Skip to content

הממציא

מאת פֶטֶר ביקְסֶל

תרגום: אורי שני

ממציא זה מקצוע, שאי-אפשר ללמוד; לכן הוא נדיר; היום הוא לא קיים יותר בכלל. היום מומצאים הדברים לא על-ידי ממציאים, אלא על-ידי מהנדסים וטכנאים, גם על-ידי נגרים, על-ידי אדריכלים ובנאים; אבל הרוב לא ממציאים דבר.

פעם עוד היו ממציאים. אחד מהם נקרא אדיסון. הוא המציא את הנורה ואת נגן התקליטים, שקראו לו אז עוד פונוגרף, הוא המציא את המיקרופון ובנה את תחנת החשמל הראשונה בעולם, הוא בנה מסרטה ומכשיר, איתו היה אפשר לראות את הסרטים.

בשנת 1931 הוא נפטר.

בלעדיו היינו בלי נורות.

כל-כך חשובים הם ממציאים.

האחרון נפטר בשנת 1931.

בשנת 1890 אומנם עוד נולד אחד, והוא עוד חי. איש לא מכיר אותו, כי הוא חי היום בזמן, שאין יותר ממציאים.

מאז שנת 1931 הוא לבד.

הוא לא יודע את זה, כי הוא כבר אז לא גר יותר בעיר ולא פגש אנשים: כי ממציאים זקוקים לשקט.

הוא גר רחוק מהעיר, לא עזב את הבית וביקורים היו נדירים.

הוא חישב וצייר כל היום. במשך שעות הוא ישב, קימט את מצחו וחשב.

ואז הוא לקח את החישובים שלו, קרע אותם וזרק אותם לפח והתחיל מהתחלה, ובערב הוא היה ממורמר ומצוברח, כי העניין שוב לא הצליח.

הוא לא מצא אף אחד, שהבין את ציוריו, ולא היה טעם לדבר עם אנשים.  יותר מארבעים שנה הוא ישב על העבודה שלו, וכשמישהו ביקר אותו, הוא החביא את תוכניותיו, כי הוא חשש, שמישהו יעתיק ממנו, וכי הוא חשש, שילעגו לו.

הוא הלך מוקדם לישון, קם מוקדם ועבד כל היום. הוא לא קיבל דואר, לא קרא עיתונים ולא ידע דבר על כך, שקיימים מקלטי רדיו.

ואחרי כל השנים בא הערב, שבו לא היה מצוברח, כי הוא המציא את ההמצאה שלו, והוא לא ישן בכלל. ביום ובלילה הוא ישב על חישוביו, והם היו נכונים.

ואז הוא גלגל אותם והלך בפעם הראשונה לעיר. היא השתנתה לגמרי.

איפה שהיו סוסים, היו עכשיו מכוניות, ובחנות היו מדרגות נעות, והרכבות לא נסעו יותר בעזרת אדים. החשמליות נסעו מתחת לעיר ונקראו רכבות תחתיות, ומתוך קופסאות קטנות נישאות בקעה מוסיקה.

הממציא היה מופתע. אבל כיוון שהיה ממציא, הוא הבין מהר מאוד.

הוא ראה מקרר ואמר: "אהה."

הוא ראה טלפון ואמר: "אהה."

וכשראה אורות אדומים וירוקים, הוא הבין, שבאדום צריך לחכות ובירוק אפשר ללכת.

והוא חיכה באדום והלך בירוק.

והוא הבין הכל, אבל הוא הופתע, וכמעט ששכח את המצאתו שלו.

כאשר נזכר בה, הוא ניגש לאדם, שבדיוק חיכה באדום ואמר: "סליחה, אדוני, אני המצאתי משהו."

והאדם האיר לו פנים ואמר: "ועכשיו, מה אתה רוצה?"

והממציא לא ידע מה לענות.

"זאת המצאה חשובה", אמר הממציא, אבל אז עבר הרמזור לירוק, והם הלכו.

אבל כשאתה הרבה זמן לא נמצא בעיר, אז אתה לא מתמצא יותר, ואם המצאת משהו, אז אתה לא יודע, לאן אתה אמור לפנות.

מה היו האנשים אמורים לומר, אליהם פנה הממציא ואמר: "אני המצאתי משהו."

הרוב לא הגיב, כמה צחקו על הממציא, ואחרים המשיכו ללכת, כאילו לא שמעו.

כיוון שהרבה זמן לא דיבר עם אנשים, הוא גם לא ידע יותר, איך מתחילים שיחה. הוא לא ידע, שראשית אומרים: "סליחה, אתה יכול לומר לי מה השעה?" או שאומרים: "איזה מזג אוויר רע היום!"

הוא לא חשב על כך, שאי-אפשר פשוט לומר: "הי אתה, אני המצאתי משהו", וכשמישהו בחשמלית פנה אליו במילים: "איזה יום יפה היום", הוא לא ענה: "נכון, יום יפה", אלא מיד אמר: "אני המצאתי משהו."

הוא לא היה מסוגל יותר לחשוב על שום דבר, כי ההמצאה שלו היתה המצאה גדולה, חשובה מאין כמוה ומוזרה. אילולא היה בטוח לגמרי, שתוכניותיו מדויקות, אז לא היה מאמין בעצמו בהמצאתו.

הוא המציא מכשיר, שבתוכו אפשר לראות, מה קורה במקום אחר לגמרי.

והוא קפץ ממקומו בחשמלית, פרש את תוכניותיו על הרצפה, בין רגלי האנשים וקרא: "הנה, תראו, אני המצאתי מכונה, בתוכה אפשר לראות מה קורה רחוק מכאן."

האנשים עשו כאילו לא קרה דבר, הם עלו וירדו, והממציא קרא: "תראו, תראו, אני המצאתי משהו. אתם יכולים לראות עם זה, מה קורה רחוק מכאן."

"הוא המציא את הטלוויזיה", קרא מישהו, וכולם צחקו.

"למה הם צוחקים?" שאל האיש, אבל אף אחד לא ענה, והוא ירד, התהלך ברחובות, עמד באדום והמשיך בירוק, התיישב באיזו מסעדה והזמין קפה, וכששכנו פנה אליו באומרו: "מזג אוויר יפה היום", אמר הממציא: "תעזור לי בבקשה, אני המצאתי את הטלוויזיה, ואף אחד לא רוצה להאמין לי – כולם לועגים לי." ושכנו לא אמר יותר דבר. הוא הביט ארוכות בממציא, וזה שאל: "למה צוחקים האנשים?" "הם צוחקים" , ענה האיש, "כי הטלוויזיה קיימת ממזמן וכי לא צריך להמציא אותה יותר", והוא הצביע לעבר פינת המסעדה, איפה שעמד מכשיר טלוויזיה, ושאל: "שאני אדליק?"

אבל הממציא אמר: "לא, אני לא רוצה לראות את זה." הוא נעמד והלך.

את תוכניותיו הוא השאיר שם.

הוא הלך בעיר, לא שם לב יותר לאדום או לירוק ונהגי המכוניות קיללו.

מאז לא בא הממציא יותר אל העיר.

הוא חזר הביתה והמציא אך ורק בשביל עצמו.

הוא לקח נייר, כתב עליו "המכונית", חישב וצייר במשך שבועות וחודשים והמציא את המכונית מחדש, ואז הוא המציא את המדרגות הנעות, הוא המציא את הטלפון, והוא המציא את המקרר.

כל מה שראה בעיר, הוא המציא מחדש.

וכל פעם, כאשר סיים המצאה, הוא קרע את הציורים, זרק אותם ואמר: "זה כבר קיים."

אבל הוא נשאר כל חייו ממציא אמיתי, כי גם להמציא דברים, שכבר קיימים, זה קשה, ורק ממציאים יכולים.

התפרסם בספר :

bichsel

Peter Bichsel: “Kindergeschichten”. dtv, 1995. Erste Auflage: 1969: Luchterhand Literaturverlag Gmbh, München.

ISBN 3-423-12151-3

//

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: