מה כשר ומה טריפה?

בתגובה למכתב השחקנים והמחזאים הגיב הימין הפשיסטי עם רשימה של הצגות אסורות לצפיה, לאנשים בעלי מצפון לאומי.

אני בהחלט מבין, למה אסורות ההצגות שנפסלו, אך לא הבנתי, למה האחרות כשרות?

הנה רשימה חלקית של ההצגות המותרות:

–          מעגל הגיר הקווקזי – מחזה קומוניסטי אנטי-התיישבותי, בעד גניבת ילדים וגניבת רכוש פרטי. המחזה מסית בכל רגע למהפכה, להתקוממות, להפלת המשטר הקיים, הוא חוגג מצב של התגייסות עממית. אחרי מלחמת העולם השניה התיישב ברכט הקומוניסט, שמצא מקלט באמריקה במלחמת העולם השניה, דווקא במזרח גרמניה האנטי-ציונית.

–          סודה של ג'ולי הרצל – זוהמה מלוכלכת על חוזה המדינה! ההצגה מציגה נישואין כושלים, בן זוג שלילי ביותר, וכל העיסוק במשפחה העצובה הזו (כל הילדים והנכדים התנצרו, השתגעו, התאבדו או נרצחו, או כל מני וריאציות של אלה יחד…). אז נשאלת השאלה: בגלל האיש הזה הקמנו את המדינה הזו?

–          מכולת – מחזה ובימוי של הלל מיטלפונקט. המחזה מדרדר את מוראל העם, הוא מציג אנשים שכל מה שמעניין אותם זה כסף. למעשה הכיבוש של המשפחה היהודית מאירופה את הבית הערבי ביפו, לא מצליח, והוא נועד לכשלון. מה זה אומר על הציונות? שלא לדבר על זה, שמיטלפונקט הוא שמאלני ידוע, נגד הכיבוש, בעד הפלסטינים וכו'.

–          זוהר – על זוהר ארגוב. קודם כל מחזה מאוד לא חינוכי: מלך הזמר המזרחי משתמש בסמים. אבל חמור הרבה יותר מזה: המלך הזה היה למעשה אנטי-ציוני מושבע. "את ההורים שלי הביאו לארץ אתה יודע בשביל מה? אגיד לך את האמת: לא כי הם יהודים. הביאו אותם ככוח עבודה זול, שואבי מים וחוטבי עצים! אשכרה זרקו אותם פה את האנשים והם בנו את הארץ." זה מה בעלי מצפון ציוני צריכים לשמוע, כשהם באים לתיאטרון?

–          הבנאליות של האהבה – סקס עם מאהב נאצי ורפש על מדינת ישראל. מחזה על האהבה של חנה ארנדט לפילוסוף הגרמני שהצטרף למפלגה הנאצית. מעבר לזה, שזו לא הצגה מי-יודע-מה: נו באמת!!

–          פאוסט – עבודת אלילים. פאוסט עוסק בעבודת אלילים במחזה, וכל המחזה הה הוא למעשה עבודת אלילים לגיבור התרבות מס' 1 של הגרמנים בכל הזמנים. רק נזכיר שאחת ההצלחות הגדולות של התיאטרון הגרמני בימי הנאצים היה פאוסט עם גוסטאב גרינדגנס. (ראה הסרט "מפיסטו")

–          כנר על הגג – גלותי. נכון, מסורת יהודית, אבל לא ציונית. גלותית.

–          איש מצחיק היה – כנ"ל

–          פולסא – סטנד-אפ של הדר גלרון – אנטי-דתי, פמיניסטי קיצוני, ממריד ומסית.

–          עין תחת אצבע, – גברים ונשים בעולמו של חנוך לוין… כל מילה מיותרת…

אז תשאלו אותי, מה בכל זאת אפשר ללכת לראות? "ממטבחו של שחקן" (מוטי כץ) – בסדר. מה יש שם? טווס? לא מזיק…

אולי אתם חושבים, שזו רשימה סאטירית, אבל אני באמת לא מבין את השיקולים של אלה, שהחליטו שהצגות אלה כשרות.

אורי שני, נובמבר 2010