Skip to content

סיפור על אהבה ורצח עם לאור יום

על "מאה ימים" של לוקס ברפוס

זה קודם כל סיפור אהבה. ואפשר לכתוב על הספר הזה גם מההיבט הזה בלבד, כשברקע נרצחים מאות אלפי אזרחי רואנדה, בשנת 1994.

בעמודים הראשונים זה מוצב בצורה ברורה, שדויד הול, המספר, פונה למאזין כלשהו, שאיתו הוא משוחח, הרבה שנים אחרי שהכל נגמר, אי-שם בשווייץ הרגועה.

דויד, או בעגה שוויצרית צריך לומר: דפיד ב-פ לא דגושה, פוגש את האישה שתסחרר אותו, בשדה התעופה בבריסל, בדרך למשימה שלו ברואנדה. כבר שם, במפגש הזה, שאינו מפגש בכלל, נמצאים כל האלמנטים של מה שבא אחר-כך ומה שמטריד אותנו כל-כך בספר הזה. דפיד מתעצבן על היחס הגזעני כלפיה ומנסה לעזור לה. בתמורה מכניסים אותו אנשי הביטחון של שדה התעופה לחדר, ואחרי שעתיים, אחרי שכבר איחר את הטיסה שלו, הוא מגלה, שהדלת בכלל לא היתה נעולה, והוא היה יכול לצאת. כאן נמצא כבר בזעיר אנפין הדימוי של מה שבא אחר-כך. מהאישה השחורה עם השימשיה, אגטה, הוא זוכה לחיוך שהוא מפרש כזלזול, כלעג, על המאמצים הלא-מועילים שלו. מה שמטריד הוא לא רק העובדה, שהמאמצים הכנים שלו לא מועילים, אלא שאנחנו גם לא יודעים מה אגטה באמת הרגישה, וככה זה לאורך כל הספר. אנחנו לומדים להכיר את החיוך, את העיניים, את ההליכה, אחר-כך גם את הירכיים והשדיים וגם את שער הערווה. אנחנו לומדים להכיר את התהליך הנוראי שהיא עוברת מאישה שפוליטיקה לא מעניינת אותה, שרק רוצה לחזור כמה שיותר מהר לבלגיה, שהמשפחה הפרימיטיבית שלה מעצבנת אותה, למה שנהיה ממנה, כמו מכולם שם, בקלחת הרותחת הזאת של רואנדה בתחילת שנות התשעים. אבל אנחנו רואים את כל זה דרך העיניים של דפיד, שמוכן להקריב את החיים שלו בשבילה, יותר מזה – הוא מוכן לצלול בשבילה לתוך המעמקים של הג'יפה של הרצח-עם הזה, לאבד את כל מה שהוא התחנך עליו.

מה שמטריד בספר הזה, הוא הציפייה הבלתי נמנעת למרחץ הדמים, שאנחנו הקוראים יודעים, שבוא יבוא, אבל במשך 80 העמודים הראשונים, כמעט מחצית הספר, לא מדבר הספר בכלל על מה שאנחנו, בחוץ, שלא היינו שם, כל הזמן מדברים עליו: הוטו וטוטסי, וטוסטי והוטו. זה בכלל לא נושא עיקרי. ההבדל בין הוטו וטוטסי הוא במידה רבה המצאה של השליטים הבלגים בתחילת המאה העשרים, ומה שמטריד בספר הזה, עבורי כישראלי, הוא הדמיון:

גם כאן החליטו אי-שם במאה העשרים להגדיר את אלה כך ואת אלה אחרת. נכון, שההגדרות האלה לא לגמרי מופרכות, לא כאן ולא שם, אבל הצורה החותכת שבה השליטים מחליטים: בתעודת זהות מוגדר לך, אם אתה טוטסי או הוטו, חורצת את גורלך.

דפיד מכנה אותם "גבוהים" ו"נמוכים", מה שמזכיר את המחזה של ברכט על "בעלי הראש העגול ובעלי הראש המחודד", מחזה שלדעתי לא תורגם לעברית. כידוע לא כתב ברכט שום דבר על השואה, אבל המחזה הזה עוסק בפירוש בגזענות ובשימוש שעושים בה השליטים. יש ברואנדה גבוהים נמוכים, ויש נמוכים גבוהים, ובמרבית המקרים אי-אפשר לראות מבחוץ אם לאדם הזה כתוב בתעודת הזהות, אם הוא שייך לנמוכים או לגבוהים.

עוד דבר שמטריד מאוד בספר הזה, הוא העובדה שהמספר לא רק עובד בתחום "עזרה לפיתוח", בגרמנית Entwicklungshilfe, באנגלית Development Aid, מונח שאין לו באמת תרגום לעברית, מטעם משרד החוץ השווייצרי, ושהוא לא רק ביקורתי כלפי כל העסק הזה, אלא שהוא גם קרא את כל מה שאנחנו רוצים שהוא ייקרא: הוא קרא את פרנץ פנלון, את אלבר ממי, הוא יודע בדיוק כמה שזה נורא, מה שהוא עושה, והוא עושה את זה בכל זאת. ההוויה קובעת את התודעה ולא להיפך, אמר מארקס. אבל לפעמים יש פשוט נתק. כמובן ששום אדם לא יכול לחיות עם נתק כזה לאורך זמן.

העובדות שעליהן מתבסס הספר מטרידות מאוד, אך הדמויות מומצאות, חוץ מאשר ז'אנו, במציאות קוראים לו Charles Jeanneret, שהוא לא באמת איש משרד החוץ השווייצרי, ולא ברור מה הגדרת התפקיד שלו. אבל ברור מאוד, מבחינת המספר, שדווקא היסודיות השוויצרית, המשמעת, הסדר והארגון, כל אלה, שאני גם מכיר כל-כך טוב, הרי חייתי שם מספיק זמן, נתנו תשתית מעולה לאנשי המקום, כדי להרוג במשך מאה ימים שמונה מאות אלף בני-אדם עבודת כפיים יומיומית, משמונה עד חמש אחר הצהריים. "אם הרגת את אחד מבני המשפחה חמש דקות לפני חמש, אתה תחזור אליהם מחר ותהרוג את היתר מחר, כי יום העבודה שלך נגמר, ומחר יום חדש." בדיוק כמו שהשמש שוקעת ברואנדה הנמצאת על קו המשווה, בשעה שש, ותוך דקה חושך מוחלט. בלילה נחים.

כל מה שעובר על דפיד הול השוויצרי הצעיר, שבא לרואנדה כדי לעזור, עובר עליו בגלל שהוא חייב להוכיח לאגטה משהו, ועד הסוף המר מר מר מאוד אנחנו לא יודעים מה היא חושבת על זה.

על התרגום אני לא יכול לומר דבר, כי קראתי את הספר במקור. קיבלתי אותו מחבר יקר שבא משוויץ לביקור. בתקופה הנוראה שמסופר עליה בספר, הוא ניהל פנימייה ליד ביר זית לילדים עם מוגבלויות שונות. ג'בל אל-נג'מה. המטרה העיקרית שלו שם היתה להעביר את הפנימיה, הממומנת על-ידי הכנסייה, לידיים פלסטיניות. היום לא אומרים יותר Entwicklungshilfe או Development Aid, אומרים Entwicklungszusammenarbeit או development cooperation. זה נשמע באוזניים שלי כמו "דו-קיום"….

זוכרים, בקיץ שעבר? רוצים צדק – לא רוצים צדקה!

ב-DEZA, המחלקה במשרד החוץ השוויצרי שעוסקת  ב- Entwicklungszusammenarbeit, עובדים לפי וויקיפדיה 550 בני-אדם, ותקציב המשרד הוא 1,3 מיליארד פרנקים שוויצריים (בערך 5 מיליארד ₪ ). במזרח התיכון ממוקם המשרד שלהם בעמאן, והם עסוקים כרגע בעיקר בסוריה. במשרד החוץ השוויצרי דוחים טענות על כך, שלדוגמא השוויצרים היו אלה שהקימו את תחנת הרדיו שגילמה תפקיד מכריע בהסתה נגד הטוטסי, ואומרים שהיועצים הצרפתים והאמריקאים היו הרבה יותר חשובים.

אנחנו נשארים עם הספר המטריד הזה, עם קרוב למיליון גופות, ועם משטר, כאן אצלנו, שמחליט למי יש זכויות, למי יש פחות ולמי אין.

//genocide-in-rwanda-skulls

 

.

Doc5_image007

 

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: