Skip to content

תיאטרון בזמנים הקשים האלה

אני אוכל משמע אני קיים

אכלתי מטפחת שלמה בגיל שש, ב"מטרופולין אופרה", בזמן הצגת האופרה "עמי ותמי" של הומפרדינק. זו אופרה שעוסקת באוכל, בית הממתקים, ילדים רעבים, פירורי לחם, ההאכלה של עמי ותמי, מכשפה שאוכלת ילדים. אבא שלי חישב שאני אוכל כי אני עצבני, וזה גם היה נכון, אבל אני אכלתי יחד עם עמי, כדי שאוכל לעשות משהו יחד עם עמי, ויהי מה, אז אכלתי המטפחת הנוראה, חסרת הטעם, ואז פתאום לא היה לי יותר צורך ללעוס, כל הילדים שוחררו, יצאו מהתנור, לא נאכלו, ויכלו לגדול. כל מה שעשיתי אי-פעם בתיאטרון, היה ניסיון לשחרר את הגעגוע לחופש, ואת האפקט של החופש, של ה-world to be, מעבר לכלא של המכשפה. החוויה ההיא שכנעה אותי משלושה היבטים בסיסיים של תיאטרון של חוויה טוטאלית: ההשתתפות הגופנית של הצופה המשתתף, הסיפור והשגב (במקור :Transcendence ).

הסיפור חשוב בתיאטרון, כי אם התיאטרון הוא העולם, אז הוא צריך לשים לב למה שקורה, המעבר מרגע לרגע. הבעיה היא: לעשות תיאטרון שכל זה נהיה אמיתי. רובנו ממילא כבר יודעים כל מה שיוצג הערב בתיאטראות המלאים. אנחנו יודעים ואנחנו עייפים, כי אנחנו יודעים. היד שלך, שמובילה את הספל קפה המוכר אל שפתייך, הוא יותר מאשר אודם השקיעה, מה שאני מנסה לומר: כל מה שתעשה, הוא יותר מכל מה שאי-פעם ייביימו.

כשהלכנו בשנת 1947 לרוברט אדמונד ג'ונס, כדי לספר לו על התיאטרון החדש שלנו, הוא התעניין מאוד וביקש שנבוא שוב. זה מה שעשינו, הבאנו הצעות שונות וסיפרנו על מחזות שרצינו להעלות. דיברנו ארוכות, הוא ביט בנו בעיניים עצובות ואני שאלתי למה. תחילה חשבתי, הוא אמר, שמצאתם את הפתרון, שבאמת עמדתם ליצור תיאטרון חדש, אבל אני רואה שאתם רק שואלים שאלות. כמה כסף יש לכם? 6000 דולר, אמרתי. זה גרוע, הוא אמר. קיוויתי שאין לכם כסף בכלל, אז אולי הייתם יכולים ליצור את התיאטרון החדש, תיאטרון בלי כורסאות, שמתקיים בסדנאות ובחדרי מגורים, שאתם תשכחו את התיאטרון הגדול ואת הכרטיסים המשולמים, לא קורה כאן כלום, זה ייצא מגוחך לגמרי, לא ייצא מזה כלום. הנה, אם אתם רוצים, קחו את החלל הזה, והציע לנו את הסטודיו שלו, אם אתם באמת רוצים להתחיל משהו, הנה. אבל היינו צעירים, זה יאמר לזכותנו; ארבע שנים מאוחר יותר – לא מצאנו תיאטרון שאפשר לעבוד בו – החלטנו להעלות כמה הצגות בסלון שלנו ולא להוציא ולא להכניס סנט אחד. זה עבד, הוא צדק. אבל עוד לא למדנו את השיעור שלנו. לכן עשינו תיאטרון עם מודעות משולמות, דרשנו דמי כניסה, שילמנו מיסים, כאילו שזה יוביל לאנשהו, אולי ל-la gloire. נלכדנו. כשהבנו שאנחנו במלכודת, התחלנו לפתח אסטרטגיות לצאת ממנה.

אי-אפשר לצאת מזה

עד שיודעים

לא איך לצאת אלא מאיפה

אני רק יודע שהדרך מובילה למקום

שבו מרגישים הרגשה

כי זה שם איפה שאני לא

ב"עמי ותמי" הרגשתי משהו

שלא הרגשתי כבר שלושים בתיאטרון

זה לא אומר: לחזור לחוויות הילדות

אלא ללכת לאן שאפשר להרגיש הרגשות

החיים הולכים משנה לשנה לתהליך של בידוד

זה טבעי רק ברגע שבו כל הרגשה אמיתית יוצרת תחילה בלבול ואז הבלבול יוצר יאוש

ואז היאוש מתנפץ לתוך אפלת הנשמה

נעשה פצע טקסי

טהרה קדושה

משם נובע משהו חדש

האי-שקט שלי

גלוי כל-כך בביטויים היומיומיים שלי על כל דבר

עמדת ירמיהו

אינה תוצאה של טהרה שהטלתי על עצמי

או עיוורון מחושב

אני רואה

ומה שחיובי בכל זה הוא שם כל עוד זה שם

אבל עדיין צריך לעשות הרבה דברים

האומנות של פיקאסו ושנברג

וכל היופי שחוגגים משוררי הטבע ושלי (SHELLEY)

ימשיך להתקיים כשהרוח וענפי האספסת בידי בני-אדם כבר נבלו

אבל זה מטורף כשציורים של פיקאסו או המוזיקה

של שנברג הופכים לסמלים בדגלים של השליטים

רוקפלר אוסף יצירות של דה קונינג

בוול סטריט קוראים אלן גניסברג

ז'קלין מהללת את מונה

הם לוקחים הכל

כשמלרו ופרוסט מכרו את הבכורה, כשהם נכנסו לשירות המדינה, והתנצלו, שהם מנסים להפוך את האומנות הלאומית לעממית ושהם מנסים לרכוש יוקרה עבור האומנות, את היוקרה של המדינה, זו היתה טעות, שאינה משתלבת עם חוקי האומנות. המדינה לא רוצה להביא את האומנות אל העם, היא לא רוצה להנגיש את האומנות לעם, היא רק שואפת ליהלומים לכתר שלה. מה שקורה באמת, כשהבית הלבן מזמין את האומנים לסעודה וכשארמון אליזה מעניק לסרטן למאכל את השם קלודל, הוא: האומנות נשדדת, מסורסת, נחטפת, מפוחלצת, מולבשת ומוגשת בציפוי שוקולד. ספרד מפתה עכשיו תיירים באמצעות יצירות של האומנים הגדולים שלה, פיקאסו, אבל לא "גרניקה", לא "החלומות והשקרים של פרנקו", לורקה, אבל לא גוף העבודות שלו, אפילו לא הגוף שלו. קוקטו אמר: מהמשורר המהפכן מתעלמים תחילה, אחר-כך מבזים אותו, ואם כל זה לא עוזר, אז מנסים להביס אותו על-ידי זה, שמעמיסים עליו כיבודים

כי

אומנות פירושה שינוי ומבטאת אותה

כי כל אומנות משמעותית

עומדת מעל טבע הדברים

ולכן מזהה ודורשת ההרמוניה של הדבים

שינוי

אך המדינה דורשת סטאטוס קוו

המדינה הסוציאליסטית מאפשרת שינוי שמאפשרת המדינה

כשהמדינה מחבקת את האומנות מי המנצח

אי-אפשר לאסוף דה קונינג ולבנות בונקרים גרעיניים

אי-אפשר לקבל את יבטושנקו ולהערים פצצות

והמסקנה הבלתי נמנעת מדה קונינג, מונה, יבטושנקו היא קדושת החיים שלום הפרט וההמון הוא מתיחת המימדים העולם הקיים אבל אנחנו כלואים כי אנחנו עומדים על הקצה

כשהמדינה מעמיסה עליך כיבודים זו דרך להביא אותך להסכים לתמוך בצורה, בקו, בצבע, ב-mot juste, בהשקפות אקלקטיות, שכולם יחד מנוגדים באופן מהותי להרגשה האמיתית ולמחשבה המשוחררת היזהר מהסכמה בזמנים שכאלה dorothy day עבדה שלושים שנה אצל העובדים הקתוליים בעוני מבחירה והיא האכילה והלבישה את העובדים

וכשהקרן הרפובליקאנית שהיא סניף של קרן פורד הציעה לה 10000 דולר אולי אני טועה בסכום הוא בטח היה יותר גבוה

דחו העובדים הקתוליים את ההצעה

כי הם לא רצו כסף מוכתם בדם

כלומר הם לא רצו כסף שנסחט מהעם

הם לא רצו לחיות בחסדי תאגידי אינטרסים השקעות פיננסיות הון חימוש ועבודת כפיים אכזרית

ולהשתמש בכסף כדי להאכיל עניים כי אילו קיבלו את הכסף הם היו מפחיתים את אשמת המערכת ששוחטת אותנו ומביאה עליבות וייסורים לעולם

בחברה הקשה שלנו

בזמנים הקשים האלה

קשה

בשביל רבים להבין זאת

הכרתי אפילו אנשים שכעסו כאילו שדורותי דיי פעלה נגד העניים ולא נגד הטבע החטוא של הכסף כשהיא סירבה לקבל את אותו הכסף

כי האנשים תמיד חושבים על המוצא

ולא יודעים שמטרה טובה אי-אפשר להשיג באמצעים רעים

באותה הדרך חושבים האנשים שתיאטרון שמביא אותם לחשוב על התיאטרון האינטלקטואלי שכיום כולם מחבבים

זה דבר טוב

אבל תיאטרון

שמקבל תמיכה של אותה חברה שמתנגדת בכל תוקף לשינוי הוא תיאטרון של מלשינים

זו דרך הפעולה איך עושים דברים רעים לחכמים יותר וחזקים יותר החולה גוסס ואנחנו מניחים תחבושת על המוגלה

האנשים יסבלו הרבה עד שהם לא יוכלו לסבול את זה יותר.

בתיאטרון אנחנו מתקרבים למצב

מצב שבו אי-אפשר לסבול את זה יותר

ומשהו חייב לקרות.

 .

.

(1968)

 Julian Beck founder/director "The  Living Theatre"  San Francisco  3/69   sheet 234

ג'וליאן בק (31.5.1925-14.9.1985) וג'ודית מאלינה היו הרוח החיה של THE LIVING THEATRE. ההשראה העיקרית שלהם היו כתביו של אנטונין ארטו, וההצגה המפורסמת ביותר שלהם היתה PARADISE NOW. אחד הילדים שלהם הוא גאריק בק, דמות בולטת בחוגי משפחת ה"RAINBOW".

 Doc5_image001

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: