שאותו הוא מכנה 'ספרות אדמה' (52). מעמדה המרומם של האדמה בספרות שאב השראתו ממסורות רומנטיות, גרמניות ורוסיות, והושפע ממשנתו של גורדון. האדמה היתה למושג מקודש ולמוטיב מרכזי בספרות ההתיישבות החל בתקופת העלייה השנייה. היא מופיעה בה ככוח שטני ואלוהי כאחד. זוהי, על-פי ניסוחו של עפרת, 'אדמה ניטשיאנית-דיוניסית', שהחלוץ מתאחד איתה ומתמסר לה. באמצעות התמסרותו לאדמה הוא מנסה להשתחרר מה'שמיימיות' הגלותית. אולם, ישנן גם יצירות אחרות, שבהן מייחל הגיבור החלוץ לסינתיזה בין שמיים לארץ, סינתיזה בין האוטופיזם, הגלותי בשורשו, לבין ההוויה הארצישראלית הגופנית, החופשית והפורייה (62).

האדמה נושאת ב'קהליתנו' את כל רובדי המשמעות, שנתרבדה בספרות התקופה. גם כאן היא מושג דו-ערכי: היא האם הגדולה. היולדת והחולצת שד (72), והיא גם חיק עצום, הכומס בקרבו כוחות אלימים חסרי מעצור. יערי מתאר אותם כוחות כ'לבה מתפרצת מקליפת האדמה' (82), ואילו שמעון וולף מתאר אותם כ'רוחות מכושפות' (92).

מערכת היחסים בין החלוץ לאדמה גם היא דו-ערכית. יש שאלו יחסים של הזדהות וברית, כמו, לדוגמה, בדברי משה ה' : 'רחמתיה כאשר מרחמים יצור קרוב וחי' (03); ויש שהחלוץ נאבק באדמה על-מנת לכובשה. באחת הרשימות תיאר הכותב מאבק בינו ובין 'איש מפלצת', הבוקע מתון האדמה, לועג לעמלו ולחלומותיו, ובו בזמן מפתה אותו להנאות החיים (13), המאבק ב'איש מפלצת' הוא מאבקו של החלוץ בכוחות הטבע המתנכלים למפעלו, אך גם בטבעו האנושי, המנסה לפתותו ולהכשילו.

שני פניו של המאבק שמנהל החלוץ מגולמים בסמל האדמה. בציור המאבק לכיבוש האדמה נרמז גם גוון ארוטי-מיתי, שרווח בספרות התקופה.

יהושע, לדוגמה, מדמה את החלוץ ל'מתיישב הראשון', ה'פוצע' באכזריות יומיום את האדמה, כדי 'להכריחה ללדת' (23). הגוון הארוטי בא לביטוי בשילוב המאבק באדמה עם סמל הבאר; במעמקיה של הבאר מגיעים החופרים אל מקור החיים והפוריות. כך תאר יערי את החפירה: 'נחפור באר עמוקה. נפתח את חיק האדמה הגדולה… ובאקט זה של חסד זכה תזכנו האדמה, נמצא אספקלריה של אהבתנו' (33). המקום המרכזי של האדמה במערכת הסמלים ב'קהליתנו', העיצוב הפתטי של הסמל ומשמעויות הלוואי שלו קושרים את הקובץ אל ספרות ההתיישבות ואל 'ספרות האדמה' בפרט (43)."

(המאמר נמצא באינטרנט: http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/59126.html)

וזה ממשיך, בהתיישבות בשטחים הכבושים, כמו מלים אלה שנכתבו על "גוש קטיף":

מזה שנות דור חיים אנו במפעל התיישבותי מפואר בחבל ארץ אהוב זה.המפעל  הוקם על אדמה בתולית אשר איש לא יכול היה לה מאז בריאת העולם, למרבה הפליאה נענתה אדמה זו רק לנו ,כמו נבחרים היינו, כמו חשה היא את אהבתנו אליה. (http://www.katif.net/art.php?table=art&id=1273)

דרך המעבר מהאוניה למכרה מתקרב אליס למקור: האוניה היא הסחר, המכרה הוא הייצור עצמו. מתוך המכרה הוא מוציא את המתכות, אותם הופכים למטבעות, שהוא היה גאה כל-כך לשפוך לחיק אמו, כשעוד הייתה בחיים.

תחילה מתנגד אליס בתקיפות: "כיצד? וכי מה עצה יעצת לי? לפנות עורף לאדמה היפה, לאוויר הצח, לרקיע הטהור, שקוי-השמש, המרעיף עלי חדווה ונועם, ולרדת מטה-מטה אל מצולת-השאול המבעיתה לחפש שם מחצבים ומתכות ולחפור ולחפור כאותה חפרפרת, רק למען בצע-כסף?"

תגובת טורברן היא תגובה רומנטית טיפוסית: אליס אומר חפרפרת, טורברן לא רק, שהוא לא מתעלם, אלא אפילו הופך את העיוורון של החפרפרת, אותו אליס כלל לא ציין, לתכונה חיובית.

אומנם טורברן מצליח לשדל את הימאי הצעיר, אך המפגש הראשון עם המכרה הוא טראומטי. אכן האנשים שיוצאים ממנו נראים כמו חפרפרות, ואליס נתקף סחרחורת, מה שלא קרה לו אי-פעם על האוניות. עוד לפני כן אומר המחבר: "דומה שמכאן ירד דאנטה אל מעמקי התופת…" ובמבט הראשון של אליס "קפא דמו בעורקיו והשיתוק אחזו". הקיפאון הזה הוא המצב, אליו שואף אליס בהתאחדות עם האדמה, בחזרה אל מצב ראשוני, בו אין פיצול בין אדם וטבע, דחף אותו אליס חש פתאום בחריפות יתר בגלל פטירת אמו, כי שכבר הראיתי. ובכל זאת המראה מבעית כל-כך, שהוא רוצה לחזור על עקבותיו. מה שמונע ממנו, הוא המציאות, החיים. הוא פוגש במה שיכול היה להיות עתידו, ראשית באבי כלתו, ואחר כך בכלה. שוב מערכת מיתית, כמו משה אצל יתרו, או יעקוב אצל לבן. אבל ההתקדמות לתוך חיי נישואין וזוגיות, או אולי, העליה אליהם, קשים לאליס, והוא מעדיף שוב ושוב את הירידה לחיק המכרה. כוח המשיכה של המכרה ושל העולם הדמיוני שבתוכו הוא עצום, והוא מתעצם ככל שמימוש החיים הזוגיים מתקרב. הפחד מפני העתיד דוחף את אליס יותר ויותר לתוך עולם, שאין בו עתיד, אין בו זמן בכלל. הכל קפוא בו. כביכול הוא רוצה למצוא שם את האוצר, בשביל להוציאו אל חייו בחוץ, עם אשתו. אבל ההמצאות במכרה הופכת יותר ויותר למטרה בפני עצמה, ולא אמצעי. זה אומנם לא נאמר, אבל כולם חשים בזה, גם כלתו, ולכן היא רוצה למנוע ממנו לרדת לשם. אך לשווא. אליס יורד בפעם האחרונה למכרה ביום החתונה, וכאילו "יודעת" האדמה, שעתה היא הולכת "לאבד" אותו ל"אשה אחרת", היא אוטמת אותו בלועה, שלא יימלט!

פה אנחנו גם מגיעים למוטיב הפחד מהבלעות. זהו נושא עתיק יומין, שנחקר בפסיכולוגיה מאז זיגמונד פרויד במשך כל המאה העשרים. אחד המחקרים המפורסמים הוא:

“The Dread of Women” (1932) מאת קארן הורני. במיתולוגיות השונות הפחד הזה עובר בכל התרבויות: לילית העבריה, הסירנות היווניות וכו'. האם היא מיטיבה, מחבקת, מזינה, אך גם אוחזת ובולעת. הגיבור אינו חש פחד הבלעות, הוא כולו נתון לקסם הנובע מהאדמה, אלא הקורא הוא שמופעל בכיוון הזה.

ב"מכרות פאלון" יש אלמנט נוסף הקשור לאדמה, והוא האל-זמניות. פני השטח מייצגים זמן שעובר, התהומות מתחת לפני השטח מייצגים זמן קפוא, נצחי, לא-זמן בעצם. זה נכון לגבי תהומות הים וגם לגבי תהומות המכרה. במכרה אבנים יקרות שאין להן גיל והן לא מתכלות. תורברן השייך לעולם זה הוא אל-זמני, זקן נצחי, מעבר לחיים ומוות. אחרי שגיבור הסיפור מצטרף לעולם הנצחי הזה מתחת לפני האדמה, גם הוא קופא בצורתו, בגופו, ורק אחרי שמעלים אותו מעל פני אדמה, כעבור חמישים שנה, הזמן פועל את פעולתו עליו והוא מתפורר.

וכך אפשר לראות בסיפור הזה גם סיפור חניכה: איך נעשה עלם לגבר? או נכון יותר: סיפור על כשלון החניכה הזאת, כי גבר, לפי הדגם  הבורגני המתהווה, הוא גבר עם אשה, משפחה ועבודה, ואליס נכשל בתהליך הזה, כמו גיבורים רומנטיים רבים אחרים, כמו "איש החול", גיבורים שנעשים אומנים, תימהוניים, משוגעים.

….

.

לקבלת העבודה כולה, נא לכתוב ל- abumidian@riseup.net