Skip to content

ארוחת בוקר

שמש חורפית העירה את המרפסת הרחבה, בזווית כל-כך נמוכה, שבשעת בוקר כזאת היה נעים לשבת סביב השולחן הערוך כל טוב. הנוף המרהיב הנשקף לעיני המפהקים והמתעוררים השאיר רשמים שונים. סוניה נהנתה ולגלגה בו-זמנית: "אז זאת השלולית, שאתם קוראים לה ים כנרת!" אודי לא נשאר חייב: "נראה אותך מציירת את הצבע שלה!"

למוטי היה כנראה לילה לא כל-כך טוב: "אולי נאכל ארוחת בוקר בשקט, ולא נתחיל שוב להתווכח על ציור." והוא הדגים את רצונו בנגיסה בפרוסת לחם, מרוחה בסלט ביצים, עליו טרח בעשר הדקות האחרונות. אודי ביקש ממוטי קצת מהסלט, כנראה בשביל להסוות את התנגדותו, כי מיד הוא המשיך: "צבעים כאלה אין אצלכם ברוסיה."

שולה מרחה את הפרוסה שלה בריבה והחלה להתערב: "נראה אותכם מציירים דם, שיש לו סמיכות כזאת כמו לריבה הזאת!" כולם פלטו קולות של גועל, ומוטי גם צחק אחרי זה, כדי קצת להפיג את המתח, שנוצר, כך חשב, ואילו שולה נשארה רצינית כתמיד. סוניה התחילה לשחק עם המזלג בתוך ביצת העין שלה, כאילו היה מכחול, ואמרה: "אני לא רוצה לצייר דם, או כנרת, אני רוצה לצייר ארוחת בוקר." מוטי כמובן לא יכול היה לחזור על בקשתו לאכול את ארוחתו בשקט, אז הוא המשיך ליהנות מסלט הביצים שלו. הוא לא רצה לחשוב על הציור של אתמול, שכולם קטלו, וגם הוא עצמו לא אהב אותו. אודי לא הרפה: "מה מעניין בארוחת בוקר?" זאת הייתה יכולה להיות גם שולה, אבל היא נהנתה מהריבה שלה. "טבע דומם, כך קוראים לזה בעברית, לא?" עכשיו שולה לא יכלה יותר להתאפק, והריבה נזלה לה מהפה, תוך כדי דיבור: "בחיים לא תביאי אותי לצייר טבע דומם. זה כמו… נו…"

עכשיו מוטי כבר היה רחוק מאוד מהצחוק שלו, שממילא היה קצת מאולץ, קודם, והוא חשב, איך הוא יילך אחרי הארוחה, וייקרע את התמונה של אתמול לגזרים.

"נו… השיר הזה של ברכט… מכירים?" – "אוי, את, עם הברכט שלך!" רטן אודי, וניסה בכח להוציא כמה גרגרי מלח מהמלחייה הסתומה. "זה בערך ככה: הבית הקטן – תחת עצים, ליד האגם – מהגג עולה עשן – אילו היה חסר – כמה עצובים היו – בית, עצים ואגם." ברכט הזכיר לסוניה קומוניזם ובריה"מ וכל מה שהיא ברחה ממנו. חוץ מזה היא הכירה את שולה לא מהיום. זה היה סוף השבוע הרביעי שלהם ביחד פה, בראש פינה. וחוץ מזה שולה היתה אשה. זאת לא סיבה שסוניה מסוגלת להודות בה. לעולם היא לא תודה בזה, ששולה עשויה להוות תחרות כלשהי עבורה!

גם אודי לא חיבב את הפייטנית המריירת במיוחד, אך הוא ידע להפריד בין תוכן וצורה, בין רגש ושכל, בין עיקר וטפל, ולכן הוא יצא עכשיו להגנתה של שולה: "אני דווקא מסכים עם שולה. מה זה טבע דומם? מה אנחנו פה, בשביל להסתכל על הגולן והכינרת, או שאנחנו רוצים ללמוד ולהתפתח, ובסופו של דבר לומר משהו חשוב?!"

כולם הביטו במוטי, כי הוא קם מכיסאו והרים את הסכין שלו. הוא לא שם לב למבטים והמשיך את התנועה לעבר הצד השני של השולחן ופרס לעצמו פרוסה מהגבינה דלת השומן ליד סוניה. אילולא סוניה היתה כל-כך ילדותית, היא הייתה מחבבת את מוטי, אלא שבעיניה הוא היה פשוט משוגע. עכשיו היא פלטה צעקה, כי היתה משוכנעת שמוטי יהרוג אותה, כי היא רוצה לצייר ארוחת בוקר, או אולי כי היא רוסיה, או כי התמונה שלו מאתמול לא מצאה חן בעיניה. אודי צחק ואמר: "מה קרה, חשבת שמוטי הוא מחבל ערבי? המחבל הערבי היחידי פה זה מחמוד, והוא עוד לא התעורר."

מוטי חייך חיוך רפה, ושולה המשיכה בשלה, לאחר לגימה ארוכה של קפה: "ארוחת בוקר זה הדבר הכי משעמם בעולם. מה אפשר כבר לראות בה? אלא אם כן את מכניסה לזה אלמנטים נוספים, משהו דרמטי בתמונה, שנותן לארוחת הבוקר הסתמית הזאת איזה ניגוד, איזו משמעות!"

אודי אהב את המילה ניגוד, כי למעשה כל חייו היו בנויים על ניגודים: עבודה – משפחה, הסכמה – התנגדות, יהודים – ערבים. המפגש עם מחמוד היה עבור אודי משהו מיוחד, שלא הכיר לפני כן, ופתאום הבליחה במוחו תמונה משונה: הוא ראה את מחמוד יושב ליד השולחן, בין שולה וסוניה, צוחק לעבר האחת, ואחר כך לעבר השניה. כל זה לקח עשירית השניה, והתמונה נעלמה.

סוניה סיימה את ביצת העין שלה, שולה עוד המשיכה להטיף את השקפת העולם שלה, אודי ומוטי גמרו את סלט הביצים.

"טוב, זהו." אמר מוטי, קם ונכנס לתוך הבית.

 

אורי שני, 2006

//

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: