אמא, למה את רוצה שאני אמות?

אמא, כשתקראי את המכתב הזה, אני כבר אהיה רחוק. אל תדאגי, אני בסדר. אני רק לא רוצה, שתחפשי אחריי, כי דאגתי, למען בטחוני שלי, שלא תמצאי אותי. כי הגעתי למסכנה, שאת רוצה, שאני אמות.

לא היה לי קל להגיע למסקנה הזאת, כי מי מסוגל להאמין שאמא רוצה במות בנה? אבל בזמן האחרון אני כבר מספיק גדול, כדי להבין את מה שאתם מדברים, ואני קורא בעצמי, ואני רואה חדשות, וכל הבלבול הזה, שעטף אותי, התבהר, ועכשיו זה ברור לי לגמרי.

את שולחת אותי לבית ספר שבו "מחנכים" אותי להקריב את עצמי למען המדינה. כששאלתי אותך, לפני כמה שבועות, עוד בתוך הבלבול, מה תגידי, אם אני ארצה ללכת ליחידה קרבית, אחזה בך מין התרגשות, שלא יכולתי להבין, אם זה צער, או פחד, או גאווה או מה, ואמרת לי: "אם זה מה שאתה רוצה…" שזה לא משפט שלם בכלל, וזה כאילו מתחמק כזה, אבל היום אני יודע, שהתשובה שלך ברורה. מי איך שלמדתי להכיר אותך בחודשים האחרונים, מאז שהחלטתי, שאני צריך להכיר אותך, אז אני ממש לא חושב, שזה מה שהיית אומרת, אם הייתי שואל אותך, מה תגידי, אם אני לא ארצה להתגייס בכלל.

את בדרך כלל לא ממש משתתפת בוויכוחים הפוליטיים, שנשמעים תמיד אותו דבר, והיה לי קצת קשה לגלות את עמדותיך. אבל לאט לאט הצלחתי להרכיב את הפאזל:

את חושבת, שהחיסולים יגבירו את הטרור, ובכל זאת את תומכת בהם. את יודעת, מה זה אומר? שאת תומכת בטרור! הרבה פעמים שמעתי אותך אומרת, שצריך ככה וצריך ככה וצריך לעשות ככה ולהפסיק את זה, אבל אף פעם לא שמעתי ממך, שצריך להפסיק את המלחמה הזאת, אז אני מבין, שאת חושבת, שהיא צריכה להמשיך. את לא חושבת, שיש פתרון לבעיה שלנו עם הפלסטינים. זאת אומרת, שצריך להמשיך להרוג ולהיהרג, לפי דעתך.

איך כל זה קשור אלי? אני אגיד לך: בקרוב אני אעמוד בקו החזית הראשון, ברשותך ובהסכמתך. כבר היום, כשאני נוסע באוטובוס או נמצא בבית הספר או בקניון, אני בחזית, ואת אומרת, הרי אי-אפשר למנוע מהילד את החיים. (ואת מתכוונת: את המוות.)

בכלל, את מחביאה את המזימה שלך עם "דאגה אמהית": מאז, שאני תינוק, את עוטפת אותי ושומרת עלי ודואגת לי ומלבישה ומאכילה אותי. את אוסרת עלי לעשות כל מיני דברים מסוכנים, ומה שהכי בלבל אותי והסתיר לי את כוונותיך האמיתיות: לפעמים היית מרשה לי לעשות דברים, שאבא אוסר עליהם. זה נתן לי את התחושה, שאת בצד שלי. אוי, כמה עיוור הייתי!

את בטח שואלת את עצמך, למה אני חושד בך יותר מאשר באבא. הרי אבא בוטה, צועק, כועס, גס לפעמים. אבל זה בדיוק העניין: הוא כל-כך פרימיטיבי, שאם הוא היה רוצה להרוג אותי, הייתי מגלה את זה צ'יק-צ'ק. זה גם לא, שאת רוצה להרוג אותי, את לא תלכלכי את ידייך בדם שלי.

נשארת השאלה של המניע. בינגו! אבל אני מודה, שבעניין הזה יש לי רק השערות, לא היה לי זמן לחקור את זה מספיק עמוק, כי הייתי צריך לעשות משהו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

אחד הדברים, שחשבתי עליהם, זה שהכאבתי לך המון. מה, את חושבת, שאני לא יודע? בטח, שאני יודע! מאז שאני יודע, איך באים תינוקות לעולם, אני שואל את עצמי: איך הן עושות את זה? וגם אחרי זה. הייתי בועט, וצועק ומעצבן את סיגלית. אז זאת בטח סיבה אחת. הדבר השני, זה משהו לא כל-כך הגיוני. אבל כל פעם שאני הולך, את מחבקת אותי כל-כך חזק, שאני כמעט נחנק. זה כאילו שאת מעדיפה, שאני אהיה מת, אבל בבית, רק שלא אלך.

אבל הדבר הכי חזק שהרגשתי, זה היה ממש לפני כמה ימים. כרגיל היו ריבים על השלט, מאז שהתקלקלה הטלוויזיה שלכם, והוצאתם לסיגלית את הטלוויזיה מהחדר, כי אמרתם, שאנחנו לא יכולים עכשיו להרשות לעצמנו טלוויזיה שניה. על סיגלית לא עשיתי כזה מחקר, מה, היא אחותי הקטנה, היא עצבנה אותי תמיד, אבל ביום חמישי בערב ראיתי אותה בוכה מול הכוכב שלה מה"מורדים", וכשלקחתם לה את השלט, ראיתי אותך בוכה מול ה"כוכב" שלך, זאתי שאיבדה שלושה ילדים בפיגוע, וזה היה ממש מדהים, זה פשוט היה אותה הבעה אצל שתיכן, אותו מבט, כמעט רציתי לצחוק, והבנתי רק מאוחר בלילה: את מעריצה את האמהות השכולות האלה. את היית רוצה להיות גם! ואז נשכרתי גם במה שסיפרו בבר-מצווה שלי. שכשחתכו לי את הזיין, את הלכת. את פשוט הלכת, כי לא היית מסוגלת לעמוד בזה. ופתאום ראיתי אותך יושבת בבית, ואת יודעת שעכשיו אני נכנס לסמטה ההיא, ואת רואה את הצלף מכוון אלי, ואת עוצמת חזק את העיניים, וכשהכדור מפלח את החזה שלי, שוב אני רואה את התרגשות המוזרה הזאת, מן ערבוב כזה של צמרמורת וגאווה. ואז כבר לא רציתי לצחוק. פשוט התחלתי לפחד ממך פחד מוות. אז עוד לא ידעתי, כמה רחוק אני אהיה כבר היום!

אוך, כמה שזה טוב לדעת, שאת לא מסוגלת לענות לי, ואת לא רואה אותי וכמה שלא תחפשי, את לא תמצאי אותי!!

 .

אין לך מה לדואג, לא לי ולא לעצמך. אני לא אהרוג אותך, למרות שלמדתי תמיד, בבית ספר שאת שולחת אותי אליו, שצריך "להשכים  להרוג את מי שבא להורגך". את בטח נורא תתביישי, כי לא נפלתי חלל על במותיך, ישראל, אבל מה לעשות, זה כנראה לא היעוד שלי, ואם כן, אז בוגד בו ובוחר אחד אחר.

 .

אה, ואת מוזמנת להגיד לסיגלית, שמצידי שתהרוס לי את המחשב, ושתשרוף לי את כל הדיסקים. כבר לא אכפת לי.

 .

.

 

אורי שני, אוקטובר 2003

//

//