Skip to content

לאן הלך השלום?

לאן הלך השלום?

לא "השלום", "תהליך השלום", אלא השלום! הסכמי אוסלו עשו לשלום את מה שבריה"מ עשתה לסוציליזם.

בשנת 1914 בגד המרכז העולמי של תנועת הפועלים העולמית במהפכה ("האינטרנציונל השני"), ומפלגות הפועלים החזקות באירופה תמכו במלחמה. ז'אן ז'ורס שילם בחייו על התנגדותו למלחמה. את המהפכה הגדולה והמפוארת ב-1917 צריך להבין, בין היתר, על רקע החולשה של תנועת הפועלים. ובדיוק באותה דרך צריך להבין את הסכמי אוסלו, שבאו על רקע חולשה גדולה של תנועת השחרור הפלסטינית ותנועת השלום הישראלית. למעשה רבין הוציא את ערפאת מהקבר הפוליטי, וערפאת חייב לו על זה. כמו בשנת 1917, כך גם בשנת 1993 היו תקוות גדולות מהתהליך שהחל באוסלו, לא רק אצל הישראלים, גם אצל הפלסטינים. אבל מהר מאוד התברר, שהמשטר החדש לא מיטיב עם האנשים שאותו הוא התיימר לשרת. הבורגנות בשני הצדדים הרוויחה בגדול, אבל גם ישראלים עם הכנסה לא ענקית שפר מזלם, הכלכלה הישראלית פרחה ומצב הרוח הכללי היה מרומם יחסית. לכן הרוב המוחץ של הישראלים לא הבין, למה "הם  מתלוננים"? הם לא רק התלוננו, אחרי הטבח במערת המכפלה והיעדר תגובה ישראלית, התחילו להתרחב השוליים הטרוריסטיים מחד, ומאידך גברו הגעגועים ל"בג"ץ ובצלם". למותר לציין, שביבי וברק לא הקלו על המצוקה, ולשמע המילה "שלום" מפי ברק התהפכה הבטן לכל אחד, שעוד היה לו משהו בבטן.

בדיוק באותה מידה, שהתהפכה לכל בר דעת הבטן, כשהוא שמע את המילה "סוציליזם" מפי סטלין או ברז'נייב או כל פושע אחר שמה.

המילה שלום החלה לגרום בחילה. זה אומנם לא חדש, תמיד התלווה לצליל המילה הזה ריח חמוץ-מתקתק מפי אנשי ממסד ישראליים, אך הפעם היומרה הייתה באמת גדולה מאוד, בדיוק כמו היומרה של קברניטי בריה"מ.

מחמוד דרוויש אמר: "לדבר על שלום שלא יושתת לא על צדק ולא על חירות, זה כמו לנגן על גיטרה ללא מיתרים."

אז מה, לא נוכל יותר לומר את המילה היפה הזאת, שמתחילה כמו מילת הרגעה ביידיש ומסתיימת כמו צליל פעמון עמוק ומרגיע?

אינני סבור כך. אני עדיין בעד המהפכה העולמית, כי ככל שאני מנסה למצוא פתרון אחר, מציאותי יותר, כך מוכיח לי הקפיטליזם יום-יום, שהוא לא משאיר ברירה אחרת. ואני עדיין חושב, שהשלום צריך להיות מטרתנו, כי המלחמה מראה לנו יום-יום, בשדה הקרב, ברחוב ובבית הספר, את האלטרנטיבה הנוראה. הייתי משוכנע, שלסוציליזם יהיה עדנה רק אחרי עידן בריה"מ (לפחות במתכונתה לפני גורבצ'וב), ולשלום יכול להיות סיכוי רק אחרי הקדיש על הסכמי אוסלו.

אבל אנחנו צריכים להיות זהירים, סבלניים וקשובים. מילת ההרגעה ביידיש הפכה לנביחה של קלגס ציוני במחסום, וצליל הפעמון העמוק והמרגיע הפך להלמות פטיש בהתנחלות הסמוכה. זאת משמעות השלום עבור אוזניים פלסטיניות, ובשלב ראשון כדאי פשוט להפסיק לדבר על שלום.

לא, אנחנו לא רוצים שלום! לא עכשיו!

אנחנו רוצים פרנסה, העלאת שכר, קיצור שבוע העבודה, חינוך חינם, חופש תנועה, תחבורה ציבורית חינם ונגישה לכל, דיור לכל ובזול.

ומה עם הערבים? והפועלים הזרים? והנשים?

מי שלא הבין – אני דיברתי על כ-ו-ל-ם…

והשלום? והשוויון? והצדק? והסוציליזם? והמהפכה?

…. –

(סליחה, הלכתי רגע להקיא, כי נזכרתי בקברי האחים, באיברים הכרותים, בפנים המעוותות, בצרחות החייתיות.)

peace_image001

אורי שני, 2003

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: