הגיע הזמן

 

הגיע הזמן.

אבל אף אחד לא שם לב.

חוץ מזקן אחד שצעק מיד: "הגיע הזמן!" וכולם הביטו סביבותיהם ושאלו בתמיהה: "איפה?" מרוב תדהמה, שרק הוא לבד רואה, שהזמן הגיע, הוא השתתק ולא פצה פיו.

רק ילד אחד ניגש אליו ושאל: "זה זמן הווה או זמן עתיד?"

והזקן ענה: "זה זמן שאול."

 

הזמן עשה את שלו.

שוב אף אחד לא שם לב. הזקן עיווה את פניו, ממש סתם את אפו מרוב גועל, וכמובן כולם חשבו, שעכשיו הוא השתגע לגמרי.

והזקן חשב לעצמו: והם עוד חושבים, שהזמן מרפא את הפצעים.

אחר כך עבר הזמן. כלומר, הוא חלף לו, על פני כולם, ועדיין לא חשו בו.

הזקן כבר היה מיואש, והוא רק צפה בשקט בדבר הנורא שקרה עכשיו:

הזמן הלך ואזל.

זה היה מחריד! אבל כיוון שאף אחד חוץ ממנו לא ראה את זה, הוא סבל בשקט.

"הם עושים את עצמם לא רואים, אבל בסופו של דבר הם יאלצו לפנות את הזמן", הוא חשב.

 

 

אורי שני, 3.3.2011