Skip to content

סתיו גרמני 2009

26 בספטמבר 2009

שוב הייתי בגרמניה בסתיו. וכמו ב-2004 היה זה סתיו של בחירות, לא של טרור. "סתיו גרמני" הוא מושג בגרמניה שמציין את ההתמודדות הקשה של מערב-גרמניה בשנות השבעים עם השמאל הקיצוני המזוין המכונה RAF.

הבחירות הפעם משעממות להחריד. זה מחריד משתי סיבות: גרמניה היא מעצמה כלכלית חשובה, לא רק אזורית אלא עולמית. חוסר העניין בבחירות מוכיח עד כמה הדברים החשובים באמת לא קורים הפרלמנט, וגם לא בממשלה, ועד כמה כולם מודים בזה. אין דמוקרטיה. מסיבה שניה זה מחריד, כי הזעזוע שחשתי בפעם שעברה לאור התחזקות הימין הקיצוני, משמע: הנאצים, לא חשתי אותו עוד.

הפגנה שלהם בהמבורג, זו הייתה קבלת הפנים שלי ביום שישי בערב. גרמנים שיכורים צועקים: "אנחנו הולכים לראות את הנאצים", והמשטרה מלווה אותם. אלפים רבים הלכו לראות כמה עשרות נאצים, רובם לא היו שיכורים, אלא שמאל שבא להפגין. את הנאצים הם לא פגשו, כי המשטרה הפרידה בין הצדדים, לעתים בכוח רב. גם למחרת היה שמח בהמבורג: Schanzenfest.

schanzensfest--2009-07

כמו ה-Oktoberfest  זוהי חגיגה עממית, אבל פה היא כוללת קבוצות רבות של שמאל עד שמאל קיצוני, פעילות נגד גירוש זרים (כמו הנושא "אורי ג'לו", שלא יורד מהכותרות), נגד אנרגיה גרעינית ועוד, וגם הפעם ניצלו "האוטונומים" – כך הם נקראים פה – את ההזדמנות והשתלטו על מבנה נטוש לצורך מגורים זולים.

גם אני גרתי די זול, אצל חבר, שהזמין אותי למחרת להצטרף לסיור בעיר בהדרכתו שלו: "המבורג המוסלמית".

בהמבורג יש קרוב ל-50 מסגדים, רובם בתוך בתים שכורים, בלי צריחים ובלתי מזוהים מבחוץ. בשלב מסויים הראה אחים רודה, המדריך, לקהל תמונה של בית כנסת רפורמי מהמאה ה-19 ושאל מה זה. הרוב לא ידעו לזהות את המבנה, שנראה כמו טירה מרוקאית. אחים הסביר, שהקהילה הרפורמית ביהדות נולדה בו-זמנית לאווירת האמנציפציה, והיהודים יצאו מהגטו ורצו להראות לסביבה הנוצרית: הנה אנחנו! קבלו אותנו, על אף שאנחנו שונים. וכך נבנו בתי כנסת גדולים ומפוארים, אך בולטים בשונות שלהם מהסביבה. הוא לא הסביר, למה הוא מספר את כל זה, אבל אני התרשמתי שהקהל שבא לסיור הזה, הוא אינטליגנטי למדי, בא ממעמד בינוני גבוה, אחד או שניים מהם היו נשים שהתאסלמו, מן הסתם בגלל נישואין.

בלילה קניתי כרטיס ל"ליל התיאטרון של המבורג": 42 תיאטראות פתחו את דלתותיהם והציגו קטעים מתוך הרפרטואר שלהם לעונה הקרובה. בין בתי התיאטרון השונים נסעו אוטובוסים, שהנסיעה בהם היתה כלולה במחיר הכרטיס. ראיתי קטעים מתוך "המלט". הוא היה כל-כך מאוהב באופליה, שחצר המלך שמסביבו נראה עוד יותר חיוור ואפור מאשר בדרך כלל. גיפופי המלך החדשה והמלכה הלא-חדשה היו מגוחכים ודוחים, והמלט ראה לנד עיניו רק את אהובתו, שידעה גם לנגן צ'לו.

גם את גודרון אנסלין ראיתי שוב באותו הלילה. כראש האינטלקטואלי של ה-RAF (ראה למעלה) היא יצרה עוד בימים האחרונים של חייה טקסטים חזקים ביותר, שבהחלט מחזיקים במה, על אף שלא נכתבו עבורה. וגם קטעים מתוך "מען לא ידוע" ו-"אגנס של אלוהים", מחזות המוכרים גם בארץ, ועוד הרבה דברים אחרים.

למחרת התחיל הפרק העיקרי של הנסיעה:

נדחקו בכל הכוח

אפלייתם ורדיפתם של הרופאים ה"לא-אריים" בהמבורג 1933-1945

מאת אנה פון ויליה (Anna von Villiez )

בהוצאת Dölling und Galitz, המבורג, 2009 ,  ISBN 978-3-937904-84-9

ביום ראשון בערב נערכה ארוחת ערב עבור בני משפחה של הניצולים. קצת התאכזבתי, כי באו מעט מאוד, אבל זה לא מפתיע, בעצם. אני לא יודע אם סבתא שלי היתה נותנת את ברכתה לנסיעתי…

ובכל זאת הערב הזה היה מרגש בהחלט. ביחוד דברי סגן נשיא ההסתדרות הרפואית, שאיבד במלחמה את אביו וארבעה מדודיו, אך גם מפגש עם כמה מקרובי המשפחה, היו מרגשים ביותר. אני הדגשתי בדבריי, שרופאים עשו דברים איומים ונוראים לא רק בגרמניה, ושלקח הסיפור הזה שלשמו התכנסנו צריך להילמד לא רק בגרמניה.

מסתבר שהחלוקה הפשוטה בין קורבנות ותליינים לא עובדת, גם לא בסיפור הזה. במהלך הימים הבאים השתכנתי אצל מרטין, שממחיש את העובדה הזו בצורה מופלאה: הוא בן למשפחה שיש בה גם נאצים רוצחי יהודים וגם יהודים שניצלו ויהודים שנרצחו. לא הייתי רוצה להיות במקומו. אצלי המצב ברור. כולם יהודים. אומנם לא דיברו על זה כל-כך במשפחה, אבל הדודים של אבא שלי, מצד אמו, נרצחו ברובנו, הדודים שלו מצד אביו נרצחו בוורשה, הדודים של אמי, מצד האב, נרצחו ברוסיה, מצד האם, גם, בכל מני מקומות. זאת אומרת אין לי אף סבא או סבתא, שלא נרצחו ההורים ו\או האחים. על-פי המדע הנאצי אני קורבן שלם, לא רבע, לא חצי, אלא שלם.

ואילו מרטין המסכן – מה הוא? יש לו דוד שהיה ב-Waffen-SS, סבא, שהיה ב-SA, וסבתא יהודיה. והוא לב זהב. מזמן לא פגשתי בן אדם חם, נעים, מכניס אורחים, בעל חוש הומור, רגיש ועדין כמוהו.

hamburg--2009-88

למחרת הלכתי לקחת את אחי דורון משדה התעופה, והתחלנו את המסע המשותף שלנו בבית הקברות השני בגודלו בעולם: Ohlsdorf. ידעתי, שאנחנו צריכים להגיע לבית הקברות היהודי, הנמצא בקצה הדרומי, אבל אח שלי הביא תיק גדול וכבד, בלי גלגלים, הוא היה לבוש כבר לאירוע המרכזי באותו ערב, ובאותו בוקר ירד בפעם הראשונה והאחרונה בכל המסע הזה גשם. נכנסנו בשער הראשי ואחרי הליכה מפרכת דרומה הגענו לגדר, שאי-אפשר לעבור אותה. חוזרים הכל, יוצאים מהשער, מדרימים מחוץ לחומות בית הקברות, עד שמגיעים סוף סוף לכניסה לבית הקברות היהודי, ושם גם משרד. האם כל הימים המשותפים שלי עם אחי יהיו כמו מסע כומתה?

במשרד הקבלה של בית הקברות מצאנו בחור צעיר, מסור מאוד ונחמד, כאילו הוא מקבל עבור עבודתו משכורת עתק. אחר-כך התברר לנו, שזהו 1-EURO-JOB (מין תחליף לדמי אבטלה). חיפשנו בכרטיסיות ובספרים, ואחר-כך יצאנו לשטח. ביקרנו את הקברים של יוהנה, אדולף והרטה, את זה של פאני טאובה (האמא של הרמן), וגם את זה של יעקב וצילוש זרזון, ההורים של יוהנה.

juedischerFriedhof--2009-03

ארבעת הימים האלה היו מאוד אינטנסיביים, בעיקר בנוגע לעבר. דרך הביקור בבית הקברות, דרך המכתבים, שהביא איתו דורון, דרך הספר והשקתו באותו ערב ודרך הסיור שלנו בעיר גילינו דברים רבים על הפרק ההמבורגי של משפחתנו, פרק בן 50 שנה מ-1890 עד 1941. חלק מהמכתבים נכתבו בכתב גרמני עתיק, מה שמקשה מאוד על הקריאה. עבורי עמדו בימים אלה היחסים המתוחים של יוהנה עם שני חתניה, בעיקר עם סבא שלנו הרמן. סבתא אולי עמדה בתווך בין בעלה ובין אמה, והסוף היה נורא. למתח נוספה העובדה, שחוויתי את הדרמה יחד עם אחי, ושנינו נכדים של אותו הסב, מי יודע עד כמה?

בערב הגענו לאירוע המרכזי: השקת הספר. פגשתי שוב את האנשים, שפגשתי כבר בערב הקודם, כמו כן את נשיא הסתדרות הרופאים מונטגומרי, ואחרי החלק הרשמי את הוריה של אנה, המחברת, ורופאים ואורחים שפנו אלי. זה קרה, כי שאלתי שאלה בסוף החלק הרשמי על "המרוויחים", ואנשים הרגישו צורך לחלוק איתי ולדבר איתי.

למחרת עשינו סיור בעיר וביקרנו בתים רבים. התחלנו מההמר לנד שטראסה, שם גרו אולי והרמן, יחד עם הילד ליינכן. כמובן שהבניין נהרס במלחמה. 93% מהבניינים נהרסו באותו לילה נורא ביולי 1943, אחרי ההפצצה האנגלית. משם נסענו לגאורגספלאץ, ממש ליד התחנה המרכזית, ומצאנו את הבית, שבו אולי נולדה וגדלה, ללא פגע. זהו בית מיוחד מאוד.

אולי כותבת בזכרונותיה:

" נולדתי ב-20 באוקטובר 96, בדיוק שנה אחרי אחותי, ולכן גדלנו כמו תאומות. הבית בו נולדנו, הוא ליד כיכר גאורג, ועכשיו הוא תחת הגנת שימור בתים, כי זה היחידי שמה ב-Jugendstil אמיתי. למטה היה בית המרקחת NIEMITZ. מעליו הדירה והקליניקה של אבי. בקומה הבאה גרה משפחת נינוץ, ובקומה העליונה הסבתא רבה שלי, אמה של סבא זרזון. אצלה גרו שתי דודות של אמי שלא התחתנו: דודה לנה ודודה יוהנה. דודה לנה היתה הדודה האהובה עלינו. היו לה פנים יפות מאוד, אבל היתה לה גיבנת. היא באה אלינו לעתים קרובות וסיפרה לנו אגדות. עד שהיינו בנות ארבע או חמש, עלינו כל בוקר בבגדים נקיים לסבתא רבה, והיא תמיד נתנה לנו חתיכת שוקולד מתוך קופסת פח גדולה. אחרי זה ירדנו למשפחת נינוץ, שאכלו ארוחת בוקר שניה (ככה היה נהוג בהמבורג, כי את ארוחת הצהריים אכלו רק בין שתיים לארבע.) אצל נינוץ תמיד רציתי חתיכת נקניק.

כשהייתי בת 4, מתו סבתא רבה וגברת נינוץ באותו יום. אני זוכרת את כיכר גאורג מלא בכרכרות. דודה אידה באה אלינו ואמרה, שסבתא רבה וגברת נינוץ עכשיו יושבות על כסאות מוזהבים. ופה כבר התחלתי להתפקר: הרי כסאות מוזהבים צריכים ליפול. לא יכולתי לדמיין לעצמי, שהזהב הכבד יכול לצוף בשמים. "

Georgsplatz-1

הנה תמונה משם, מקדימה אחי דורון.

משם המשכנו לביסמארקשטראסה, שם גרה יוהנה, עד שבוע לפני מותה, וקצת הלאה, לשם עברה ומתה. גם בתים אלה לא נשמרו.

למחרת עשינו עוד טיול כזה, הפעם שכרנו זוג אופניים וניצלנו את מזג האוויר הנהדר לטיול סביב האלסטר, חובה לכל מבקר בהמבורג. שטפאן, שותפו הנחמד של מרטין, הסיע אותנו ללונהבורג, שם ביקרנו את סוניה הזקנה והטובה. היא הזמינה עבורנו חדר במלון, ממש ליד ביתה, משם עשינו טיול בעיירה העתיקה והציורית הזו. בגלל הספר של ורנר פרויס היה לי חשוב לבקר בבית היינה, שנמצא גם הוא בעיר העתיקה, ובערב אכלנו במסעדה יחד עם איתי דבורי. זה היה ערב מענג, בזליגה חופשית בין עברית וגרמנית, על מוזיקה, ספרות, תרבות ואוכל. איש מעניין ונעים.

בלילה התווכחנו אחי ואני על המלחמה, על הנאצים, על אחריות ועל אשמה, ולא הגענו למסקנות חותכות.

השהות עם סוניה היתה נעימה מאוד, תמיד נעים לי להיות בחברתה. אישה נדיבה, חכמה, שמאלנית – מה צריך יותר?

lueneburg--2009-11

אחרי זה עברנו עוד בדירה בהמבורג והופ – לשדה התעופה, כבר נגמרו ארבעת הימים עם אחי!

מיד אחרי שדה התעופה את הערב האחרון שלי בהמבורג ביליתי בחברת שטפאן, מרטין, קלאודיה פלס (בת הדודה של מרטין מאותה סבתא יהודיה) ונינה ב-"Alsterperle  ". אכלנו Rollmöpse, קלאודיה דיברה על הקושי בגידול ילד, לבד, ואני לא מבין, למה אישה צעירה ויפה כל-כך בוחרת לגדל ילד לבד.

אחר-כך דיברנו עם נינה על אפשרות לחבר בין מבצע שמן הזית שלהם לקבוצת התיאטרון שאני שוקד על בנייתה. הדגשתי להם, שאני לא "חובב שלום", ודיברתי קצת על השקפותיי הרדיקליות. נינה טענה, שרוב סחר הנשק בגרמניה מתרחש מתחת לשולחן, ולכן אין מה לעשות. אמרתי לה, שאני אבדוק את זה. הנושא קרוב לליבי עכשיו עוד יותר, כי בעוד חודשיים מצביעים אזרחי שווייץ על יוזמה לאיסור ייצוא נשק. בדקתי: לפי נתונים רשמיים עומד תקציב המלחמה העולמי על אלף מיליארד יורו, והכיוון : כלפי מעלה. יצאניות הנשק הגדולות ביותר הן עדיין ארצות הברית, עם כמעט 40 מיליארד דולר, ובמקום השלישי, בפעם הראשונה: גרמניה! היא מייצאת בעיקר לתורכיה, יוון, דרום-אפריקה והמזרח התיכון. מנהיג מפלגת "השמאל" גיזי שם את דרישת צמצום ייצוא הנשק למעלה ברשימת העדיפויות שלו במערכת הבחירות המנומנמת הזו.

אלה המספרים הרשמיים.

ביום שישי, ערב ראש השנה, נסעתי לברלין. פרק המבורג הסתיים.

אילו התחשק לי ללכת לבית הכנסת, זה היה חוסך לי את הצד המכוער של פרק המבורג: הקהילה היהודית נמצאת בעיצומה של דרמה המתרחשת על רקע פיטוריו הפתאומיים והמיידיים של רב הקהילה ברזילי.

בברלין התארחתי אצל ריינר, ידיד ותיק. זה היה גם יום ההולדת שלו, אבל כיוון שהוא קתולי זה לא ממש חשוב לו. הוא חוגג ביום השם (Rainer), שזה ב-11 באפריל. נו טוב, כל אחד והמנהגים שלו, לא?

ein

"אני אירופאי מאמין ומקיים מצוות." (ברקע בית Ullstein )

ישר התיישבנו ודנו בספר. הוא הכניס אותי לבעיה, ואני לא יודע בדיוק איך לפתור אותה. היה לי קונצפט, והוא רוצה, שאני אשנה את הקונצפט. נראה. אני נותן לעצמי עוד כמה ימים, אולי יבוא לי פתרון מאיפה שהוא. בתו אגנס בגיל של מדין, וכמו שהוא גדל, גם היא הפכה לנערה עם כרזה של הסרט Twilight  על קיר חדרה.

למחרת הלכתי למפגש כלל-גרמני של אנשים שעושים תיאטרון המדוכאים, בעיקר תיאטרון פורום. הגיעו כעשרים אנשים, וכל אחד הציג את עבודתו. אחרי ארוחת הצהריים דיווחו Till, Christoph ובעיקר ברברה על ועידת תיאטרון המדוכאים שאתה, חן, השתתפת בה. על היכולות הנדרשות מג'וקר אמרה ברברה:

Open your eyes and ears before you open your mouth.

אחרי ההפסקה הועלו שאלות רבות מאוד לדיון, אך לא נידונו ממש. השאלות נסובו סביב 3 תחומים:

  1. האסתטיקה של תיאטרון המדוכאים
  2. הכלכלה של תיאטרון המדוכאים
  3. שאלות של תוכן: האם כל אחד שאומר שהוא עושה "תיאטרון המדוכאים" באמת שייך אלינו? מה היחס שלנו לבידור?

ברור ששלושת גושי השאלות קשורות  זו לזו.

יום ארוך, מעשיר, מרגש ומרחיב אופקים!

הייתי אמור ללכת לפסטיבל סרטים, אחרי זה, שבו השתתף סרט של שרון און, תלמידה שלי לשעבר, שחיה עכשיו בברלין, אבל הייתי עייף מדי, מצד אחד, ומצד שני, הרגשתי לא בנוח כלפי המארחים שלי, שאני משתתף בדירה שלנו בתור בית מלון, והעדפת את שארית הערב איתם. במקרה או לא, התפתחה מזה שיחה משמעותית מאוד עם שני בני הזוג ריינר והיידה-מרי.

זה התחיל מזה, שסיפרתי להם על הביקור אצל רות, וכל הסיפור על קברי האחים בגרוסבארן (Grossbeeren) הוביל לשיחה על האחריות של הגרמנים. מה הם עשו, מה הם ידעו ומה הם סיפרו אחרי זה ואיך הם התמודדו. מין המשך לשיחה שלי עם דורון כמה לילות לפני כן. שני הסבים של ריינר היו חיילים בחזית הרוסית, ואני אמרתי: ייתכן שאחד מהם רצח את הדודים של אבי ברובנו. "נכון", אמר ריינר. הוא לא יודע, כי הם לא דיברו, וההורים שלהם לא שאלו אותם. שניהם טענו, ש-1933 לא היתה תאונה היסטורית, הגרמנים פשוט לא היו מוכנים לדמוקרטיה אחרי נפילת הקיסרות, ולרפובליקת ויימאר לא היה סיכוי. התקוממתי נגד השפיטה הכוללנית הזו. אומנם אני מבין, למה דווקא גרמנים יאמרו דבר כזה, מתוך איזה צורך לקחת אחריות ולהכות על חטא, אבל יש לכך ביטויים שממש דוחים אותי, כמו ה"אנטי-דויטשה". זה לעשות X על עם שלם, בצורה דומה בעצם כמו שעשו הנאצים, וכמו שעושים כל הלאומנים. אני מסכים, שאפשר אפילו לתמוה, כמה זמן לקח, עד שהיטלר קטף את הפרי הבשל ללא מאמץ מיוחד, בינואר 1933, לאור המצב הפוליטי בתחילת שנות השלושים. זאת מחד, אך מאידך, היו כל-כך הרבה כוחות דמוקראטיים ומהפכניים בפוליטיקה, בעיתונות, באומנות, בחינוך, כוחות בעלי השפעה, שמהמסורת שלהם אני יונק עד היום ולומד וממשיך להתפתח! את כל אלה רוצים לשכוח?

טוב, האמת, לשפוט לפי מערכת הבחירות המשעממת, הדמוקראטיה באמת לא מעניינת את הגרמנים. סוף סוף הגיעו שני המתמודדים העיקריים לעימות הטלוויזיוני. מה אמרתי – עימות? דגדוג, מזמוז, פלרטוט, אלה מלים שמתאימות יותר, לדעתי, למה שהלך שם, לעיני העם כולו.

ביומיים האלה הסתובבתי בברלין, כאמור, בעזרת U_BAHN ואופניים. TILL בא לקחת אותי ונסענו ל-Mauerpark. בדרך נתקלנו בשני שיכורים, שאחד מהם אמר משהו על "הכתובת היהודית" על החולצה שלי. טיל לא רצה להישאר חייב ונכנס לוויכוח איתו. הייתי חצוי: מצד אחד ידעתי שאין שום טעם, מצד שני הבנתי את הצורך של טיל וגם תמכתי בהגיון שלו. כשהשיכור כינה את טיל "אוסטרי", זה כבר היה מצחיק, ובאמת לא התחשק לי להמשיך את שיח החירשים.

לעומת זאת ה- Mauerpark היה נחמד מאוד. אלפים גדשו את הרחבה הירוקה מדשא ואת הגבעות הירוקות. מהגבעה שלנו צפיתי לעבר השטח היפה, שעד לפני עשרים שנה היה "רצועת המוות": שם עברה החומה! קשה להאמין: פעם מקום מדכא, מפחיד, מאיים, היום פסטיבל צבעוני, עליז…

berlin-2009-mauerpark

איפה החומה?

בקרבת מקום היה אמפיתיאטרון, מפעיל קראוקי סיפק למאות מאזינים ומאזינות בידור מצויין. היה שם איש מבוגר, בטח מעל 50 שנה, ששר "I Did It My Way " , אבל בלי להביט בכתוביות, ובגרמנית. אין ספק: זה היה אחד הלהיטים בנעוריו, ואני מדמיין, שהוא גדל פה מול החומה, אומר לעצמו: "אני אעשה את זה בדרכי שלי." ועכשיו הוא יכול לשיר את זה בקול גדול: "אני עשיתי את זה בדרכי שלי." זה יכול להתפרש, כמובן, בכל מני מובנים…

berlin-2009mauerpark

ושוב הלכתי למקום אחר, מרגש גם הוא, בצורה אחרת: פגישה עם הייקה ותומס, בני הדודים שלי מצד "דוד אמיל" (זה הדוד של סבתא אולי, אבל מילא). קצת סיפרתי להם על תיאטרון המדוכאים. סיטואציה מוזרה: אני, איש המערב, משכנע את האנשים, שגדלו על ברכי הסוציאליזם, עם התיאטרון של ברכט, שברכט זה טוב, רק צריך לקחת אותו צעד אחד הלאה. צריך לשחרר את הקהל מהפסיביות שלו וללמד אותו שחרור מהו. את כל זה אני מספר לאנשים שגדלו במדינה סוציאליסטית המשוחררת מקפיטליזם, עד שהם הצליחו להשתחרר מהשחרור הזה אל תוך עולם הקפיטליסטי החופשי.

אחרי זה הלכנו לראות את "ריגולטו" של ורדי ב"אופרה הקומית", שם עובד בן הזוג של תומס כדרמטורג. אני לא מת על ורדי, אבל זה גם קצת תיאטרון, זו הייתה פרמיירה, וחנכו בהזדמנות זו את המושבים החדשים, עם הכתוביות על המושבים. הם שרו אומנם בגרמנית, לזה דאג ורנר הינצה הדרמטורג, אבל טוב שהיו כתוביות. לבמאי היו שפע רעיונות, רק חבל, שהוא חשב, שהוא צריך להביא את כולם.

זה היה הערב האחרון שלי בגרמניה. למחרת התחלתי את המסע הארוך בחזרה הביתה.

במהלך הנסיעה קראתי שני ספרים: כרוניקה על תשעת החודשים בהם ישב קרל פון אוסייצקי בכלא, בסוף רפובליקת ויימר, ואת הספר שלשמו נסעתי לגרמניה.  מהספר הראשון למדתי הרבה על סוף תקופת ויימר, מה שהתחבר במדויק לשיחה הלילית עם ריינר והיידה-מרי.

אם גרמניה לא הייתה מוכנה לדמוקראטיה אז, האם היא מוכנה לה היום? בסוף השבוע הזה יש בחירות. התוצאה ידועה מראש, פחות או יותר.

.

על אולגה ויוהנה (סבתי ואמא שלה) כתבתי מחזה קצר וגם רומן.

From → כללי

One Comment
  1. theleftisright permalink

    מעניין ומחכים. תודה.

    (ולא חמקה מעיניי כרזת הבחירות של מפלגת השמאל!🙂 )

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: