הילד האובד
או: פלסטין אהובתי
מאת: ריאד מסארווה, תרגום מערבית: אורי שני
.
דמויות:
בני הנוער: סלים, לינה, סלמה, בשאר, אמיל, ז'אן, תאופיק
שוטר
הזקן
סמיח הסוחר
- הודעת הרצח
[על הבמה שני שלטים: "מחבל נהרג על-ידי שומר הקיבוץ, 'ידיעות אחרונות' 21.10." – "נער מהגליל נרצח, קורבן נוסף של מדיניות החיסולים, אל-איתיחאד, 21.10". אחרי כמה רגעים נעלמים השלטים, על הבמה מוטלת גופתו של סלים, שוטר, סלמה, בשאר]
השוטר: הכרתם אותו?
סלמה: [בשאר תומך בה בזרועה, בוכה] כן… זה סלים… הוא ארוסי…
השוטר: [מכסה את פניו של סלים.] למה אביו לא בא?
סלמה: הוא נפטר.
השוטר: אמו?
סלמה: חולה, ומותשת מהזעזוע.
השוטר: ואחיו?
סלמה: לא בארץ.
השוטר: אחותו?
סלמה: אין לו אחות.
השוטר: [מושיט לה ניירות] חתמי כאן! [בשאר מגיש לה עט, אוחז בידה הרועדת ובעט, היא חותמת בקושי.] זהו גורלו של כל מחבל.
בשאר: הוא לא היה מחבל, אף אחד מאיתנו אינו מחבל, אדוני הקצין. אלה המצאות שלכם.
השוטר: סתום ת'פה, או שגורלך יהיה כגורלו.
בשאר: בגלל המדיניות שלכם.
השוטר: אתם יכולים עכשיו להוציא אותו, הגיע הזמן שיירקב בקבר. [השוטר יוצא, בשאר רוצה להגיב, אך סלמה מונעת ממנו ולוחצת את ידו.]
בשאר: בן-זונה!
סלמה: [כורעת לצד הגופה] למה? איך זה קרה? כל-כך פתאום? [ראשה צונח על חזהו של סלים, והיא בוכה.]
בשאר: [מרימה] נלך עכשיו, צריך לסדר את העניינים.
2. אלף אלפי שאלות
[סלמה ובשאר על הבמה הריקה, רק הם מוארים.]
סלמה: אני לא מבינה מה הביא אותו להתנהג ככה? [כתפיה נעות, וניכר שאינה מבינה מה קרה.]
בשאר: התנהגותו היתה מוזרה בימים האחרונים… הוא לא דיבר עם איש, סגור בתוך עצמו. לא אמר לך דבר? לא פתח בפנייך כלום?
[סלים מופיע בקצה השני של הבמה.]
סלים: כמה נפלאים אתם שניכם! בשאר ידידי! אהבתי אותך יותר מאשר את כל האחרים, אני מוכרח להודות. אתה זה שנפשו יצאה אל נפשי, בכנות ובאמת. אני לעגתי לך ולכנות שלך, ואתה קיבלת את ההיתול בחיוך.
סלמה: כלום… הוא היה עצבני, כל פעם שדיברתי איתו, הוא התפוצץ בצעקות, ודאגתי לא ללחוץ עליו.
סלים: כאלה אנחנו הגברים כשהיינו מדברים על השחרור, ובמיוחד על שחרור האישה, אתם זוכרים? סלחי לי, יא סלמה! אכן הייתי במצב מפחיד, והיה עליך לסבול אותי, ופעמים רבות חשבתי שאינני ראוי לך… את הנערה היפה, החיננית, המודעת, שאוהבת את העולם, תלויה בגברים… אך!….
סלמה: כל השבוע האחרון לא ראיתי אותו. [היא שוב עצובה ולא מצליחה להתאפק.] למה… למה?
סלים: וגם אני שאלתי אלף אלפי שאלות.
סלמה: רצינו להתחתן בעוד חודש, הוא אפילו אמר שהוא רוצה להתחיל חיים חדשים.
סלים: נכון. אמרתי, והתכוונתי לזה, האמיני לי! אבל – או בני האדם! ההחלטה לבדה לא מספיקה… או בני האדם! האם אתם חושבים שהאדם יכול במשפט אחד: "אני רוצה להתחיל חיים חדשים!" וזה פשוט קורה? היכן הסבל? היכן הכאב? דוסטוייבסקי לא גיבש את גאוניותו אלא אחרי סבל רב. עלינו לחוות אותו בהכרה מלאה. [סלמה בוכה בקול, בשאר מניח על כתפה.] הנה חברי הנאמן, לא משתנה, מתייחס בכובד ראש. סלמה! תני בו אמון! הוא היחיד שיכול לצאת ממעגל הקסמים הזה.
בשאר: [אחרי מחשבה] בואי נלך לזקן שתגלה לנו את מה שיננו יודעים. בואי!
סלמה: אתה חושב כך?
בשאר: כן, הוא סיפר לו הכל. [יוצאים.]
סלים: הם רוצים לשאול על המניע האמיתי. ..נהדר… אבל אתם, בני האדם! כאשר אדם מקבל החלטה גורלית, כמו שאומרים, הוא לא שואל את עצמו מה המניע, אין לו זמן לזה, ואני, סלים, יצאתי שלם מהתסבוכת של החיים האלה. [מביט בכיוון יציאתם של בשאר וסלמה] חפשו, אהוביי, חפשו אחר המניעים… הם יהיו לכם לקח… [מישיר מבט לקהל] למי גם? לכם? [מרים כתפיים] אולי.. אולי…
3. אצל הזקן
[חדרו של הזקן פשוט, הזקן בשנות השבעים לחייו, ישוב על כורסת קש ומעשן סיגריה ערבית. העשן ממלא את האוויר, סלמה ובשאר ניצבים לצידו.]
הזקן: לא…לא…לא, לא היה סגור כלפיי, הוא בא אלי כדי לשחרר את מה שהיה כלוא בחזהו, את כל הכאב והסבל. אני הבנתי אותו וניסיתי בדרכי לעזור לו, אבל… [מניד בראשו]… כאשר דבר מה דוחק באדם והוא רואה רק שחורות…? לו שאלתם אותי האם הייתי עושה את מה שעשה…? אההה…
סלמה: ניסנו לשמח אותו… ניסינו להיות קרובים אליו, הוא סירב לכל… דבר… אפילו…
סלים: [מופיע] תאמרי להם, תאמרי להם, שסירבתי לך… סירבתי לחיים, ואת היית הקורבן השלו… בשאר ידידי, למה אתה שותק? שאל, חפש, בדוק, אני יודע שאתה לא פטפטן, אך לבך רחב, טוב, אתה רוצה לדעת, לדעת ועוד לדעת. חקור, ידידי! העז, גרום לו לדבר!
בשאר: אתה יודע כל דבר, זקן, הוא סמך עליך יותר מאשר על כל אחד אחר, פה בארץ, למה הלך לקיבוץ? מה היה שם? זה נכון, ש…
הזקן: שֶמה?
בשאר: שהוא התגייס.
הזקן: אילו היה מתגייס, זה היה עדיף מאשר מה שעשה. [קם ממקומו] אתם אלה שהייתם איתו כל הזמן, ביליתם איתו, שתיתם יחד, עישנתם יחד, … ו… לא יודע מה עוד עשיתם יחד… לא הבנתם אותו, כמו שהבנתי אותו אני, אפילו לא את, ארוסתו, לא הצלחת להגיע אל ליבו.
סלמה: ניסיתי.
הזקן: איך? [סלמה אינה עונה] אני יודע על פגישותיכם את כל הפרטים, יכול לספר לכם עליהן מהפגישה הראשונה, ואני מכיר אותו עוד מלפני כן. אצלי הוא למד לשתות קפה "סאדה" (בלי סוכר). לא לימדתי אותו לשתות אלכוהול ולא לעשן דברים אסורים. הוא לא הזדקק ל"סאדה" משובך… כוס ה"סאדה" היתה עבורו כמו מה שהיה הקיבוץ עבורו.
סלמה: אבל מה היה הקיבוץ?
בשאר: אתה משחק איתנו חידונים?
הזקן: [צוחק] חייכם אשר היתה חידה, יא בני.
בשאר: לא הייתי שייך לחבורה הזו מעולם.
הזקן: אז איך לא הגעת אליו?
בשאר: ואיך לא הגעת אליו אתה?
הזקן: אני הייתי נמל המבטחים עבורו … ניסיתי. אבל קצרה ידי. כן, קצרה ידי. לכו! לכו להתחלה! האם אתם זוכרים את יום הלימודים האחרון באחת השנים, כשהוא הזמין אתכם אליו? זוכרים? שם הייתה ההתחלה. [סלמה ובשאר מביטים זה בזה.]
סלים: מדהים איך בני האדם מתנהגים כשמדברים על מת. הזהירות הורגת אותם. מילת הגנאי על קצה לשונם, אך הם מעכבים אותה ואומרים את המילה הנעימה… למה? הרי המת לא יינזק. פשוט מאוד, הם חושבים שזה חטא לזכור את המת בצורה רעה. פארו של אדם מתגלה במותו. פארו של אדם! אבל בני האדם! האם האדם כאדם הוא רע? האם הייתי רע? בתור אדם.
סלמה: מה היה באותה פגישה?
בשאר: אז התחילה ההידרדרות.
סלים: בשאר! אני מבקש ממך, אילו מילים! "אז התחילה ההידרדרות." ההידרדרות לא מתחילה משום מקום, יש לה שורשים, כמו שאתה אומר בעצמך, לכל דבר שורשים, אף להיעדר שורשים. [התאורה יורדת.] מה היה שם בפגישה? רצינו לפתור את כל בעיות העולם דרך אורגיה של דיבורים, דרך שימוש במושגים שלפעמים הבנו ולפעמים לא, אהבנו מילים לועזיות בלתי מובנות… התנאים האובייקטיביים… הדיאלקטיקה… והנה לכם מילה: האקסיסטנציאליזם… מילה ארוכה, הה!! ומצלצלת באוזן, וכל מני כאלה. חשבנו שאנחנו חלק מהמהפכה הכבירה העתידה לבוא, ואנחנו נהיה מוביליה… ננאם בכיכרות ונשחרר את פלסטין… כבר שחררנו כל דבר, את האישה ואת פלסטין… השמדנו את הקפיטליזם ועקרנו את הבערות והדפנו את האימפריאליזם ואת הנאו-קולוניאליזם ו…ו…ו… אך למעשה לא קטלנו אלא את עצמנו, וכל זאת עם כוס וויסקי ועישון סמים… הביטו, בני-האדם! הביטו עלינו, אנחנו העלית התרבותית של עמנו כאן כדי להרבות דעת ולשתות מהתרבות הכלל-אנושית כדי להוכיח את אנושיותנו.
4. אצל סלים
[החדר של סלים. ספות, דיוקנות של לנין, אנגלס, מארקס, וצ'ה גאווארה והעתקים של ציורים סוריאליסטיים על הקירות. במרכז החדר שולחן סלון עגול ועליו בקבוקים וכוסות. בפינת החדר מערכת סטריאו, תקליטים וקלטות. בבסיסו החדר פשוט ונעים לצעירים שמבלים בו. ספרים מפוזרים פה ושם, כתבי עת, גם פורנוגרפיים לצד כתבי מרקס ואנגלס, סלים ליד מערכת הסטריאו, מחפש שיר מתאים. אמיל הצייר מדפדף בספר עבה, כנראה על צייר מפורסם. ג'אן, הסטודנט הנצחי שותה מכוס המלא בוויסקי.]
ג'אן: היום אנחנו שותים לחיי מלאות שנה שלמה באוניברסיטת הזיפט.
סלים: מאמץ הלימוד ניכר על פניך.
אמיל: איזו שנה? מה מספרה?
סלים: [צוחק] שנת עשר בלימודי פסיכולוגיה, שמעתי שפרויד מתהפך בקברו ומוכן לקום ממנו כדי להעניק לך כבר את התעודה.
ג'אן: פרויד הוא הדבר היחיד שאני מבין בנושא תסביך. אילו היו מסתפקים בפרויד, הייתי מוציא דוקטוראט תוך שנה. דרך אגב, אני מעריץ את הזקן המזוקן הזה, גם אם הוא מבני-דודינו. [נכנסת לינה עם סלמה, שנראית תחילה מסוגרת, כי זו הפעם הראשונה, שהיא משתתפת בפגישות האלה.]
לינה: Hallo Boys ! [צוחקת צחוק שמאפיין אותה לאורך ההצגה, בלי מבוכה, מבליטה את נשיותה דרך הצחוק הזה.] הבאתי חברה חדשה לקבוצה.
סלים: הלו סלמה! אהלן וסהלן!
ג'אן: חברה חדשה בקבוצה, אבל במאבק נגד הפשיזם באוניברסיטה היא וותיקה. דרך אגב, הלילה יוענק פרס מיוחד במינו: תחרות כמות ההפגנות נגד הפשיזם, בשנה זו, שכל אחד השתתף בהן.
לינה: אני כבר יודעת מי הזוכה: בשאר! דרך הגב, איפה הוא? [היא שמה לב, שהתרחקה מסלמה.] שבי, הרגישי כמו בקמפוס.
סלמה: תודה.
סלים: תשתי משהו?
סלמה: לא תודה.
לינה: היא תתרגל.
סלמה: לְמה?
לינה: אלינו.
סלמה: אנחנו נפגשים כל יום באוניברסיטה.
לינה: אני מתכוונת – כאן.
[תאופיק פותח את הדלת ונכנס תוך כדי שהוא מקלל.]
תאופיק: האם ראיתם פעם עם מטומטם וריקני יותר מהעם הזה שמסרב להתפתח, להתקדם, מסרב לכל דבר שהוא ציוויליזציה.
סלים: הירגע. מה קרה?
תאופיק: שעה שלמה אני מנסה לשכנע איזה מוכר מלפפונים, את אבו מחמוד, שמטוסי הפנטום שישראל מקבלת מקורם בנפט הערבי, והוא מסרב להבין.
סלים: ומה הקשר ללהתפתח, להתקדם, לציוויליזציה?
תאופיק: אם אנחנו לא מבינים את הדברים הפשוטים האלה, את האלף-הבית הפוליטי, לא נצליח להיאבק, להילחם, ו…
ג'אן: יאללה, תאופיק, הלילה עוד לא התחיל. שתה כוסית, חשוב על כך שוב, ותראה שאתה טועה.
תאופיק: המהפכה לא טועה.
לינה: אוף… מה זה? תאופיק! תגיד שלום לסלמה, קודם כל!
תאופיק: חברה?
סלמה: שנה שלישית בלימודי לשון ערבית.
תאופיק: אהבתי. את עוזרת לשמור על המסורת ולסדר אותה לפי מושגי המהפכה, נכון?
סלמה: ["מושגע!"] אבוד, אבוד…
אמיל: [סוגר את הספר] אני מבין שהתחלת לחלק תפקידים במהפכה, אז רציתי לדעת מה התפקיד שלי.
סלים: תאופיק לא מאמין בתפקיד האומנות במהפכה, הוא חושב שהאומנים הם משגועים אימפוטנטים.
תאופיק: הוא כזה! אתם בורחים מהמערכה דרך הפטפוט. אני אוהב את הדברים המעשיים. הנה, קח למשל את "יום האדמה", שמערער את אושיות הקיום הציוני, נפלו שישה שוהאדא, שוהאדא – זה מעשי, יקירי, ואני אומר לכם: אנחנו צריכים עוד ימי אדמה, לא רק אחד,..
[בזמן דבריו של תאופיק נכנס בשאר ונעמד ליד הדלת.]
בשאר: ואני יודע היטב, שקמת מהמיטה באחת-עשרה לפני הצהריים ביום האדמה, יקירי המהפכן.
תאופיק: אתם שומעים אותו? הוא מתחיל כבר להשמיץ.
ג'אן: כל כוחות המהפכה התקבצו, ברוך הבא!
סלמה: [ללינה] זה תמיד ככה?
לינה: [צוחקת] בדרך כלל זה יותר שקט ומגיע לצעקות רק בסוף. והיום דווקא להיפך.
סלמה: אתם מחזירים אותנו לאווירה של האוניברסיטה, משם נמלטנו אתמול.
תאופיק: [שותה] אנחנו לא מאמינים באווירה. התנאים האובייקטיביים הם אלה שקובעים ולא האווירה.
בשאר: לפי דעתי האווירה היא חלק מהתנאים האובייקטיביים. האם שכחת שאת השנת הבחינות פספסת בגלל האווירה, זה היה "תנאים אובייקטיביים"? [צוחק]
תאופיק: אתה לועג לי?
בשאר: חס וחלילה! אני רק אומר, שיש כאלה שמשתמשים במילה הזו … לא כלום…
תאופיק: דבר, דבר! מה?
סלים: STOP !
ג'אן: מה שקובע הוא האקסיסטנציאליזם!
סלים: אמרתי STOP. [שתיקה.] נמלא כוסותינו ונשתה לכבוד הצטרפותה של החברה החדשה שלנו.
סלמה: לא הצטרפתי עדיין.
סלים: אז נשתה לתקוות הצטרפותך.
אמיל: ואני מוכן להעניק את השי.
לינה: והוא מה?
אמיל: [מביט בסלמה] דיוקן.
לינה: [צוחקת] אני מתחילה לקנא בך, אחותי.
סלמה: צייר גם אותה!
אמיל: לצייר רגשות, ובלי רגשות הוא לא יכול ליצור.
לינה: ככה? ומתי בדיוק הרגשות את הרגשות האלה? אל תתקרב אליה!
סלמה: לינה!
לינה: מצטערת.
ג'אן: אמיל! אני מתפעם מגישתך הרגישה למין היפה, אתה באמת מתחשב מאוד ומחובר לסובייקטיביות שלך … הסובייקטיביות! זה המושג בימים אלה.
סלים: אבל אמרתי לכם STOP ! מלאו הכוסות! סלמה, מה את שותה?
סלמה: כוס יין.
סלים: מהעיניים שלי.
לינה: [צוחקת] היזהרי מעייניו, יא סלמה! הן מלכודת אמיתית. [סלים מוזג כוס יין.]
סלים: ועכשיו ירים כל אחד כוסו – ככה – ג'אן! תרביץ נאום!
ג'אן: אין בעיה. [הוא נעמד ומכחכח.] חברים! צייר נכבד! חברתנו החדשה! הפלגים המהפכניים השונים! נחגוג היום את מותה של שנה נוספת של חיינו באוניברסיטת הזפת. היתה זו שנה עמוסת קרבות נגד הפשיסט הימני ונגד הפשיסט הליבראלי, חשוב מזה: היתה ירידה דרמטית בלימודים. הנני מסיים שנה עשירית של לימודים, ואינני מבין אלא את הזקן המזוקן הזה פרויד. ולמה? כי הוא קרוב לליבי. כשהוא מדבר על יצר המין כמקור כל התפתחות חברתית, זה מדליק אותי. [כולם צוחקים.]
כולם: לחיים! [שותים. סלים הולך לעבר מערכת הסטריו ומשמיע את "يا معلمتي" של מרסל חליפה[1]. סלמה מביטה בציורים ובכרזות שעל הקיר, ג'אן מתנועע לפי קצב השיר.]
תאופיק: מה שאני שונא: כשמתנועעים לפי קצב השירים הלאומיים שלנו, מה אתה חושב, האומן?
אמיל: ולמה לא?
תאופיק: שמעתם אותו? איפה הרגשות שדיברתי עליהם? [אמיל מחייך, סלים מביט בסלמה ומתקרב אליה.]
לינה: [לבשאר] משעמם, אה?
בשאר: הורגים ת'זמן, לא יותר, לא פחות.
לינה: אתה משונה, שונה מכולנו. ההגיון הורג אותך, מחשב כל צעד שאתה הולך לעשות.
בשאר: אני מחפש משמעות לחיים שלי.
לינה: אבל איפה ההומור?
בשאר: אל דאגה, יבוא מעצמו. [אמיל מצטרף ללינה ובשאר.] שמעתי שאתה נוסע.
אמיל: כן, לפריז.
בשאר: התייאשת?
לינה: אמיל לא מוצא את הבוהמה האמיתית בנצרת, אבל פריז, האדריכלות, האומנות, הבוהמה…
בשאר: הכישלון במולדת קל יותר מאשר הכישלון בחוץ לארץ, אתה לא חושב?
אמיל: אולי, אבל אני זקוק לאוויר.
תאופיק: אוויר? תודה שאתה בורח מהאחריות. [שותה מהכוס ומתחיל לחוש את השפעת השתייה.] בכל מקרה, בריחת האומנים לא יעצור את גלגלי ההיסטוריה.
אמיל: [ללינה] ואת? מה את עושה? לאן הגעת?
לינה: [צוחקת] שנה שלישית במקצוע השלישי.
תאופיק: האוטו של אבא קוטלת את לימודייך, החיים הבורגניים לא הולמים סטודנט, את צריכה לרדת אלינו לעם.
בשאר: ואתה דווקא שמח לנסוע איתה באוטו כדי שתביא אותך מחיפה לנצרת.
תאופיק: הבורגנות, יקירי, מנצלת את מעמד הפועלים, ואם מזדמנת לנו האפשרות, לנו היגעים, שננצל את הבורגנות, עלינו לתפוס אותה בשתי ידיים.
אמיל: [צוחק] הוא מאמין בניצול הדדי, כך יוכל מעמד הפועלים להבין את הבורגנות ולהיכנס לעולמה האמיתי ולבחור את דרכי המאבק. עלינו לנסות להגיע לנפש הבורגנית.
ג'אן: [כמתעורר מנמנום] הנפש הבורגנית.. נהדר. הזקן המזוקן לא מדבר על זה. הנפש הבורגנית! כותרת מצויינת לבי.איי. שלי.
בשאר: חשבתי שבחרת בתור נושא את השחרור המיני כבסיס לשחרור החברתי. [ג'אן מתקרב אליהם.]
סלים: אני אוהב את החיים האלה, לא חסר לי כלום, הצלחתי בלימודים, יש לי בית צנוע, ואני מחפש עבודה בתחום המקצוע שלמדתי. מ.איי. בספרות אנגלית.
סלמה: [מחייכת] המלט… ליר… אותלו… נהדר.
סלים: ואת?
סלמה: נאבקת עם מתנבי, נשאר לי להגיש הצעת מחקר.
סלים: ואחרי זה?
סלמה: אנסה גם אני למצוא עבודה בתחום המקצוע.
סלים: לחיים! [מחייך]
סלמה: לחיים! [חייכת גם]
סלים: וההורים… לא מתנגדים שאת יוצאת בלילה?
סלמה: הם סומכים עלי…
סלים: כל הכבוד. [שניהם מצטרפים לקבוצה.]
ג'אן: השחרור החברתי מתחיל אצל האישה… השחרור המיני הוא המפתח, כי כל עוד קיימת אותה קדושה סביב ה"פרו ורבו", לא תוכל האישה לחשוב, ולא הגבר… כאשר גדל הנער, לא מעניין אותו שום דבר מעבר לאותו סדק הקדוש, ואם הוא מצליח להבקיע דרך אליו, אזי תוכל להתחיל חברות הגיונית, שקולה, יוכל לדון בפוליטיקה ולנהל שביתה במפעל, ולהוביל הפגנה, ואילו אנו עדיין עם מפגר, נאחז בעבר מסריח.
בשאר: זו הטעות. כי השחרור המיני נתון לנסיבות הכלכליות וחברתיות. השחרור המיני יבוא יחד עם השחרור החברתי הכולל. הוא יהיה התוצאה, לפי דעתי.
ג'אן: מה את חושבת, לינה? את כבר בת 18, ויש לך נסיון מיני, האם המחשבה שלך לא טהורה ובהירה יותר?
אמיל: לפי דעתי אנחנו חיים בתקופה שאבד עליה הקלח, מבחינה חברתית ומוסרית. כל דבר קשור לרגשות האדם, החזרה לטבע תוביל להרמוניה שאבדה לנו בחיינו.
תאופיק: [הוא בינתיים התחיל לגלגל בזהירות סיגריה] אני התייאשתי מהקשקושים האלה. אני האדם המהפכן… אני חוזר למהפכנים, אזרוק את האשפה שהצטברה כאן בדקות האחרונות, ואפיל את החומה… אני חוזר ואומר: אנו זקוקים ליום אדמה נוסף.
בשאר: אל תדאג, הוא יבוא בשעתו.
סלים: [מחייך] כאשר הבשילו התנאים האובייקטיביים לכך.
תאופיק: שטויות… העצמי מחליט על כל דבר.
ג'אן: זהו! העצמי מחליט על כל דבר בעולמנו.
[תאופיק מדליק את הסיגריה בזהירות.]
בשאר: אתם לא חושבים, שאנחנו שוחקים את עצמנו ככה?
תאופיק: למה אתה מתכוון?
בשאר: אנחנו מדברים שטויות.
ג'אן: מה אתה רוצה שנעשה באווירה פוליטית וכלכלית נפיצה כזאת?
בשאר: צריכים לרדת לרחוב, להפסיק עם המילים הריקות האלה… העצמי, הסובייקטיביות…
ג'אן: אני אישית יורד לרחוב כל יום כדי לתגבר את העצמי שלי.
בשאר: ומה יוצא לך מזה?
סלים: אל תשכחו שאנחנו כאן כדי לחגוג.
[תאופיק מעביר את הסיגריה לג'אן.]
סלמה: למה הוא מעביר לו את הסיגריה?
לינה: זאת סיגריה מיוחדת.
סלמה: מה הכוונה?
בשאר: זאת סיגריה שעוזרת לדיון ולפתרון בעיות המהפכה בתקופתנו.
תאופיק: נסה! נסה אותה, יקירי, ותראה, שאתה תביט בעולמך בצורה יותר מציאותית. תשכח את כל הבעיות האישיות ותביט יותר על הכללי. [אמיל מבקש את הסיגריה מג'אן, מעשן ומעביר אותה לתאפיק.] הצייר מצייר בחופשיות. היא עוזרת ביצירה, לא כך, אומן מיוסר שלנו המחפש את עצמו?
[אמיל לא עונה, לוקח עט ומתחיל לצייר.]
סלמה: חשיש?
ג'אן: אל תיבהלי! קצת חשיש פותח את המוח לבן-אדם.
סלים: אל תדאג, אני לא אעשן, אבל החשיש לא מפריע לי, כשהאחרים מעשנים אותו, … Relax… take it easy …!
לינה: בשאר! אתה ידעת, שהם מעשנים חשיש.
בשאר: כן. כדי להביט בעולם סביבנו בצורה אחרת. הכל מסביבנו מתפוצץ, ואנחנו מעשנים חשיש.
תאופיק: מה אתה רוצה? אף אחד לה מכריח אותך לשבת איתנו.
סלים: תאופיק! מספיק! זה הבית שלי, ולא ארשה שתדבר אל אחרים בצורה כזאת.
בשאר: [הוא קם ממקומו ופונה לדלת] אין בעיה… תבלו לכם. [פונה לצאת כאשר הוא רואה את סמיח הסוחר.] הנה כולם נאספו. לילה טוב לכם. [יוצא.]
סלים: [קורא אחריו] בשאר, חכה!
סמיח: אני מבין שהדיון נסוב סביב דרכי הפעולה המהפכניות.
ג'אן: הסיגריה הפריעה לו.
סמיח: מפגר… הי לינה!
לינה: הי סמיח.
סמיח: [לסלמה] קוראים לך סלמה, נכון?
סלים: אתה מכיר את כל הבנות בעיר, אה?
ג'אן: גם את התיירות.
[סמיח מוזג לעצמו כוס.]
סלמה: [ללינה] מי זה האח?
לינה: סוחר, נשוי, שלושה ילדים. [סלמה מנידה בראשה.]
סמיח: שער הדולר עלה ו צנחה המניה.
תאופיק: התמוטטות הכלכלה הישראלית תיטיב עם המדינות הערביות, תאמינו לי, יש דעה כזאת.
סמיח: הלו אמיל, עדיין מחפש אחר פני האישה הפלסטינית? [הולך לתאופיק ונוטל ממנו את הסיגריה.] בוא ושב אצלי בחנות ותראה מאות פנים, ואולי תמצא את האחת.
אמיל: תודה, כבר מצאתי.
סמיח: תכיר לי, באללה שלך!
ג'אן: שמעתי שאספת מישהי מסוג יחיד במינו.
סלים: [צוחק] ג'אן…
ג'אן: רגע! שמעתי שהוא עשה ספירת מלאי והגיע למספר 365.
תאופיק: לפי הספירה המערבית.
לינה: וכל אלה שהוא הבטיח להן נישואין, לא נחשבות.
סלמה: שמעתי שאתה נשוי, עם שלושה ילדים.
סמיח: [מביט בה במבט בוחן ומחייך] לכל אדם זהות. [לינה שמה שיר ערבי בסטריו.] לכל טבע הזהות שלו, ואני חושב, שריבוי הזהויות שלנו, זה מה שמשפיע עלינו. ואני אוסף אהבה. לא מעניין אותי אם אני נשוי, או אם היא נשואה, אבל אני חייב להודות: קשה היום יותר למצוא נשים פנויות.
תאופיק: מה דעתך, ג'אן?
ג'אן: שזה מבט פרוידיאני על הבעיה.
לינה: [קוטעת] יש עוד נקודות מבט בעולם הזה חוץ מפרויד. דבר על משהו אחר!
ג'אן: לכל אדם ההתמחות שלו, וההתמחות שלי היא פרויד.
תאופיק: וההתמחות שלי: הבעיה הפלסטינית.
לינה: [צוחקת] והנה אנחנו מצרפים את ההתמחויות שלנו בקדרה אחת.
סלמה: השאלה היא: מה הלאה? אני יועדת משהו, ואתה יודע משהו, והוא יודע משהו… זה צריך להתנקז לתוך משהו.
תאופיק: זו תאוריה שמתאימה לתאוריות של בשאר.
סלמה: לא משנה איזו תאוריה מתאימה. הצייר הזה שמבלה שעות וימים בציור – האנשים רואים את הציורים שלו? [לאמיל] האם ארגנת פעם תערוכה שאנשים ראוה?
אמיל: לאנשים אין מודעות, הם לא בשלים לזה.
סמיח: קודם הכסף, אחרי זה המודעות, זו הססמה שהולכת ברחוב.
סלמה: לדעתי יש משהו אחר שהולך ברחוב.
אמיל: איבוד הדרך.
סלמה: ומה המוצא?
סלים: סלמה! הרפי, כבר דיברנו על כך קודם. אנחנו חסרי אונים מול ההתפתחות העצומה המתרגשת עלינו, הניכור הורג אותנו, כל אחד דואג לעצמו.
סלמה: ומה הפתרון?
סלים: לחכות.
סלמה: לחכות לְמה?
לינה: בראוו, סלמה, הרי אמרתי לכם שהיא תתרגל אלינו, והנה היא יושבת איתנו…
סלמה: [קוטעת אותה] אם אמרתי את דעתי, זה אומר שאנחנו בדעה אחת?
לינה: זה אומר שהתחלת להתאקלם.
סלמה: ואללה יופי.
סלים: את עקשנית.
סמיח: היא מנסה להראות את האישיות שלה.. תנו לה! הוי לבנות שפותחות את הפה מול הגבר הערבי השתלטן! ממקום מושבי אני שולח להן את ברכת הקידמה שלי, הערבית והיהודית.
סלמה: אני לא אוהבת את זה.
סמיח: לא אמרתי כלום.
סלמה: דווקא אמרת הרבה.
לינה: סלמה!
סלמה: מה?
תאופיק: אנחנו לא רוצים להצית את האווירה… אההה… הסיגריה נגמרה ונגמר גם האוכל.
סלים: ככה בדיוק היו העניינים אצלנו במשך כמה זמן, ובשאר היה יוצא הדופן. הוא לא אהב את זה ולא חזר אלינו, בחר חיים אחרים, נשא על כתפיו את צער העולם וחשב על המוצא… הוא חיפש את הסיבות האמיתיות לחיינו המוזרים המורכבים, אמיל נסע כעבור שבוע ואפילו לא נפרדנו ממנו, רצה להיכשל בחוץ לארץ, ואילו לי קרה דבר שלא ציפיתי לו. אחרי יומיים פגשתי את האורחת החדשה שלנו.
….
לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל-abumidian@riseup.net
[1] שיר ילדים בצורת דיאלוג בין קבוצת ילדים למורתם על זאב המאיים על הילדים, והיא אומרת להם שאין להם מה לפחד, כי היא תירה בו ברובה שלה.
//
//
abumidian 