החייל הרזה

מאת: חנוך לוין

מבוא

אפשר לחשוב, שהשאלה, איתה מתמודד חנוך לוין במחזה זה, היא: איך לאותו אדם יכולות להיות פנים כה שונות? איך רבין יכול להיות גם "שובר העצמות" באינתיפאדה הראשונה וגם כורת ברית שלום עם מנהיג העם הפלסטיני? המיתוס מספר – באחת הגרסאות -, על אמפיתריון, שהשתתף בעצמו ברצח הנורא של אלקטריון, אבי אלקמנה. זו קוראת לנקמה ומבטיחה את עצמה כפרס לנוקם, ואמפיתריון עצמו נוקם וזוכה ביד אלקמנה, שאת אביה הוא קטל. תבנית דומה מוכר לנו אצל אגממנון, אצל ריצ'ארד השלישי ואצל אחרים.

הנסיון להעלות פנים שונות של אותה דמות על אותה במה, אינו חדש. מאז "מחזה חלום" של סטרינדברג, זה הפך לטכניקה מקובלת בתיאטרון ובפסיכודרמה, במסגרתה אנו רואים את הדמות וכפיליה, זו לצד אלה, כאשר הכפילים מבטאים בדרך כלל צדדים שונים של הדמות. אך במקרה שלנו אין אפשרות של דו-קיום של הדמויות זה לצד זה באותו חלל. רק אחד מהם הוא סוסיא (באיטלקית "כפיל"), בעל האשה ואבי הילד, והאחרים אינם סוסיא. ולפי מקור השם אפשר אפילו לטעון: אין דמות, יש רק כפיל!

ולכן התמטיקה אינה פסיכולוגיסטית במהותה, אלא חברתית או אפילו קיומית: הפרט הוא פיקציה! נדמה לנו, שיש לנו קיום נפרד, יחודי, אך למעשה הננו ברי החלפה, חסרי יחוד, במיוחד – כמובן – כחיילים, אך גם כבעלים או אבות. (לוין עוסק בתמתיקה זו – כרגיל – מהזווית הגברית. ניתן לשאול, האם אפשר להרחיב את הטענה לכלל הקיום האנושי, כולל הנשי? או שהזרע בר החלפה הוא, הביצית והרחם אינם.)

לקחת את סוסיא, השולי יחסית אצל פלאוטוס, ולהציב אותו במרכז, נראה מבריק. אך כבר אצל מולייר, שעיבד את המקור הלטיני, הופך סוסיא לחשוב כל-כך, שמולייר עצמו משחק אותו בעצמו בהפקת הבכורה (ולא את אמפיתריון למשל). אצל דריידן סוסיא כבר חשוב יותר מאדונו.