בראוור לא יעבור!

רונה ביקשה ממני בשבת בלילה 500 מילים על מה שהיה באותו יום בחיפה. אחרי זה התברר, שזה לא מתפרסם בשום מקום, גם לא ב"העוקץ", הם העדיפו את מה שכתבה סנאית גיסיס, אז אולי זה ייתפרסם באתר של תראבוט. בינתיים – כאן:

צעדנו לאורך רחוב אלנבי מהמושבה הגרמנית, שם נאספנו, מערבה, ואמרתי לידידתי, שאנחנו נראים כמו טיול, כי הולכים מפוזרים מדי. הצעירים, מקדימה, לא חיכו, וכך לא נוצר גוש מלוכד. לא ראיינו את התמונה המוכרת כל-כך של שורה ראשונה עם גברים פלסטינים שלובי זרוע, לא היה ארגון בכלל, לא היו סדרנים. ופתאום זה התחיל. המשטרה נערכה בכוחות גדולים מאוד, עשרות רבות של שוטרי יס"מ המצויידים באלות וברובים. אחר-כך הבנו, שהרובים היו בשביל רימוני הלם, אבל לא יכולנו לדעת מה התחמושת שלהם. היו כמה פרשים, שדהרו בפרעות לתוך ההמון, כדי לפזר אותו, והיתה אותה מכת"זית לבנה, שהתיזה סילוני מים, אבל גם כאן אי-אפשר היה לדעת אם לא מדובר בבואש המסוכן בהרבה.

אחרי ההלם הראשון מההתקפה המשטרתית, ניסיתי לדבר עם כמה מהשוטרים, בזמן שעצרו מפגינים. הם לא היו נחמדים אלי. מעצרים שרירותיים, אלימות מאסיבית יזומה….

למה כל זה? בקיץ לפני שנתיים וחצי היינו רבים יותר, חסמנו יותר כבישים, ובכל זאת המשטרה לא התנהגה כמו בגדה המערבית. היום כן. לפני שנתיים וחצי צעקנו לשוטרים: "אדוני השוטר, גם אתה שווה יותר!" אתמול אף אחד לא צעק את זה. והשוטרים מרשים לעצמם להתיר את הרסן כלפי אנשים, שהם יודעים, שממילא לא רואים בהם אנשים "משלנו", "טובי בנינו"… כלפי צעירים פלסטינים מחיפה אין צורך במסכות, אלא בקסדות.

מצטבר כאן , ברחוב, זעם, מהבטן, אצל אנשים שבשבילם גירוש של 70000 אזרחים מבתיהם, בצורה מתוכננת ומאורגנת, זה כבר באמת יותר מדי בשבילם.

למעשה מדובר בתוכנית הפקעת הקרקעות הגדולה ביותר מאז שנות החמישים. מי שעדיין לא מצוי בפרטי התוכנית, אני ממליץ לו או לה בחום לבקר באתר שלנו, של תנועת התחברות-תראבוט, ולקרוא שם מאמר המפרט את מה שאפשר לדעת, אם רוצים לדעת. אנחנו עוסקים בנושא הכפרים הבלתי-מוכרים כבר כמה שנים, כמוקד מרכזי בפעילות שלנו, כמו שנושא הדיור הציבורי הוא מוקד מרכזי אלצנו. הצלחנו להביא את הנושא למרכז הדיון ברמה הבין-לאומית, והשם אל-עראקיב נשמע כיום בארצות רבות, קודם כל בזכות הגבורה של תושבי אל-עראקיב.

זה מהדהד. המאבק הזה מגייס עשרות אלפי צעירים ברחבי הארץ, הם לא שייכים לשום מפלגה, לא כולם בכל אופן, והתשובה של המשטר? אלימות, מעצרים. אבל האמת היא, שאין למשטר הזה אפשרות אחרת להגיב. הוא שש אלי קרב, בלי אלימות הוא ירגיש מיותר. הציונות מתה בלי העימות עם הפלסטינים, היא זקוקה לו כמו אוויר לנשימה. רק כשייעלם כאן האדם האחרון שיאמר את המילה "פלסטין", תמות איתו הציונות, וכל אחד יודע, שזה לא ייקרה כל-כך קרוב. לפני עשרים שנה הכריזו ראשי השלטון, שהם מכירים בעם הפלסטיני, בזכותו להגדרה עצמית וכו'. אבל אתמול ראינו, שזה היה מהשפה ולחוץ. אתמול לא ראיתי שום זכר להכרה הזו. האם הבדואים האלה פלסטינים? יותר ממחמוד עבאס ומסאיב עריקאת.

האם הייתה אלימות מצד המפגינים? לא הייתי בכפר חורה, הייתי בחיפה, ידיד שלי אומר, שהוא ראה כמה חפצים קטנים נזרקים לעבר השוטרים. אבל אני רוצה לענות על כך באופן עקרוני: אלימות המדוכאים היא תמיד מוצדקת, אך לא תמיד הכרחית. זה מה שאמר אודי אלוני לפני שלושה שבועות בהשקת הרומן החדש של ניר ברעם, "צל עולם", וציטט בכך את סלבוי ז'יז'ק. כך אומר ג'וליאן, האידיאולוג הראשי של המהפכנים ברומן:  "הרעיון שמחאה חברתית לא אמורה להיות אלימה התקבע בתודעה בעשורים האחרונים ויש לערער עליו. זו תמימות להתחייב לאי-אלימות, בזמן שהכוחות שמולך משתמשים בכל סוג אלימות שניתן להעלות על הדעת." (עמ' 322)

אלימות המדוכאים היא בבחינת הגנה עצמית. האפשרות השנייה היא לברוח. גם אני ברחתי כמה פעמים, אבל תמיד חזרתי מיד לצומת, לכביש, כי אסור לתת את זה. כי הרי זאת המטרה שלהם: שהפלסטינים ייעלמו. שפלסטין תיעלם. אבל פלסטין לא תיעלם. ואהוד, אתה, שעל שמך נקראת התכנית הזאת: עד שלא תעברת את שמך, נקרא לך מעתה אהוד בראוור! זה יותר הולם אותך. בראוור בגרמנית זה "יותר ממושמע".

אורי שני, 1.12.13