יוהנה ואולגה

מאת: אורי שני

הדמויות:

אולגה בקר-מנהיימר

יוהנה מנהיימר-סרזון, אמה

הערת המחבר:

מחזה קצר זה התגבש בראשי אחרי תרגום היומנים של סבתי אולי (אולגה) ואמה יוהנה. ואז גילינו בספטמבר 2009 מכתב, שאני מצטט במלואו בתמונה הראשונה.

כיוון שיש מעבר גיל רציני בין תמונה לתמונה, כדאי שהבמאי יחשוב על משהו יצירתי למעברים, כדי ששתי השחקניות תספקנה "להשתנות".

מאי 2010

1. 1954: חדר העבודה של הרמן בקר בפרבר של ציריך

אולגה בת 57, היא מסדרת את שולחן העבודה של הרמן. היא לא מביטה בדברים, פשוט אורזת.

אולגה: אה, אמא. הבהלת אותי. – מה את עושה כאן?

יוהנה: את כל-כך לבד עכשיו, לא?

אולגה: אני לא לבד, יש לי את ארנה ואת הילדה, והיא תתחתן בקרוב עם בחור ישראלי. מוזר. מי היה מאמין, לאן החיים לוקחים אותך.

יוהנה: כן, אי-אפשר לדעת. עוד מעט תהי סבתא, ואולי תהי סבתא יותר טובה ממני.

אולגה: אמא, די.

יוהנה: ואולי בסוף בכל זאת תהי עוד שחקנית.

אולגה: [צוחקת] בגיל 57?

יוהנה: [ניגשת לשולחן העבודה] זה היה שולחן העבודה שלו, אה?

אולגה: [נרתעת, הולכת לאחור] אמא, אני לא מבינה. האם השתגעתי?

יוהנה: לא, לא, חמודה שלי, זה בסדר. זה טבעי. אני גם לא אציק לך. האם באתי אליך כל השנים האלה? לא, נכון?

אולגה: אני חשבתי עליך, הרבה. אמא!

יוהנה: [היא ממשיכה להסתכל על הניירות, לא על בתה] תעזבי את זה. זה בסדר. אני רציתי להראות לך משהו. אבל איפה זה?

אולגה: אני לא רוצה לנבור בדברים האלה. [היא הולכת לשולחן, תופסת משהו כדי להכניסו לארגז, אמה שמה יד על ידה של אולגה, בעדינות, אולגה קופאת. מבט. חיבוק. אולגה בוכה.] אמא, הוא היה כל עולמי. אולי את עדיין כועסת עליו, אבל הוא היה האדם הכי נפלא שיכול היה להיות לצידי. ואיך הוא מת פתאום, סתם ככה, כמו –

יוהנה: ששששש. .. [פונה שוב לשולחן. ממשיכה לחפש.]

אולגה: אמא, אני כל-כך מצטערת, שלא הייתי לצדך, בסוף.

יוהנה: טוב שמתתי לפני שלקחו אותי הנאצים. שבועיים אחרי מותי יצא הטרנספורט הראשון. אני ידעתי, שזה הולך לקרות. הרי את שטטין, עיר הולדתי, כבר עשו judenrein. אז ידענו שיבוא גם תורינו. ומי שלא נשלח לאושוויץ, נשלח לטרזיינשטדט, כמו דוד נתן ודודה אידה, ודוד יוליוס. אז טוב, שהמחלה הכריעה אותי לפני כן.

אולגה: כן, אבל פה אולי היית מבריאה, אמא.

יוהנה: פה בשווייץ לנשים אפילו עכשיו אין עדיין זכות הצבעה. את זוכרת מתי דיברנו על זה?

אולגה: [עיניה מתמלאות דמעות] כן, אני זוכרת.

יוהנה: מתי?

אולגה: אמא, לא. אני לא מסוגלת.

יוהנה: עדיין את לא מסוגלת לדבר על זה?

אולגה: לא.

יוהנה: זה היה –

אולגה: לא, אל תגידי!

יוהנה: זה היה שבועיים אחרי שהאמריקאים נתנו זכות הצבעה לנשים. [אולגה הייתה בדריכות של חרדה, שמא יוהנה תאמר את המלים המפורשות, עכשיו היא מופתעת, קופאת בפה פעור. יוהנה, אחרי כמה שניות, מוצאת את שחיפשה] הנה! [מושיטה את הנייר לאולגה]

אולגה: מה זה?

יוהנה: קראי!

אולגה: "14 ביולי 1940. הרמן היקר, כיוון שהשלמתי לגמרי עם כך, שלא אראה עוד אתכם ואת הנכדות" – [שתיקה] זה היה כבר אחרי ש –

יוהנה: אחרי שלנה עזבה, כן. [שתיקה.]

אולגה: זה ממך. זה כתב היד שלך. אני לא מכירה את המכתב הזה.

יוהנה: אני יודעת קראי!

אולגה: "ולא אדבר איתכם יותר, נותרה לי רק משאלה אחת לתקופה הקצרה, שעוד נועדה לי בעולם הזה, והיא לעשות שלום עם כל הקרובים לי. וכיוון שאתה, אולי והילדה מהווים עבורי יחידה אחת, האם לא נרצה למתוח קו מחיקה מוחלט על העבר, על תפיסות שגויות, אי-הבנות, קשיות עורף וגאווה עלובה?" [אולגה מתיישבת.] "ואני מעניקה לך בזה אפילו את האישור, שאני יכולה למתוח את הקו הזה בתחושת אושר גדולה, כי כיום אני מודה לך מליבי האמהי על כך, שעשית את בתי למאושרת." – או אמא! אמא? [יוהנה נעלמה] איפה את? [מחפשת מעט וחוזרת לקרוא ותך כדי קריאה חוזרת למקום מושבה.] "כיום אני יודעת, שהשקפתי, קנאה עיוורת, אהבת קופים מוקצנת, שעבור בתי אף גבר לא יהיה מספיק, גישה שגרמה לסבל רב לי ולך – גישה זו היתה טעות. אני משתוקקת כעת לראות בך בן, בני שלי, בדרכי האחרונה. – אני לא מסוגלת להתעלם מאף אחד משלושתכם, אני מחבקת את שלושתכם באותה האהבה. אני דורשת מעט, הרמן, רק המלים המעטות האלה, אמא, אני מסכים. – " [אולגה מגחכת.] טוב, אמא, פה הגזמת קצת, אני חושבת. "לאישור הזה אני זקוקה, ואז לא תצטרך יותר לכתוב לי, אולי תכתוב לי ותמסור דרישות שלום ממך, ואז אוכל לכתוב לילדיי את צרותיי ואת שמחותיי במשותף. ואם אקבל את האישור המיוחל ממך, אלך לאמך, כמו תמיד, מאז שהיא נפטרה, והפעם אספר לה, שמשאלתה האחרונה התגשמה. – אני דורשת בשלומך כאמך –

סבתא"

2. 1938: בבית הקברות אולסדורף בהמבורג, ליד קברם של אדולף והרטה

[שתי הנשים עובדות על הקבר. למעשה בעיקר יוהנה עובדת. אולגה מרוחקת. יוהנה מתנשפת.]

יוהנה: את לא חייבת לומר להרמן, שגם אני הייתי אצל אמא שלו.

אולגה: טוב, די, אמא. את כבר לא צעירה.

יוהנה: אני לא אזניח אותם, כל עוד אני מסוגלת. ולנה לא באה לפה, אפילו שזה אמא שלה וסבא שלה.

אולגה: יש תחושה, שאת אוהבת את המתים יותר מאשר את החיים.

יוהנה: שני המתים האלה הם בעלי לשעבר, שלא הכרתי איש כמותו, ובתי, ש…

אולגה: – לא הייתה כמותה.

יוהנה: לא אמרתי –

אולגה: כי אני כמובן לא כמותה.

יוהנה: והם הכי קרובים לי. אתם שם בשווייץ הרחוקה.

אולגה: אני צוהלת משמחה, שאנחנו בשווייץ. אומנם לעולם לא אלמד את השפה של האנשים האלה, אבל שם לפחות אנחנו בטוחים יותר, ובעיקר הילדה יותר בטוחה.

יוהנה: גם פה בטוח. הנה, היטלר הוא איש שלום. צ'מברליין אמר את זה במינכן.

אולגה: [מביטה מסביב] אני חושבת, שמוטב לא נדבר על זה.

יוהנה: מה אכפת לי, מה כבר יכול לקרות לי. אני כבר עם רגל אחת בקבר.

אולגה: כן, היטלר הוא איש שלום. ודאי. ובכל זאת אני מעדיפה את הקליניקה שלי בציריך.

יוהנה: כן, היא יפה. אני גאה בך, אולי.

אולגה: [מביטה עוד פעם מסביב. מוציאה מעטפה] אמא, אני מודעת היטב, כמה את נפגעת מהרמן, אבל תנסי גם להבין אותו.

יוהנה: להרמן אין מושג מה אנחנו עוברים פה. אני מילא, אבל לנה, הנערה התמימה הזו, מה היא אשמה?!! היא היתה יכולה להיות הבת שלך, אילו רצית בזה, אז לא צריך לשפוך את התינוק יחד עם אבא שלה.

אולגה: את יודעת – אחרי כל מה שעברנו – באמת, שאין שום צורך שתגני על הנס.

יוהנה: ועם כל מה שהיה, הנס הוא עדיין האבא של הנכדה שלי, בדיוק כמו שהרמן שלך הוא האבא של הנכדה שלי.

אולגה: [מחזירה את המעטפה לכיס. היא רותחת] איך את מעזה להשוות בין הרמן לבין הנס!!

יוהנה: אפשר לחשוב! מה, הרמן הוא איזה נסיך מזרחי, שבא רכוב על סוס מזרחי?

אולגה: אמא, די עם זה כבר! אולי תתגברי כבר. אולי תפסיקי כבר להביט עליו מלמעלה, רק בגלל שהוא לא נולד גרמני. הבית שלנו בציריך מספיק גדול. בואי אלינו!

יוהנה: ימי ספורים. את המעט שנותר לי אני רוצה לבלות ליד לנה הנכדה שלי בעיר שבה חייתי מאז עזבתי את שטטין.

אולגה: לנה כבר בת 18, אמא. היא לא זקוקה לך יותר. אבל הילדה עוד לא בת 10.

יוהנה: מתי כבר תפסיקי להתכחש אליה, Olli? היא לא אשמה! איך הוא לא התבייש לענות לנו באמצעות מכתב מעורך דין?

אולגה: על מה את מדברת, אמא?

יוהנה: אחרי החוקים החדשים שחוקקו בנירנברג, הנס לא היה מסוגל יותר לעזור לאמך הזקנה, הוא בקושי מסוגל לשרוד בעצמו ולגדל את לנה הקטנה –

אולגה: היא כבר בת 18 –

יוהנה: אני לא ידעתי על המכתב של שנתן כתב לכם, ונודע לי עליו רק כשהגיעה תשובה מציריך, לא מהרמן, אלא מעורך דין.

אולגה: עורך דין?

יוהנה: עורך הדין כתב לנו, שאין שום עילה חוקית לכך, שאתם תחויבו לסעוד אותי. וגם את זה לא הייתי אמורה לדעת. נתן ואידה לא רצו להכאיב לי ורצו לחסוך ממני את ההשפלה. אבל אני יודעת

אולגה: אמא – אני – אני מבקשת, שתסלחי להרמן. הוא לא אוהב שמעליבים אותו. [שתיקה. היא מוציאה שוב את המעטפה] הולך לי עכשיו לא רע עם הקליניקה. אנא קבלי את זה.

[הסצנה מסתיימת בכך, שאולגה מושיטה את היד עם המעטפה, יוהנה מהססת.]

3. 1933: בתחנת הרכבת, המבורג

[שתיהן מביטות מסביב ללא הרף. לרגעים הן יותר מרוכזות אחת בשניה, אך מעט מאוד.]

לקבלת המחזה השלם, נא לכתוב ל-abumidian@riseup.net